אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן קה

סימן קד

א

(סעיף ב' אם מתה קודם שנשבעה וכו'). הקשה הח"מ דמ"ש משאר מוכר שט"ח דפסק בח"מ סי' ס"ו סעיף ט"ו דאם קנה בחיי הלוה אע"פ שמת לוה בחיי מלוה גובה שטרו ותירץ הח"מ דכתובה שאני דמכירה גרוע' היא דשמא לא תבא לידי גבי' ואפילו אם תבא אין גבייתה אלא בשבועה ונלענ"ד להסביר דבריו דהא קי"ל דבעל לוקח הוי אפילו בנכסי מלוג ולדעת הרא"ש לעיל סי' צ' סעיף ט' דאפילו גוף הקרקע מוציא בחיי' מיד הלוקח ואפילו לדעת הרמב"ם דהגוף מכור היינו בנ"ח אבל בנצ"ב מודה ואם בנצ"ב כן כ"ש בגוף עיקר הכתובה דקיימא טפי בחזקת הבעל (תדע דאין הבעל מקרי יורש כתובתה כלל משום דלא נתחייב לה אלא לכשתנשא לאחר כדאיתא בכתובות דף נ"ג) נמצא בחיי הבעל הוא מכירה גרועה מאוד כמו שתמה הב"ש לעיל סי' ב' ס"ק ל"ט דאפי' במכירת נ"מ הוי כמוכר דלשב"ל אלא שכתבנו שם דאפי' הכי יש לה קצת זכיה בחיי הבעל שיחול המכירה אי נמי דה"ל כמוכר שדה זו דמהני לדעת הר"ת עכ"פ עיקר המכירה אינו אלא לאחר מיתה ושפיר ה"ל כמוכר ממון שא"י לגבותו אלא בשבועה אך לענ"ד נראה דא"ב לזה דודאי כיון דחיישינן בכתובה להתפסת צררי בחיי הבעל אע"ג דהוי תוך זמנו וספק אם תמות בחייו היינו כמ"ש התוס' דחיישי' לזה מטעם דהוי תנאי ב"ד א"כ פשוט הוא דכשהוא מתפיס צררי אינו מתפיס אלא לאשה עצמה דאם תמות בחייו יורש ממנה הצררי עצמו אבל היאך שייך שיתפוס צררי להלוקח כיון שהוא ספק אם יתחייב ליתן לו דשמא תמות בחייו א"כ אם רוצים להסתלק מחיוב תנאי ב"ד הוא מתפיס לאשה עצמה משא"כ בשאר ב"ח שפיר כת' הרמב"ן והרא"ש דעיקר השבועה הוא גבי לוקח דאם משלם ללוקח משלם דלמה ישלם למוכר בדבר שאינו שלו ולא אמרי' בזה א"א מוריש שבועה לבניו ומיירי שם דאין חשש פירעון לפני המכירה שידע הלוה במכירה ולא מיחה או שהמכירה היה בתוך זמנו והנה לפמ"ש התוס' בב"ב דף קנ"ח דהשבועה היא שמא תפסה בעצמה פשיטא דעיקר שבועה לגבי עצמה אלא דכבר כתבנו בסי' צ"ו דבשבועה זו לא אמרי' אא"מ שבועה לבניו ועיין לעיל סימן צ"ח ס"א דהבאתי ראיה לדין זה מקושי' הש"ס בשבועות דף מ"ח ממתני' דבאי' ברשותו משביעי' את הבאים ברשותה דע"כ דאף בלקוחות שייך בכתובה דאא"מ שבועה ע"ש ונראה היכ' דהיורש יורש ג"כ מהאשה שהיא אמו נ"מ שלה אזי היה גובה ממנו ממ"נ דאם התפיסה צררי או שתפסה בעצמה מחויבת היא לשלם להלוקח כיון שמכרה ואח"כ גבתה וכשמתה צריכי' יורשים לשלם ואין להסתפק דכיון דקי"ל כהרמב"ם לעיל סי' צ"ו דצריכ' לישבע ג"כ שלא מחלה א"כ אי מחלה אין על היורשים לשלם בעבורה אף שיורשים ממנה כמ"ש הש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק ק"ד דדינא דגרמי קנסא ולא קנסו בנו אחריו ואף לדעת המחייבי' את היורשים מ"מ א"צ לשלם אלא מה שהי' שוה בעת שמחלה כדין מזיק שאינו חייב אלא כפי מה שהי' שוה בשעת היזק ומכ"ש לדעת הפוסקים דכל מוחל אינו חייב לשלם אלא דמים שלקח אך לענ"ד ז"א דאפילו לדע' הרמב"ם דצריכה לישבע שלא מחל' אינו אלא מצד גלגול שבועה ולא שייך בזה אא"מ שבועה לבניו וכה"ג מצינו מחלוקת הפוסקים בח"מ סי' ע"ה סעיף ט"ו אי אמרי' בשבועה ע"י גלגול מחויב שבועה וא"י לישבע משלם ונראה דהכא לגבי אא"מ שבועה לבניו כ"ע מודו דלא אמרי' כן בגלגול דהבו דלא לוסיף עלה וכ"ש לפמ"ש בסי' צ"ו דטענ' מחילה הוא, טענה גרועה דלא שכיחא ואף שאמרו כל לגבי בעלה ודאי מחלה היינו דוקא בשגובי' ממנה ע"י כפיית ב"ד הוא טרחא בכדי דודאי תמחול כמו שיבואר לקמן בסי' זה:

ב

(שם ואם אמרה שנפרעה וכו') הנה בש"ך ח"מ סי' ס"ו ובב"ש סי' זה ס"ק ז' הקשה דברי הרא"ש אהדדי דבספ"ק דמציעא כתב להדיא דנאמנת לומר שנפרעה מקודם במיגו דמחילה ולא אמרי' דסבר' שמא תצטרך לשלם הכל ולענ"ד נראה פשוט דאין לפרש שאין נאמנת לומר שנפרעה מקודם והלוקח גובה מהבעל אע"פ שטוען פרעתי קודם דהא כתב הרא"ש בתחלה דאם היא בחיי' צריכה לישבע שלא נפרעה ואם אינה רוצה לישבע יפסיד הלקוחות וא"כ כ"ש כשאמרה שנפרעה הרי אינה נשבעת ודוחק לומר דמ"ש בתחלה ואם אינה רוצה לישבע היינו דוקא כשטוען שפר' אחר המכיר' אבל אם טוען שפר' בתחלה אפילו היא מודה לדבריו גובה לוקח דמה"ת כיון שיכול להשביע על שטר שלא נפרע למה יגרע בשביל שמכר אח"כ ועוד דהא איתא שם בח"מ סי' ס"ו סעיף ט"ו דאם מת הלוה קודם שלקחו זה ואח"כ מת מלוה אינו גובה אפילו בשבועה הרי דמטעם זה דחיישי' שפרע לו ומכר אחר הפירעון מפסיד הלוקח אלא נלענ"ד דמ"ש הרא"ש שם ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במיגו וכו' היינו שהבעל אינו יודע אם פרע רק שהיא אומרת שתפסה צררי. דהא לכמה פוסקי' עיקר שבועת אלמנה הוא מטעם חשש תפיסת צררי בעצמה א"כ בכה"ג דמיירי הרא"ש שם שהבעל חי א"כ כשטוען א"י אם פרעתי ממילא השטר הוא בתקפו דהא קי"ל בח"מ סי' פ"ב דאפילו במלוה ולוה כששניהם אינם יודעים השטר בחזקתו וכ"ש כשהלוקח לא ה"ל למידע א"כ פשיטא דחיוב לשלם א"כ כשהיא אומרת שתפסה צררי בעצמה אחר שמכרה היא נאמנת במיגו דאי בעי מחלה אבל כשאומרת שנפרעה קודם כיון דאיכא קצת נגיעה בדבר הא כתב הרמב"ם וכן הוא בש"ע ס"ס ל"ז סעיף כ"א אם ימצא להעד צד הנאה בדבר זה שמעיד אפילו בדרך רחוקה ונפלא' ה"ז לא יעיד לו א"כ שפיר כתב הרא"ש כיון שיש לומר דיש חשש נגיעה מטעם שסוברת שתצטרך לשלם הכל אינה נאמנת להעיד במיגו כיון שהבעל עצמו אינו יודע משא"כ בב"מ דף כ' שהבעל טוען ברי שפרע רק דהפירעון מועיל להאשה משום דיש בידה כח למחול שפיר אמרינן דאפילו אמרה שנפר' מקודם כיון שעכ"פ א"י לישבע והבעל טוען ברי אינה יכולה לגבות כן נלע"ד ליישב דברי הרא"ש אך מלשון הש"ע בכאן משמע דמיירי אפילו בבא לגבות מיתומים צ"ל בדוחק בענין שא"צ שבועה כגון שהודה שלא פרע לה או כיוצא בו שנתבאר בסי' ס"ו רק מטעם נאמנות שלה דאומרת שנפרעת בעצמה בעינן דוקא שלא תהי' נוגעת בדבר:

ג

(סעיף ג' מי שמת וכו') כתב הח"מ דאם לא הגבוה אע"פ שנשבעה נוטל פי שני' והב"ש כתב בתחלה דאם לא הגבוה יכולים הפשוטי' לומר שגמרו להקנות לאמם ולפ"ז עדיין יש לבכור חלק בכורה משני חלקים שמגיעו' לחלק בכור' שאין יכולים להקנות אך באמת יפה כתב הב"ש בסוף דבריו דאין נ"מ דכיון דהפשוט יורש חצי החוב של אמו הוא גובה מן הבכור לפי ערך שני חלקים שנטל ודומה לאם יש לו אח מאם אחרת דיורש האח כתוב' אמו וגובה מהם חלקו. מיהו יש נפקותא לפמ"ש לעיל סי' צ"ו דלגבי שני בע"ח לא אמרי' אא"מ שבועה לבניו ואם מח לוה בחיי מלוה הראשון ואחר כך מת מלוה הראשון ולא נשבע אפ"ה היורשים של מלוה ראשון קודמים לגבי' ליורשי הלוה ממלוה השני כיון דאין בזה הפסד ליתומים שלא הניח אלא כדי חוב אחד לא עשו תקנה זו אלא בשביל היורשים ולא משום בע"ח שנו א"כ אם יש בע"ח מוקדם לכתובה ובכה"ג שמת לוה בחיי מלוה וע"כ צריכי' האחים הפשוטי' לדחות את הבע"ח בטענה שהם באי' בכח ירושת אביהם א"כ ממילא הבכור נוטל פי שנים וצ"ע אם יכולים לומר לגבי בע"ח שבאים מטעם ירושה ולגבי בכור שבאי' מטעם כתובה וכן להיפך בלא נשבעה ואיכא בע"ח מאוחר לכתובה אין הבכור נוטל פי שני' דהא ע"כ צריכי' לבא מטעם ירושת כתובת אמם ולמחול לאמם השבועה כמ"ש בתשובת ש"י וממילא אין נוטל פי שנים ועמ"ש הש"ג והביאו הב"ש לקמן סי' קי"א ס"ק ח' כיוצא בזה וצ"ע אם יש לדמות להדדי ונראה מ"ש בתשובת הרא"ש כ"ז שלא הגבו' ב"ד היינו לאפוקי דאם הגבו' ב"ד מקצת כתובתה קודם שבועה ברשות היתומים או לטובת היתומים לא רצו להשביע' מיד על כל כתובתה דכ"ז שלא נשבעה ומת' פטורי' מלשלם ליורשים מותר הכתובה או כיוצא בו מטעם אחר דלא ניחא להו עתה בשבועתה ונתנו לה מקצת מיד שלאח"ז אם תגבה מותר כל הכתובה תשבע על הכל מ"מ לא שייך במה שגבת' אא"מ שבועה לבניו כיון שהוא תחת ידה דלא גרע ממשכון תחת ידה כמבואר בח"מ סי' ע"ב ולעיל סי' צ"ו אם כן אינו נוטל פי שנים במה שגבתה. והיינו דקאמר דדוקא שלא נשבעה וגם לא הגבו' אז נוטל פי שנים:

ד

(שם בהג"ה ואפילו נדונייתה וכו') כ' הח"מ הא דלא אמרינן נ"ר עשיתי לבעלי דהא יכולה להעיז ולומר למה לך המחילה וכי עינך נתת בגירושין והקשה עליו הב"ש אם כן הא דהוצרכו הרמב"ן והרשב"א לתרץ דהא דלא אמרינן בכתובה כשמחל' נ"ר עשיתי לבעלי משום דכל הנשים יש להן כתובה ה"ל לשנויי נמי מהך טעמ' דיש לומר דעינך נתת בגירושין ובאמת הה"מ הביא שני הסברות שהאי כל הנשים יש להן כתובה וכו' ואדרבא היא יכולה לומר לו עינך נתת וכו' ונראה דלפמ"ש הרא"ה והמרדכי והביאו הב"ש לעיל סי' צ"ו דהא דשייך מחילה בעיקר כתובה עצמה אף דקי"ל דאסור לדור היינו דמוחל' על תנאי אם ימות אבל אם יגרש יצטרך ליתן כתובתה ושוב אין קלה בעיניו ולהוציאה אם כן בכה"ג לא שייך לומר עיניך נתת בגירושין דהא אם יגרש אותה באמת יצטרך ליתן כתובתה ובודאי לא שייך לומר לבעל שנתן עיניו במיתה שלו משא"כ בנדוניא דהמחילה קאי על הכל שפיר שייך שתאמר לו אדרבא אתה נתת עינך בגירושין ע"כ הוצרכו בעיקר כתובה מטעם דכל הנשים יש להן עיקר כתובה אך כבר כתבתי בסי' צ"ו דהתוס' מן ל"ט ע"ב פליגי על הרא"ה ומרדכי וס"ל דבכל ענין אסור לדור בלא כתובה דלא פלוג רבנן ובזה יש להבין דבריה' ז"ל שכתבו משום דכל הנשים יש להן כתובה ר"ל משום דאסור לדור בלא כתובה ואף אם יאמר שתמחול לו אם תתאלמן ולא אם יגרשה אפ"ה יכולה לומר דכל הנשים וכו' דלא פלוג באיסור לדור בלא כתובה כנ"ל מיהו לפמ"ש לעיל סי' צ"ו משכחת מחילה בהיתר בכתובה סמוך למיתה ובזה יש לומר נמי דאינה יכולה לומ' לו אתה נתת עיניך בגירושין כיון דהוא סמוך למיתה מכל מקום היא יכולה לומר לו דאינה מוחלת משום דכל הנשים ולא משום שנתנה עיני' במיתתו דאם יחי' אסור לדור בלא כתובה מיהו לפ"ז היכא דמוחלת הנדוניא כה"ג אם תתאלמן או סמוך למיתתו דלא שייך טעמי' הנ"ל שתאמר לו אתה נתת עיני בגירושין או כל הנשים יש להן וכו' משמע דלא מהני מחילה משום שיכולה לומר ו נ"ר וכו' אך מלשון הש"ע דמוחלת סתם הכל בכלל ומשמע דאפילו מוחלת בהיתר ולא משכחת בכתובה עצמה אלא סמוך למיתתו ואפ"ה מועיל מחילתה אפילו בנדוניא וצ"ל כמו שכתב הב"ש כיון דכוללת ביחד עיקר כתובה ונדוניא כי היכי דלא שייך בזה נ"ר כן לא שייך באידך. מיהו צ"ע דמשמעות לשון הרמב"ם והש"ע לעיל ס"ס צ' משמע דלא מהני שום מכורה כי אם בנ"מ לבד אפילו אם מכרה נ"מ ונצ"ב ביחד וכן משמ' מדלא משני הש"ס הכי בדף צ"ה ודחו' לשנויי בדכ' לאחר וצ"ע ולפמ"ש הח"מ לקמן בסי' ק"ו דבשכ"מ לא שייך כלל לומר נחת רוח וכו' וכמו שיבואר שם א"ש טפי דסמוך למיתה מהני מחילה אפילו בנדוניא ועמ"ש שם:

ה

(סעיף ה' המוחלת כתובתה וכו') כ' הח"מ מכאן ראי' דמהני מחילה אפילו כששטר כתובה בידה דלא כהפוסקים בח"מ סי' רמ"א וסמ"ע סי' י"ב. וכן משמע מכתובות דף ק"ד דפליגי בשהתה כ"ה שנים אם אמרי' דמסתמא מחלה היכא ששטר כתובה יוצא מת"י (וכן כתב המרדכי והביאו הח"מ סימן ס"ו) וצ"ל דס"ל להפוסקים הנ"ל דבאמת בהא פליגי וקי"ל הכי מהאי טעמא דבשטר כתובה ת"י גובה לעולם ועמ"ש לעיל סי' ק"א. וכן מ"ש ממוכר שט"ח וממה שצריכה לישבע שלא מחלה יש לומר דבאמת היינו שמחל בקנין או ע"י שובר. (דבל"ז בכתובה לרוב הפוסקים אין מועיל אא"כ כותבת התקבלתי) ועיין לעיל סי' ס"ו מ"ש ליישב דלא תקשה מדף נ"ז דס"ל לר' יוסי שם דמהני מחילה בעל פה מיהו לכאורה קשה מהא דסי' דלקמן דקי"ל כר' יוסי דקיבלה עלי' מהני למחול השיעבוד משמ' דמועיל מחילה בע"פ אע"ג דשטר כתובה ת"י ויותר נראה מכל הני קושיות דס"ל להפוסקים הנ"ל דבכתובה שאני דמקולי כתובה הוא דמהני מחילה בע"פ כדאי' בסי' דלקמן דהקילו במחילה בשתיקה וכתב לה קרקע כדאי' בב"ב דף קל"ב מקולי כתוב' שנו כאן:

ו

(סעיף ו' לפיכך מכרה כתובתה וכו') עיין תוס' בהחובל דף פ"ט דכיון דאמרינן שם דלגבי בעלה ודאי מחלה אין שייך כלל מכירת כתובה דמי יקנה אותה כיון דבודאי מחלה ותירצו כגון שנתנה ערבון או נשבעה שלא תמחול ולפ"ז קשה הא דאמרי' בב"מ דף כ' בזמן שהאשה מודה יחזור השובר לבעל מיגו דאי בעי הוי מחלה מאי זה מיגו כיון שדרך הוא שתתן עירבון או לישבע שלא למחול ולולי דבריהם הי' נראה דדוקא התם באשה שחבלה באחרים שפגיעתה רעה שפיר קאמר דא"א להוציא ממנה בב"ד בכפי' ע"י שתמכור כתובתה לנחבל דהא יכולה למחול ומסתמא תעשה כן כיון דלא ניחא לה לשלם מסתמא תמחול לגבי בעלה ויכתוב לה כתובה אחרת אבל באשה שמכרה מרצונה מה"ת למיחש שתעשה שלא כדין ותמחול ותזיק אותו ותהי' לוה רשע ולא ישלם הדמים שלקחה ממנו:

ז

(שם יכול למחול לעצמו) הקשו האחרוני' לדע' הפוסקי' דהמוחל צריך לשלם כל החוב כדין מזיק ואם כן מאו נ"מ במחילה וכן הקשו התו' בכתובות דף פ"ו בקריבתי' דר' נחמן ולענ"ד נראה דנ"מ לענין לטרוף ממשעבדי לא מבעי' מלקוחות שקנו מאביו דא"י לגבות כיון שמחל הכתובה אלא אפילו מלקוחות שלו דאין החוב מתחיל אלא משעה שמחל והזיק ואפילו מלקוחות שקנו אחר שמחל דלא הוי אלא כמלוה בע"פ כמ"ש השיך בח"מ סי' ס"ו ס"ק פ"ב. ובזה יש לתרץ קושית החו' בקריבתי' דר"נ דיש לומר שהיתה נשואה לבעל וקי"ל דבעל לוקח הוי נמצא א"י לגבות מנכסי אבי' שהם משועבדים לבעל לפירות ואפילו אחר מיתתה הבעל הוי כלוקח כדין האשה שחבלה באחרים ועיין בח"מ סי' שפ"ח באשה שמסרה דאינו גובה מן הבעל ועמ"ש לעיל סי' צ"א מיהו מ"ש בטוש"ע לבטל המקח ויירש הכתובה נראה דנ"מ נמי לגבי עצמה דלפמ"ש דהוו כמלוה בע"פ נאמן לטעון פרעתי וממילא אם טען שפרע לאמו כולה או מקצתה או שפרע ללוקח אף דכתובה ביד הלוקח נאמן במיגו דכיון שאמר בפני עדים שהוא מוחל לעצמו אם כן ממילא נאמן שפרע כולה או מקצתה במיגו שהי' אומר שפרע מה שהזיק ולפ"ז יש לתרץ נמי קושית התוס' בקריבתי' דר"נ דמיירי שהיא אומרת שאמה נפרעה. ומתורץ בזה קושיות התוס' שם דאיך נסיב ר' נחמן עצה להזיק את הלוקח שלא כדין. ולפמ"ש דמיירי שטענה שפרעה אין זה קושיא אם נסבה עצה כדי שתאומן בטענתה ובזה מתורץ גם כן קושיית התו' והרא"ש בב"מ דף כ' דנאמן להחזיר השוב' במיגו דאי בעי מחיל אפילו למ"ד דצריך לשלם להלוקח כל דמי השטר משום דנאמנת במיגו דאי בעי תמחול ואח"כ תטעון פרעתי אחר מחילה:

ח

(סעיף ז' מי שמכר וכו' שאם ימות אביו וכו') עיין בחידושים שכתבנו דלא שייך כאן שימחול לעצמו מיהו לכאורה צ"ל כאן דמיירי שנשבעה ומתה דלא להוי בי' דין אאמ"ש לבניו ועיין בחידושינו לשיטת הר"ר משה בר חנוך שהביא הב"י בח"מ סי' רי"א שכתב בהדיא דמיירי שלא נשבעה מיהו יש לומר דהמכירה היה על תנאי זה שהתנה דאם תערער אמו יפסיד הלוקח מעותיו אבל אם נפרעה כתובתה צריך הוא להחזיר לו מעותיו אם כן אין כאן מקום שבועה:

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה