הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן קה · א
(סעיף ב' אם מתה קודם שנשבעה וכו'). הקשה הח"מ דמ"ש משאר מוכר שט"ח דפסק בח"מ סי' ס"ו סעיף ט"ו דאם קנה בחיי הלוה אע"פ שמת לוה בחיי מלוה גובה שטרו ותירץ הח"מ דכתובה שאני דמכירה גרוע' היא דשמא לא תבא לידי גבי' ואפילו אם תבא אין גבייתה אלא בשבועה ונלענ"ד להסביר דבריו דהא קי"ל דבעל לוקח הוי אפילו בנכסי מלוג ולדעת הרא"ש לעיל סי' צ' סעיף ט' דאפילו גוף הקרקע מוציא בחיי' מיד הלוקח ואפילו לדעת הרמב"ם דהגוף מכור היינו בנ"ח אבל בנצ"ב מודה ואם בנצ"ב כן כ"ש בגוף עיקר הכתובה דקיימא טפי בחזקת הבעל (תדע דאין הבעל מקרי יורש כתובתה כלל משום דלא נתחייב לה אלא לכשתנשא לאחר כדאיתא בכתובות דף נ"ג) נמצא בחיי הבעל הוא מכירה גרועה מאוד כמו שתמה הב"ש לעיל סי' ב' ס"ק ל"ט דאפי' במכירת נ"מ הוי כמוכר דלשב"ל אלא שכתבנו שם דאפי' הכי יש לה קצת זכיה בחיי הבעל שיחול המכירה אי נמי דה"ל כמוכר שדה זו דמהני לדעת הר"ת עכ"פ עיקר המכירה אינו אלא לאחר מיתה ושפיר ה"ל כמוכר ממון שא"י לגבותו אלא בשבועה אך לענ"ד נראה דא"ב לזה דודאי כיון דחיישינן בכתובה להתפסת צררי בחיי הבעל אע"ג דהוי תוך זמנו וספק אם תמות בחייו היינו כמ"ש התוס' דחיישי' לזה מטעם דהוי תנאי ב"ד א"כ פשוט הוא דכשהוא מתפיס צררי אינו מתפיס אלא לאשה עצמה דאם תמות בחייו יורש ממנה הצררי עצמו אבל היאך שייך שיתפוס צררי להלוקח כיון שהוא ספק אם יתחייב ליתן לו דשמא תמות בחייו א"כ אם רוצים להסתלק מחיוב תנאי ב"ד הוא מתפיס לאשה עצמה משא"כ בשאר ב"ח שפיר כת' הרמב"ן והרא"ש דעיקר השבועה הוא גבי לוקח דאם משלם ללוקח משלם דלמה ישלם למוכר בדבר שאינו שלו ולא אמרי' בזה א"א מוריש שבועה לבניו ומיירי שם דאין חשש פירעון לפני המכירה שידע הלוה במכירה ולא מיחה או שהמכירה היה בתוך זמנו והנה לפמ"ש התוס' בב"ב דף קנ"ח דהשבועה היא שמא תפסה בעצמה פשיטא דעיקר שבועה לגבי עצמה אלא דכבר כתבנו בסי' צ"ו דבשבועה זו לא אמרי' אא"מ שבועה לבניו ועיין לעיל סימן צ"ח ס"א דהבאתי ראיה לדין זה מקושי' הש"ס בשבועות דף מ"ח ממתני' דבאי' ברשותו משביעי' את הבאים ברשותה דע"כ דאף בלקוחות שייך בכתובה דאא"מ שבועה ע"ש ונראה היכ' דהיורש יורש ג"כ מהאשה שהיא אמו נ"מ שלה אזי היה גובה ממנו ממ"נ דאם התפיסה צררי או שתפסה בעצמה מחויבת היא לשלם להלוקח כיון שמכרה ואח"כ גבתה וכשמתה צריכי' יורשים לשלם ואין להסתפק דכיון דקי"ל כהרמב"ם לעיל סי' צ"ו דצריכ' לישבע ג"כ שלא מחלה א"כ אי מחלה אין על היורשים לשלם בעבורה אף שיורשים ממנה כמ"ש הש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק ק"ד דדינא דגרמי קנסא ולא קנסו בנו אחריו ואף לדעת המחייבי' את היורשים מ"מ א"צ לשלם אלא מה שהי' שוה בעת שמחלה כדין מזיק שאינו חייב אלא כפי מה שהי' שוה בשעת היזק ומכ"ש לדעת הפוסקים דכל מוחל אינו חייב לשלם אלא דמים שלקח אך לענ"ד ז"א דאפילו לדע' הרמב"ם דצריכה לישבע שלא מחל' אינו אלא מצד גלגול שבועה ולא שייך בזה אא"מ שבועה לבניו וכה"ג מצינו מחלוקת הפוסקים בח"מ סי' ע"ה סעיף ט"ו אי אמרי' בשבועה ע"י גלגול מחויב שבועה וא"י לישבע משלם ונראה דהכא לגבי אא"מ שבועה לבניו כ"ע מודו דלא אמרי' כן בגלגול דהבו דלא לוסיף עלה וכ"ש לפמ"ש בסי' צ"ו דטענ' מחילה הוא, טענה גרועה דלא שכיחא ואף שאמרו כל לגבי בעלה ודאי מחלה היינו דוקא בשגובי' ממנה ע"י כפיית ב"ד הוא טרחא בכדי דודאי תמחול כמו שיבואר לקמן בסי' זה: