הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן קיד · ז
(סעיף ו' נתגרשה וכו') הנה בח"מ שם פסק הט"ז מכאן דאם התחייב ליתן מזונות לבנו וכלתו אם מת הבן אפ"ה צריך ליתן לכלתו. ובתשובת שבות יעקב חולק עליו ולכאור' היה נראה דנ"מ אפי' בחיי הבן אם היא חייבת ליתן מעשה ידי' לבעלה ולהניק אח בנה דכיון שאינה ניזונית מבעלה אינה חייבת במעשה ידיה ועוד נ"מ שהיא יכולה לתבוע מבעלה שיתן לה דמי מזונות כיון שהיא ניזונת ממקום אחר והוא התחייב בכתובת' לזונה וכדאי' בסי' ע' כשהוא מתפרנס' מנ"מ שלה אך העיקר נלפענ"ד דבכה"ג עיקר המתנה הוא לבעל כדקי"ל בון אשת חבירו סתם ה"ל כפורע חובו וקצת ראיה מעבד עברי דקי"ל דהרב חייב במזונות אשתו כדכתוב ויצאה אשתו עמו ופסק הרמב"ם דמעש' ידיה של אשתו הוא לבעלה העבד עברי ובמתחייב לחתנו ולבתו נראה ג"כ דחייבת במעש' ידיה והנק' כל ימי משך המזונות וגם אינה יכולה לתבוע מבעל' דמי מזונות מפני שהמתנה הוא לו לפרוע חובו. אך במתה בתו תליא בפלוגתת רש"י ור"ת בנדוניית חתני' ואינו יכול להוציא מן האב אף דיש לחלק דהתם שייך שהיה כוונתו להנא' בתו כיון שהבעל מתחייב בכתוב' כנגד מה שהכניסה אבל במזונות שאין הבעל מתחייב כנגדו לבתו אם כן מתנה של הבעל הוא מ"ח נראה דדמו למתנות שנתן האב ולא בא ליד החתן שכתב הב"ש בס' נ"ג ס"ק יו"ד דהוא דוחה לנדוניא אבל מה שתיקן ר"ת בשנה ראשונה שאפילו כבר בא ליד הבעל צריך להחזיר זה לא שייך במזונות שאפי' מתה בתו בשנה ראשונה א"צ להחזיר במזונות שעברו וכמו במתנת שכלו ואינ' בעין: