הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן ק
א
(סעיף א' אלא ק הקרקע וכו') כבר כתבתי לעיל סי' צ"ו סעיף ט"ו דהיינו דאין הב"ד נזקקין לגבות מן המטלטלי' אע"ג דנכסי דאינש אינון ערבין ביה מ"מ לגבי כתובה לא משתעבדא מטלטלין אבל עכ"פ שיעבוד הגוף איכא כמ"ש התוס' ר"פ אע"פ ואינו נפטר מן השיעבוד עד שישלם ועיין בחידושי' בדף ס"ו דמשמע מלשון הירושלמי שהביאו התוס' דף יו"ד דאם יש לו מעות מחויב הוא לשלם במטבע היוצא וכן משמע בדבריהם שם דנותן לה ממעות קפוטקיא (ועיין לעיל סי' נ"ג סעיף כ"ג בדברי הר"ן שהבאתי שם) ועוד נראה דאם תפסה מטלטלי' אין מוציאין מודה אפי' מדינא דש"ס דלא נחלקו הפוסקים בתפיסה מחיים בכתובה אלא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים כמ"ש התוס' דף פ"ד ע"ב והיינו לגבי יורשים אבל מיניה אם תפסה לאחר גירושין מהני ועוד נראה דאפי' מטלטלי' שביד אחרים מוציאי' מידם לשלם הכתובה בין מלוה בין פקדון מדינא דש"ס וכמ"ש התוס' בדף פ"ד במתני' דמי שמת והיה לו פקדון וכו' דלא ה"ל מלוה ראוי והיינו משום דבחייו משתעבד מדר"נ ועמ"ש לקמן:
ב
(שם ומתקנת הגאונים וכו') הרמב"ם כתב דדוקא אם יודע התקנה וכתב הב"ש דבימי הרמב"ם עדיין לא נתפשט התיקון אבל בזה"ז שנתפשט התיקון אמרי' אפי' לא נכתב כנכתב ועיין בש"ך ס"ס ח"ב דס"ל דאפי' בנתפשט בעיא דידע התיקון והנה הרא"ש כתב דבזה"ז הוו מטלטלי' כקרקע מדינא כגמלא דערבי' וכתב הש"ך בח"מ סי' ק"ז ס"ק ב' וז"ל אף על גב דהתוספות בפרק מציאת האשה כתבו דאי אפשר לומר דהוי כגמליא דערבי' דאם כן לטרפוה מלקוחות לק"מ דמ"מ אינו יכול לגבות מלקוחות כיון דל"ל קלא עכ"ל וכבר כתבתי בחידושי' שם דודאי אף התוס' לא קשיא להו דלטרפוה מלקוחו' לא עדיף משורו אפותיקי ומכרה דאינה גובה אלא דקושית' הוא להיפך דכיון דיכול להבריחם למכרם לא שייך לומר דמן הסתם סמכה דעתה עלייהו ולא דמי לשורו אפותיקי או כתב לה מטלטלי' ומקרקעי בלא אגב דחזינן להדיא דסמיכה דידה עלייהו ומ"מ אין מזה קושיא על הרא"ש כמ"ש שם ונסתפקתי היכא שמכר קרקע בלא אחריות או שנתן מתנת ברי והניח ג"כ מטלטלין אם יכולה האשה לומר דלא ניחא לה בתקנת הגאונים ותגבה מן הלוקח או מן המקבל מתנה ולכאורה הוה נראה דתליא בהא דלטעם הרא"ש דבזה"ז ה"ל מדינא כקרקע א"י לומר כן ולטעם האומרי' שהוא מצד התקנה לבד יש לדמות להא דאיתא לקמן סימן קי"ב בח"מ וב"ש ס"ק כ"ה שהקשו שם גבי מזון הבנות בנכסים מועטים וע"י המטלטלי נעשו מרובי' דיאמרו הבנות לא ניחא להו בתקנת הגאונים וכתבו שם דהתקנה היה ג"כ לטובת הבנים צ"ע אי נימא ה"נ דהתקנה היה נמי לטובת לוקח ומקבל מתנה ועיין מה שכתבתי שם די"ל דלא שייך לומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן אלא היכא דרצונו לעמוד על דינא דאורייתא אבל במקצת תקנה ניחא לי ובמקצת לא ניחא לי אינו יכול לומר א"כ הא הכא בין למ"ד כתובה מדרבנן דכל עיקר הוא הכל מתקנתא דרבנן ובין למ"ד כתובה דאורייתא מכסף ישקול כמוהר הבתולות עכ"פ הא דאינו נקנית אלא מן הקרקע הוא מתקנתא דרבנן ולא שייך לומר כן דניחא להו דוקא בקרקע. ג
ג
(שם אם גבו יורשים וכו') ואם יכול להוציא חן הלוה בע"כ מדר"נ פליגי הראב"ד והרא"ש בפרק האשה שנפלו להראב"ד ה"ל מדר"נ ותקנת הגאונים תרי חומרי בכתובה מיהו מדברי התוס' בכתובות דף פ"ב משמע להדיא דדוקא אם היורש עצמו היה חייב לאביו אבל מלוה שביד אחרים א"צ לדר"נ ועיין בחידושין שכתבנו הטעם דס"ל להתוס' כסברת הפוסקים בח"מ סי' פ"ו דעיקר חומרא דר"נ היינו היכא דאיכא פסידא ללוה שני אבל היכא דליכא פסידא אין בזה חומרא דר"נ דמה לו ללוה שמשלם לזה או לזה ולא הוי תרי חומרי ועוד כתבתי שם דלדעת בעה"ת בח"מ סי' ק"א ס"ה דשטרות בני גוביינא נינהו א"כ יכולה לגבות השט"ח עצמו וא"צ לדר"נ וכן משמע מדברי הסמ"ע בח"מ סי' ק"ז ולפ"ז אין נ"מ בין הראב"ד להרא"ש אלא במלוה ע"פ של היורש עצמו:
ד
(שם בהג"ה רשות ביד היורשים וכו') כתב הח"מ בשם הר"ן דאם הקרקע שוה עשרה והיא רוצה לקבל בעשרי' והיורשים רוצים לסלקה בעשרה כדמי הקרקע הדין עמה עכ"ל והנה בח"מ סי' ק"ט ס"א מפורש בש"ע בזה דשומעין להיורש והוא מדברי הרא"ש ולכאורה נראה דהרא"ש לשיטתיה אזיל דס"ל דאין בע"ח גובה משבח יתומים אפי' נתייקרה כדאי' בח"מ סי' קט"ו סעיף א' וס"ד א"כ לא עדיף מה שהיא מעלה בשומא ואמר לדידי שוה לי מאילו נתייקרה לכל העולם דהשבח ליתומים ואינו גובה מהם וכ"ש בזה שאינו שוה לכל העולם רק שהוא מעלה הקרקע והר"ן לשיטתיה דס"ל דהשבח דממילא גובה מיתומים כמ"ש הש"ך בשמו בסי' קט"ו ע"ש ועיין בתוס' ר"פ מי שהיה נשוי דף צ"ח ע"ב ד"ה והלכתא דמדמו הא מילתא לשבח ע"ש ולפ"ז לפמ"ש לקמן הח"מ ס"ק י"ב דאינה גובה (כתובתה משבח שהשביחו היתומים לאחר מיתתו כגון אם נתייקרו הנכסים וכו' א"כ כ"ש דאינה יכולה להעלות בדמים ודוחק לומר דמה שהיא מעלת בדמים ה"ל כשבח שהשביחה האלמנה עצמה דגובה מהם כדאיתא לעיל סי' צ"ה ויבואר עוד לקמן:
ה
(שם אבל אם מנרם הבעל) עיין ב"ו בשם תשובת הרשב"א בראובן שהודה בכת"י וכו' ואח"כ הביא עוד תשובת הרשב"א דאף אם הודה ובשעת פטירתו שיש פקדון בידו אינו נאמן וכתב הב"ש דהטעם בתשובה הראשונה כיון דנכתב בו הזמן קודם הנשואין ואז לא היה מחויב לשום אדם היה נאמן וצריך לפרש דבריו דאף ע"ג שהיא אומרת שנכתב אחר הנשואין מ"מ אין זה מיגו במקום חזקה שהרי לא הוחזקה שיעבודה בודאי קודם ושפיר נאמן במיגו שנכתב קודם ואז היה נאמן על שלו ולא הוחזק שעבודה מעולם אך קשה לי לפמ"ש לעיל סי' צ"ח ובכמה דוכתי דהיכא דהמיגו היא בעיקר החזקה אמרינן מיגו לבטל החזקה א"כ ה"נ אי ס"ד דהוא נאמן לומר שהיה של אחר קודם שנשא אותה אפילו אם הוא מודה לאחר הנשואין כיון שלא נתחזק אלא על פיו הוא נאמן במיגו וצ"ל דתשו' שני' מיירי בענין שלא היה יכול להקדים זמן הפקדון קודם הנשואין ויותר הי' נראה דבחיי הבעל כיון דקי"ל דלא נתנה כתובה לגבות מחיים הוא נאמן בהודאתו שהרי אם היה תובע אותו בכתב הודאתו היה בריך ליתן לו ולא היתה יכולה לעכב א"כ כיון שהוא נאמן בשעת הודאה אף ע"ג דבשעת הודאה כבר היה שיעבוד שלה מ"מ לא שייך בשיעבוד חזקה דהרי קי"ל דהלוקח יכול לסלק למלוה בדמים א"כ אין לה שיעבוד בגוף המטלטלין ולא הוי במקום חזקה אבל בתשובה שניה שהודה בשעת פטירתו דאילו מחמת הכתב הי' יכולים לומר שהחזיר הפקדון א"כ ה"ל בשעת הודאה כאילו כבר הגיע זמן פרעון כמ"ש הפוסקי' בסי' נ"ו דהא דחיישי' לצררי בכתובה משום דבשעת מיתה הוי כהגיע זמן גבייתה ובאמת המעיין בח"מ סי' צ"ט בדברי הפוסקים שם דאינו נאמן לומר של אחרים הכל מיירי שם לאחר שעבר זמן פרעון וצ"ע לדינא והש"ך בסי' צ"ט ס"ו כתב לתרץ דבתשובה הראשונה מיירי שהמטלטלין ביד אותו שמודה לו רק שהיו ידועים לראובן בעדים וראו דלא היה נאמן בלא הודאת ראובן ועכשיו הוא נאמן ע"ש ואין להקשות ע"ז דאכתי ה"ל מיגו במקום חזקה דכיון דאיכא עדים וראה הוא בחזקת מרא קמא משום דאין לדמות החזקות זו לזו תדע דבודאי אע"ג דאיכא עדים שבא לידו פקדון נאמן לומר לקוח הוא בידי אח"כ במיגו דהחזרתי כדאית' בח"מ סי' קל"ג סעיף ב' ולא אמרי' דה"ל מיגו במקום חזקת מרא קמא. והנה לכאורה קשה על הרשב"א שכתב דנאמן במיגו דהיה מוכרם או נותנם דהא כתבו התוס' בפ"ב דכתובות גבי שטר אמנה דאינו נאמן במיגו דאי בעי מחל ליה דשמא אין בדעתו למחול לו ולהפסיד חובו אבל כשאומר אמנה יודע הוא שאין הלוה גזלן א"כ ה"נ למה נאמן במיגו דמכרם או נתנם דילמא אינו רוצה להפסיד ויודע שחברו אינו רוצה לגזול ממנו כיון דיודע שאינו משותף משא"כ אם ימכור או יתן לו וצ"ל כמ"ש הש"ך שם דדוקא כשהוא לפני ב"ד שייך זה הכא אבל אם היה רוצה להבריח היה מתנה עם חבירו שאינו נותן לו במתנה גמורה מיהו העיקר נ"ל דכוונת הרשב"א אינו שהיה מוכרם או נתנם לו ע"י חשיכה דודאי י"ל דאינו מאמין לחבירו ומתיר' שמא יחזיק בו ורוצה שיהא בידו כדי שיהי' נאמן לומר שלהבריח נתכוין או שחזר ולקח ממנו במיגו דהחזרתי תי או נאנסו אלא כוונת הרשב"א שהיה יכול למכור לו המטלטלי' ע"י ק"ס או אגב קרקע ויהיה אצלו ולפ"ז אינו מוכרח מ"ש הב"ש דהרשב"א פליג על הרא"ש ולית לי' תקנת השוק בשעבוד מטלטלין אגב קרקע ולפמ"ש דהכא מיירי שהמטלטלין תח"י ואינו נאמן אלא במיגו שהיה מוכרם או נותנם לו והיה מחזיקים בידו א"כ לא שייך הכא תקנת השוק כמ"ש בס"ק ט"ז ועיין בסמוך:
ו
(שם ומ"מ אין נוהגין וכו') ואם המטלטלין עדיין ביד המוכר כתב הב"ש בס"ק ט' בפשיטו' דל"ש בי' תקנת השוק ולענ"ד נראה דתלי' בפלוגתת מהר"ם אלשך והש"ך בח"מ ס"ס קכ"ו וס"ל להש"ך שם דכיון שאם הי' בידו של לוקח לא הי' בע"ח יכול לטרוף מה בכך שהם בידו של ראובן כיון שעשו תקנ"ה השיעבוד מטלטלין אגב קרקע שכ' בשטרות כמאן דלא כתב דמי לענין מטלטלים ע"ש:
ז
(סעיף ב' ואינם נגבים מהשבח וכו') כתב הח"מ כלומר דאפי' שבח דממיל' כגון אם נתייקרו הנכסים וכו' וכ"כ הב"ח ולא ידעתי למה כתבו ק בפשיטות והוא מילתא תלי' באשלי רברבי בח"מ סי' קט"ז סעיף ד' אם שבחא דממילא כגון אם נתייקרו טורף מן המקבל מתנה ויתומים והרא"ש ס"ל התם דאינו גובה אבל דעת הרי"ף והרמב"ם דגובה משבחא דממילא כגון אם נתייקרו ואין לומר דכתובה שאני מדקתני במתני' דבכורות שאינה נוטלת משבת ז"א דהא גבי בכור קי"ל דשבתא דממילא כגון נתייקרו לא הוי ראוי וקתני ג"כ בהדיא כתובת אשה שם וכבר האריך הש"ך שם בס"ק ה' וגם בס"ק ל"ב וסיים שם וז"ל והא ודאי ליתא דאפילו בכור וכתובת אשה גובה משבחא דממילא אם נתייקר לכ"ע ע"ש ונ"ל דטעמא דרא"ש דאע"ג דלענין בכור קי"ל דנתייקרו נוטל פי שנים דלא גרע מדיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון מ"מ היינו דוקא בבכור דקי"ל דיש לו לבכור קודם חלוקה נמצא דמשעת מיתה עומד בחזקתו ומה שנתייקרו נתייקרו לו אבל גבי בע"ח וכתובה דקי"ל מכאן ולהבא גובה לא חשיב כמוחזק וכמו שחלקו האחרונים לענין שיעבוד אלמנת אביו כמ"ש הב"ש לקמן ס"ק י"ד בשם מהרי"ו ונלענ"ד דצ"ל כן לשיטתי' דהא גבי כתובת בנין דכרין בכתובות (דף צ"א) ולקמן סי' ק"א במועטין ונתרבו מספקא ליה להש"ס ולרב נחמן ס"ל שם הטעם דזכו כבר בני כתובה קטנה ואי ס"ד דנתייקר ה"ל ראוי א"כ הרי מפורש כמתני' שם בהי' שם בראוי אינו כבמוחזק ועיין בהרא"ש שם ולפמ"ש א"ש דהתם שאני כיון דירתון תנן בכתובת בנין דכרין הוא בחזקתן משעת מיתת אביהם נמצא אי לאו טעמא דכבר זכו היה יכולין לומר דאין זה ראוי אלא שגוף השדה שלהן נתרבה ועמ"ש בזה לקמן סי' קי"ב סעיף י"ב ועמ"ש בזה לעיל ס"ס צ"ה דמשמע ממהרי"ו ז"ל דס"ל כהרא"ש:
ח
(שם לא שנא השביחו לקוחות וכו') משמע דהיינו שהשביחו לקוחות אחר שקנו אבל אם השביח הבעל לאחר שנשא אותה ואח"כ מכר ה"ל השבח דאקני קנה ומכר וכיון שכתב לה דאקני ודאי כל תנאי שבממון קיים וגובה כל השבח והנה הש"כ בח"מ בסי' קט"ו ס"ק ל"ב כתב בפשיטו' דבכתובה אפילו כתב דאקני אינו מועיל לענין לקוחות ומדמה ליה לשבח שהשביח הלוקח וצ"ע דהא בשבח דמתני' נכלל נמי שבח שהשביחו יתומים ובזה בוודאי דוקא שבח שהשביחו אחר מות אביהם אבל אם השביח ואח"כ מת משתעבד אפילו לכתובה כמפורש בב"ב דף קנ"ה גבי נפל הבית עליו ועל אביו וכו' והיתה עליו כתובת אשה ודייקה מיני' דאקני קנה והוריש משתעבד וה"ה לגבי לקוחות ולא אמרינן מקולי כתובה אלא בשבח שהשביח הלוקח תדע דהא בתחלה הוי סבר הש"ס שם למיפשט מהך דנפל הבית דאפי' דאקני קנה ומכר משתעבד אע"ג דקתני בהך מתני' כתובת אשה וכי לא ידע מתני' דבכורות ש"מ דאקני קנה ומכר משתעבד לכתובה וכן משמע מהא דקאמרי' בכתובות (דף פ"ב ע"ב) אבל הכא דכתב לה דאקני ודקנינא סמכה דעתה משמע דיכולה לטרוף אם ימכור דאל"ה אמאי סמכה דעתה על וקנינא כיון שיכול למכו' ותו דלא על חנם התקינו חז"ל לכתוב בכתוב' דקנינא דמיני' או מיורשיו א"צ לכתוב דאקני כמ"ש בח"מ סי' קי"א ס"כ וע"כ בשביל לקוחות וכן משמע מדברי הרשב"א בתשובה שהביא הב"י בסי' זה לענין פירות אם מכרם המוריש אם הם מבושלים כ"כ שא"צ לקרקע אין הבע"ח גובה מהם וכו' משמע דאם צריכים לקרקע היתה האלמנה גובה מהם אע"ג דהם דאקני קנה ומכר:
ט
(שם ולא מהראוי) כתב הט"ז כגון שמת יעקב בחיי אביו יצחק אינה גובה כתובת' במה שמגיע על חלקו של יעקב אחר מיתת אביו עכ"ל ולפ"ז משמע דבנדוני' שכתב הרמ"א דגובה מן הראוי היינו אפילו בכה"ג ובאמת ז"א שהרי מפורש בח"מ סי' ק"ד סי"ו דבכה"ג אפילו בשאר בע"ח לא גבה ואפילו נדוניא אינה גובה דיכולין יורשים של יעקב לומר מכח אבוה דאבא קאתינא כדאי' בב"ב (דף קנ"ד) וצ"ל דהכא מיירי בראוי כגון שכר פעולה וכיוצא בו א"נ כמ"ש בהג"א פ' מי שמת כגון היכא שנפלו לו נכסים אחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב א"י לירש אלא מכוחו ואפ"ה כתובה אינה גובה משום דה"ל ראוי ועי' בסמוך שכתבנו פי' דבריו:
י
(שם בהג"ה האב שצוה וכו') כתב הח"מ דלאחר ב' או ג' שנים לאו דוקא אלא אפילו אם בזה ליתן מיד ה"ל כשכר פעולה והוי ראוי ולא דמי למלוה שהיה בידו המעות קודם הלואה וחל עליו שיעבודא דאתתא קודם שהלוה המעות וכן הוא שם בתשוב' מהרי"ו ואין הלשון מדוקדק דמשמע לכאורה דכשהמלוה היה קודם הנשואין שלא נשתעבד לה מעולם המעות ה"ל ראוי אבל באמת אינו כן כמ"ש מהרש"ל בתשוב' סי' מ"ט ע"ש וכן הוא בתשוב' רמ"א ודוקא שכר פעולה או במתנה שלא היה ת"י מעולם ה"ל ראוי ועמ"ש לקמן בזה והנה הב"ש כתב ליישב דדוקא לאחר ב' שנים דדוקא כשהתחייב האב ה"ל ראוי אפי' בשהגיע הזמן כבר אבל במתנת שכ"מ איזה סך הוי כמסורים לידו ע"ש ולענ"ד יש לחלק דודאי אם צוה ליתן איזה חפץ או אפילו מנה צרור פשיטא שזוכה המקבל מיד ולא ה"ל ראוי אבל אם צוה ליתן מנכסיו איזה סך ולא ממון בעין נמצא דאותו מתנה הוא עדיין בהלואה ביד היורשי' כדאי' בח"מ סי' רנ"ג סי"ג דהאחריות על היורשים נמצא דה"ל ראוי כמו בהתחייב האב א"ע ועוד נראה דבצוה ליתן חפץ מיוחד י"ל דאינו ראוי אפי' היכא שלא צוה ליתן מיד אלא לאחר זמן דדמי לקרקע שכתב הט"ז דאע"ג שצוה ליתן לו אחר איזה שנים אפ"ה הוי מוחזק ובאמת הט"ו לא ביאר טעמו ונראה דטעמו דאע"ג שאמר שיתן לאחר ב' שנים ח"מ המתנה מתחלת מיד וכן משמע מדהוצרך מהרי"ו ז"ל ליתן טעם דה"ל ראוי ואי ס"ד דלא נתן אלא לאחר ב' שנים א"כ כיון שמת הבן תוך ב' שנים לא זכה בירושה כלל יכולין היורשים לומר מכח אבוה דאבא קאתינא אלא על כרחך שהמתנה מתחלת מיד וא"כ אינו ראוי אלא מטעם שלא זכה בגוף הממון אלא בדרך התחייבו' משא"כ בחפץ ומעות מיוחד אפילו לאחר זמן אינו ראוי וע"כ הא דנקט ב' שנים לאו דוקא כמ"ש הח"מ כנלענ"ד והנה כמהרי"ו שם סי' מ' כתב דהא דאין אשה גובה כתובתה מן הראוי לאו דווקא מן היורשים אלא אפי' מיני' דידיה דומיא דשבח דאין אשה נוטלת אפילו בחיי בעלה והנה בודאי פשוט דמיני' לא שייך ראוי כיון דכבר בא לידו בחייו כמ"ש התוס' ר"פ אע"פ ובודאי אין לחלק בין נכסים שקנה הבעל קודם גירושין או אחר גירושין ואין ראיה משבח שכתב הרא"ש בפ"ק דב"מ דאפילו בחיי הבעל אינה גובה דהיינו משבח ששבחו לקוחות אבל מיני' דידי' פשיטא דגובה כיון שכתב דקנאי ודקנינא והיה נראה דכוונתו דכל זמן שלא בא ליד הבעל אינם משועב' לה מדר"נ והיינו בנדון דידי' שהתחיי' האב ליתן ועדיין לא נתן וכיוצא בדברים אלו שלא הי' מעול' ביד הבעל ועדיין לא בא לידו כגון מלוה של מורישו הוי ראוי כל זמן שלא גבה כמ"ש הב"ש בס"ק י"ז אף דהתם מיירו שמת הבעל ומ"מ הא דהוי ראוי ולא אמרי' דנשתעבד כבר בחיי הבעל מדר"נ כמו מלוה של הבעל עצמו משום דאף בחיי הבעל לא היה משועבד משום דה"ל ראוי אך מ"ש שם בתשובה הנ"ל ומותבינן אשמעתין ממיימוני וכו' ונדחק ביותר ליישב דברי הרמב"ם באיש עני שכופין אותו להוציא והכתובה חוב עליו עד שתמצא ידו ליתן וקשה לי' דה"ל ראוי עיי"ש אינו מן המובן כלל דכשבא לידו פשיט' דצריך לשלם וצע"ג:
יא
(שם בהג"ה וי"א דאם מת יעקב וכו') כבר כתבתי לעיל רס"ו נ' דמוכח מן הש"ס להדיא בכתובות (דף מ"ט) שלח רבין באגרתי' וכו' דלענין ירושת הבעל לא הוי ראוי אע"ג שהוא משועבד לאלמנה ובכור דינו כבעל ונראה דאין לדחות ראיה זו דילמא התם לאנשי יהודא דוקא דהא כתב הרא"ש בס"פ נערה דר"מ גאון הביא ראיי' מזה דהלכה כאנשי גליל ע"ש ואף למאי דדחי הרא"ש שם די"ל דהיה כתובתה מרובה מ"מ מוכח דאי ס"ד דמה שמשועבד לכתובה אין הבעל יורש א"כ למה יזון אותה אחר מיתת אשתו יסלק לה כתובתה כיון שאינו יורש את המשועבד לכתובתה ודוחק לומר שיורשי הבת מצד אבי' יכולים לעכב הנכסים המשועבדים לשיעור כתובת האלמנה והבעל חיוב לזונה אם כן ממ"נ מוכח דאי כאנשי גליל הרי משועבד למזונות ואם כאנשי יהודא מוכח שיורש אף שמשועבד לכתובתה:
יב
(שם ודוקא במקום שאין רשות וכו') כתב הח"מ דשיעור סך כתובה אפילו לאנשי יהודא הוי ראוי והנה במזונו' כשמת' האשה פקעה מזונותי' אבל בכתובה צ"ל דמיירי שלא נשבעה על כתובתה ומתה דאבדה כתובתה ולפ"ז צ"ל הא דחשיב קע ראוי ולא אמרי' כיון שלא נשבעה ה"ל כאילו לא הגיע לה מעולם ולא הוי ראוי וצ"ל דאפ"ה יכולי' היתומים לומר שמא היתה נשבעת ואע"ג דאחז"ל דהפסידה כתובתה משום דא"א מוריש שבועה לבניו מ"מ היינו שאינה יכולה להוציא אבל ח"מ ראוי היתה לישבע אע"ג דגבי בכור לקמן סי' ק"ה כשמתה קודם שנשבעה נוטל הבכור פי שנים היינו משום דלגבי בכור כיון דשיעבוד כחובה לא מיקרי ראוי ה"נ לא מיקרי ראוי ומ"מ ב"ע דמנ"ל הך סברא די"ל כל זמן שלא נשבעה לא הוי חוב כלל ונהי דלענין מזונות דא"ב שבועה לא קי"ל כתשובת ש"י שהביא הב"ש בס"ק י"ד מ"מ לענין כתובה כ"ז שלא נשבעה לא הוי חוב כלל ומ"מ נראה דמשכחת להך דינא אף בלא מתה האלמנה כגון שכלו כ"ה שנים דאבדה כתובתה ומזונותיה ואם כלו הכ"ה שנים לאחר מות הבן אין אשתו גובה כתובתה מנכסי חמיה ובזה שפיר יש לחלק דלאנשי יהודא לא הוי ראוי אלא כשיעור כחובה ומ"ש הב"ש ונראה דאיירי הכא כשלא בא ליד הבעל כבר כתבתי בסי' צ' דצ"ע בזה:
יג
(שם בהג"ה דינו כשאר חוב וכו') ובח"מ סי' ק"ד כתב הרמ"א דאין הבע"ח נוטל בראוי וכבר האריך שם הש"כ ושאר אחרונים דדוקא בראוי שנפלה ירושה אחר מותו דיכולים לומר מכח אבוה דאבא קאתינא אבל בשאר ראוי כגון מלוה שלא היה בידו מעולם כשכר פעולה וכיוצא בו שפיר משתעבד לבע"ח ולענ"ד נראה דמוכח כן דהא מפורש בח"מ רס"י פ"ו ראובן שהיה נושה מנה בשמעון ושמעון בלוי מוציאי' מלוי ונותנים לראובן בין דרך הלאה בין דרך שכירות והוא גמרא מפורשת בקידושין (דף ט"ו) דאיצטריך קרא למעט הענקה דלא משתעבד מדר"נ הרי מפורש דאפילו בחוב שלא היה בידו מעולם גובה בע"ח ולא הוי ראוי ועוד ראי' מכתובות דף ל"ח ע"ב ד"ה אבי נערה וכו' שכתבו דאם היא חייבת לאחרים הם גובי' מן הקנס הרי דאף אין לך ראוי גדול מזה ואפ"ה בע"ח גובה ממנה ועיין מ"ש בחידושינו שם. ועוד ראיי' ממ"ש התו' בהחובל דף ב' והרמב"ן והר"ן הביאם הש"ך בהא דקאמר הש"ס שם כל לגבי בעלה ודאי מחלה הא כיון דמשועבד הבעל מדר"נ האיך מצי מחלה ע"ש שהאריכו בתירוץ קושיא זו והרי כתובה לא בא לידה מעולם ואפ"ה משעבדא מדר"נ ועוד ראיה מהא דאמרי' בכתובות דף ס"ט דמגבינין עישור נכסי' אפי' מעמלי דבתי הרי כיון דעישור נכסים אינו מתנאי כתובה אלא כשאר בע"ח גובה משכירות הבתים אע"ג שלא בא ליד האחים מעולם ואע"ג שכתב הרא"ש דעישר נכסי' גובה מראוי היינו בדבר שבא להם אחר מיתת אביהם מחעם שכתב הרא"ש דהוי בע"ח דאחים והם בחיים עיין ב"ש סי' קי"ג ס"ק ז' אבל אם נימא דשכירות בתים הוי ראוי אפי' בשאר בע"ח ה"נ הוי ראוי לגבי אחים ואין לחלק בין שכר פעולה לשכר בתים כמ"ש הש"ך בח"מ סי' קכ"ו ס"ק ע"ו ועוד ראי' מדמקשה בפסחים דף ל"א על רבא דס"ל מכאן ולהבא גובה מהא דאמר ר"נ יתומים שגבו קרקע וכו' ומשני משום דמשתעבד עבד מדר"נ ואי ס"ד דבע"ח אינו גובה בראוי הא כתבו התוס' והרא"ש בכתובו' דף פ"ד דהא דמלוה לא הוי ראוי לגבי כתוב' היינו משום דמשתעבד מדר"נ א"כ המקשן דלא ידע מדר"נ קשה גם על אביי דהא בכור אינו נוטל במלוה אע"ג דלמפרע הוא גובה ור"נ עצמו ס"ל בב"ב דף קכ"ד דגבו קרקע אין לו אע"כ מוכח דבע"ח נוטל בראוי מיהו לשיטת התוס' שם בב"ב ר"נ לטעמייהו דבני מערבא אבל איהו עצמו ס"ל גבו קרקע יש לו אבל לפי' הרשב"ם קשה דהוא עצמו כתב שם דבע"ח אינו נוטל בראוי ע"ש ועוד ראיה ממ"ש בב"ק דף מ"ג גבי כופר ונזקי' דלמ"ד מלוה לא הוי ראוי לגבי בעל הי' הבעל זוכה בנזקי' לאחר מותה הרי דאע"ג דנזקי' לא בא לידה מעולם לא חשוב ראוי כמלוה אחרת ולפ"ז יש לדון על מ"ש הב"ש בשם תשובת מהר"ם לובלין דאם הרג כותי וכו' אין לבע"ח שום זכי' בדמי הכופר ולפמ"ש דבע"ח גובה מראוי שלא בא לידו מעולם י"ל בכופר נמי כדמשמע בב"ק שם כנ"ל וא"ל דכופר שאני שאינו משתלם אלא לאחר מיתה כדאמר שם לר"ע ז"א דהא ר"ע יליף חילוק זה מקרא והמית איש או אשה וכבר כתבנו בסי' ב' דע"כ לדידן דקי"ל ירושת בעל דרבנן וקי"ל נמי דמלוה הוי ראוי לגבי בעל ע"כ קרא אתי לדרשא אחרינא וצ"ע מיהו נראה דיש לחלק דמכל הני ראיות יש לומר דדוקא כשעדיין לא גבו אע"ג דהוי ראוי מ"מ כיון שהוא ביד אחרים משתעבד אבל כשכב' גבו היתומים ובא לידם שאני אבל בלוה עצמו כב' כתבתי דכשב' לידו פשיטא דגוב' וכן נר' מדברי הרא"ש עצמו בפ' יש נוחלין הביאו הב"י רס"י זה דאפילו בראוי גמו' י"ל כשהו' ביד אחרים עדיף טפי ויש להסתפ' בכתוב' דגוב' ממלוה אפי' על הכותי כמ"ש המחבר אי גובה מן הריבית די"ל דאפי' ריבית שעלה בחיי האב אע"ג דגובה ממלוה י"ל דריבית כיון שלא בא ליד האב מעולם ה"ל כשכר פעולה וחילוק זה מוזכר בב"ב דף קכ"ד ע"ב גבי שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא בריבית ופי' רשב"ם דאין לך ראוי כזה דבר שלא הי' שלו מעולם שוב מצאתי בתשובת. מהר"י סג"ל סי' ע"ד שנחלקו בו כמה גדולי עולם:
והנה בהג"א פ' מי שמת כתב וז"ל והיכא שנפלו לו נכסי' לאחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב א"י לירש אם לא מכחו בע"ח גובה ממנו אי בע"ח גובה בראוי לכאורה דבריו אינם מובנים כלל דהא קי"ל דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב שוב מצאתי בתשובת ראנ"ח סי' ק"א שנתקשה בזה והי' נלע"ד לפרש דבריו דלאו דוקא לאח' מותה אלא דמיירי שנפל בית עליו ועל אבי אמו דקי"ל דיחלקו יורשי האב עם יורשי אם כדאי' בח"מ סי' ר"פ סעיף י"א וקי"ל בבע"ח כשנפל הבית עליו ועל מורישיו הנכסי' בחזקת יורשי האב כמפורש בברייתא דף קנ"ח ועל ברייתא זו כ' שם בהג"א הגה"ה זו א"כ שפיר קאמר דבכה"ג דמיירי ברייתא שם אם הי' המוריש אבי אמו אף דאין הבע"ח בעצמו יכול להוציא מיורשי האם משום דהנכסי' בחזקת יורשי' מ"מ לאחר שהוציאו האחים וחלקו עם יורשי האם יכול הבע"ח לגבות ממ"נ כיון דאין האחים באים אלא מכח אחיה' יכול הבע"ח לגבות מהם אלא דעכ"פ הוי ראוי כיון דאין זכות לבע"ח אלא לאחר שהוציאו האחים מיד יורשי האם א"כ ה"ל גבי בע"ח ראוי אלא כיון דבע"ח נוטל בראוי שפיר גובה מהם ואין לומר דלאח' שגבו הבע"ח מן האחי' יחזרו יורשי האם ויוציאו ממנו ז"א חדא דעכ"פ נ"מ שיחזור חליצ' עד שיעשו פשר' ביניהם מיהו יותר נראה כיון דכבר תפס הבע"ח וגבה ע"פ ב"ד א"י יורשי האם להוציא ממנו מספיקא ובזה מדוקד' היטב מ"ש הג"א שנפלו לו נכסי' מאבי אמו ולא כתב מאמו עצמה משום דבאמת קי"ל בח"מ סי' ר"פ ס"י דבנפל הבית עליו ועל אמו הנכסי' בחזקת יורשי האם א"כ לא משכחת להאי דינא אלא באבי אמו כמו שכתב הרמב"ם ופי' הרא"ש דבריו ע"ש ונלע"ד דנ"מ עוד לדינא בשטר חצי זכר דאי' בח"מ סי' רפ"א ס"ז בהג"ה דאינו אלא כירושה בעלמא לכל מילי ואע"ג שכתוב בו בתורת חוב היינו אם לא יתנו לו חצי זכר אז חל החוב ונ"ל דזהו נמי טעם המרדכי פ' יש נוחלין שהביא הב"ש לעיל ס"ק ז' בהכותב מתנה מהיום ולאח' מיתה כאחד מן הבנים אע"ג דמהיום ולאחר מיתה הוא מתנת ברי מ"מ דינו כירושה וכן הוא בח"מ שם משום דמ"ש מהיום אינו אלא לבטחון שיתנו לו בתורת ירושה שאם לא יתנו לו כאחד מן הבנים יחול החוב למפרע נמצא בהני גווני צריכי' יורשים דהיינו אחי האם לאחר מיתת אבי האם ליתן חצי זכר או כאחד מן הבנים בתורת ירושה אפי' לאחיו מן האב אף שאין יורשים בקבר שאם לא יתנו יחול החוב למפרע ויצטרך לשלם כל החוב ועמ"ש רס"י צ' ואם היה חייב לאחרים ניטלין הבע"ח כיון דעכ"פ אין זכיה לאחיו מן האב כ"א מכוחו הב"ח קודמים למאי דקי"ל בע"ח נוטל בראוי אבל אם הניח הבן זרע יכול אותו זרע לומר שהוא נוטל בתורת ירושה מכח אבוה דאבא:
והנה זה לשון הרשב"א שהביא הב"י לענין הפירות אם קדם היורש ותלש ואכל אינו חייב מחמתו לאלמנה כלום ולא עוד אלא אפילו לא תלשן אם מכרם המוריש אם הם מבושלים כ"כ שא"צ להקרקע אין הב"ח גובה מהם משום דקי"ל בפ"ק דמציעא דאין בע"ח גובה פירות עכ"ל ויש לפרש דבריו דס"ל דאפילו אם הפירות לא נגמרו כל צרכם כשמת האב ונשתעבדו עבדו כבר לאלמנה מ"מ כשנגמרים יש להם דין מטלטלי דיתמי ומדינא דש"ס אונה גובה מהם ומ"ש וחלש ואכל משום דאם לא אכל הי' גובה מהם מתקנת הגאונים משא"כ כשאכלם אפילו אי נימא דס"ל לרשב"א כסברת הטור עי' לעיל סי' צ"ג דכשמכרו היתומי' ה"ל כמזיק שיעבודו מ"מ במטלטלין דאינ' משועבדי אלא מתקנת הגאונים מודה הטור כדאי' לעיל סי' צ"ג ע"ש בב"ש ס"ק נ"ט ולפ"ז מ"ש אח"כ אם מכרם המוריש אם הם מבושלים וכו' היינו אפי' אם מכרם כשעדיין לא נגמרו ואח"כ נגמרו אין גובה מהם אך יש לפרש דס"ל דאפילו לגבי יורש כשלא נגמרו בחיי האב כבר נשתעבדו והם בחוקת הבע"ח אפילו אם נגמרו ואח"כ תלשן היורש גובה מהם מדינא דש"ס ומ"ש הרשב"א דאם אכלם א"צ לשלם היינו משום דלא ס"ל כדעת הטור דהוי כמזיק שיעבודו ולפ"ז מ"ש אח"כ דאם מכרם המוריש אם הם מבושלים כו' היינו דוקא כשכבר היו מבושלים לגמרו דאז ה"ל כמטלטלים שמכר אבל אם מכרם כשלא נתבשלו עדיין ואח"כ נתבשלו הוא גובה מהם אע"ג דבבע"ח קי"ל דאינו גובה מפירי אפילו נגמרו ברשות הלוקח היינו משום דה"ל כלוה ולוה וקנה ותפס דכיון שקנה גם הקרקע והפירות עומדים בקרקע שלו הוי כתפס משא"כ הכא שלא מכר אלא הפירות ולא ה"ל כתפס שפיר גובה מהם ובספק זה נחלקו בו הסמ"ע והש"ך ברס"י קט"ו בטעם שאין הבע"ח גובה פירי דהסמ"ע ס"ל דהוי כתפס והש"ך ס"ל דהוי כמטלטלין שמכר ועיין לקמן סי' ק"כ שם הארכתי בזה דמשמע כדברי הסמ"ע יותר ועיין בחידושינו דף נ"א דמשמע חן הש"ס שם בעובד' דתמרי דעל בודיא כדעת הסמ"ע:
יד
(שם בהג"ה וי"ח דאפ"ה אינם נגבי' אלא מן הזבורי') במ"מ הביא ב' דעות בזה ולכאורה משמע מן הש"ס ר"פ שום היתומים דף כ"ב דקאמר שם ולר' יוחנן מי ניחא אי כתובה מאי איריא מיתמי אפילו מדידי' נמי מן הזבורית וכו' ומאי קושיא דילמא מיירי בנדוניא לא מבעיא לדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה דאוכל' נמי מזונות בשביל הנדוניא דא"כ פשיט' דשייך טעמא דמזוני בנדוניא אלא אפי' לדעת הפוסקים דאם גבתה הכתוב אינה אוכלת בשביל הנדוניא מ"מ יש לומר דשייך בי' טעמא דמזוני דאם לא יתן לה נדוניא לא תרצה לקבל גם עיקר כתובה דלא תפסיד מזונותי' בשביל מנה ומאתים דנדוניא הוא בבינונית מאי קושיא לר' יוחנן:
טו
(סעיף ד' חוזרים חלילה וכו') עיין בח"מ סי' קי"ח שהקשה הסמ"ע דנימא לוקח ראשון לבע"ח אי שתקת שתקת ואי לא אהדרינא ללוקח שני שסלקת שיעבודך ממנו וכן קשה כאן דנימא שני' לראשונה וע"ש בט"ז מה שתירץ דלא שייך זה אלא לגבי לוקח ולא במחמת טירפא מיהו קשה לי דהא גם הלוקח שני יכול לומר ללוקח ראשון או כאן לשני' מהדרינא לבעל או ללוה שלקחתי ממנו ותגבה ראשונה ועיין בחידושי' שכתבנו לתרץ באמת דהיינו דפירש"י ד"ה השני' מוציאה כשימות בעלה והיינו דביתמי לא שייך מהדרינא כדאיתא בב"ק דף ח' ע"ב א"כ הי' נ"מ לדינא דלא שייך דין זה אלא כשמת הבעל או הלוה ועיין עוד בחידושי' שכתבנו דלדעת הפוסקים והתוס' החולקי' על רש"י בסעיף ג' וס"ל דאפי' אם שניה' מספיק א"י לומר הנחתי ואת אפסדת אנפשך בכתובה לק"מ הכא דמשכחת כששד' שניה מספיק לשני הכתובות ועיין עוד בחידושי' שכתבנו ישובי' על קושי' הסמ"ע:
טז
(שם עד שיעשו פשרה) כתב הח"מ דאם רוצים לעשות פשרה דהיינו השני' עם הלוקח ולא תטרוף ממנו או אבדה ראשונה זכותה ואינו מוכרח דהא כתבו התו' בכתובות דף ב"ה ע"ב גבי אחריך דאע"ג דקתני הבעל מוציא מיד אחריך היינו שמתוך אם הי' מוציא הבעל מיד הלוקח וכו' והיינו משום דאית ליה ללוקח לבד פסידא א"כ י"ל ה"נ היכא דאיכ' פסידא לכולהו עשו תקנה בשביל כולם דהוי כאילו חוזר חלילה וא"י להתפשר אך מלשון התוס' בב"ב דף קל"ד ע"ב ד"ה התם וכו' ואומר ר"י דהתם לא תפסיד אנפשיה משום דסבר שיעשה פשרה עם אחריך וכו' משמע קצת דיכולין לעשות פשרה ויש לדחות דהתם ליכא פסידא לבעל לא עשו תקנה מיהו מפשטא לישנא דמתני' משמע שיעשו פשרה שניהם דאי לכולם לא שייך פשרה אלא יחלוקו משמע דהא גופא קמ"ל שיוכלו כל שניהם לעשות פשרה מיהו מ"ש הח"מ באופן דהשניה לא תטרוף מיד הלוקח נראה דה"ה להיפך דאם השניה טורפת הקרקע ונותנת ללוקח מעות אין הראשונה יכולה להוציא מידה דה"ל כאילו קנתה מלוקח כל זכות' כמ"ש הראב"ד דמה מכר ראשין לשני כל זכות שתבא לידו וכן אם ראשונה מתפשרת עם לוקח שתהי' הקרקע ביד הלוקח אין השניה יכולה להוציא מידו דהוי כאילו קנה מראשונה ויש לה זכותה כמו אם מכרה ראשונה לאחר וזהו ענין תשובת הרא"ש שהביא הטור וכן אם ראשונה מתפשרת עם שני' שתהי' הקרקע ביד הראשונה אין הלוקח יכול להוציא מיד הראשונה משום שכתבה לו ד"וד אין לי עמך דלא כתבה לו אלא מטעם גביית כתובה אבל לא ממה שקנתה פעם שנית מן השני' והשתא א"ש מה שאמר במתני' עד שיעשו פשרה דבכל ענין שתשאר הקרקע ביד איזה מהן מועיל הפשרה ועיין בחדושי דף צ"ה מ"ש לפרש לשון הירושלמי דאיכא פלוגת' אי אמרי' בתוס' כתובה שנתן במתנה לה ג"כ חוזר חלילה ומסתימת הפוסקי' משמע דאין חילוק:
יז
(סעיף ה' בהג"ה אבל שלח לה גט] כתב הח"מ דכשמחויבת לקבל הגט הוי היא התובעת וצריכה לילך אחריו ואינו משלם אלא כפי מקומו והב"ש כ' דעיקר מילתא תליא במקום נתינת הגט משמע דס"ל דאפי' אם הלכו שניהם לדור בעיר אחרת אחר הנשואין והיא הלכה ממנו וחזרה למקום נשואים ושלח לה הגט צריך לשלם כפי מקום נתינת הגט וכן אם לא תבעה אותו בשעת הגט ואח"ז הלכו שניהם למקום אח' צריך לשלם שם כפי מקום שהי' בו הנתינת הגט ולענ"ד נראה דהא דאמרו התובע הולך אחר הנתבע היינו כשיש ביניהם איזה תביעה והכחשה אבל אם הלוה לו ואח"כ הלך הלוה למדה"י פשיטא דהדין הוא דבריך לשלוח לו המעות למקומו כדאמרי' בכתובות דף פ"ח שלא יהא כל א' ואחד הולך למד"ה דלכך נפרעין שלא בפניו א"כ ה"נ כיון שהיא מקומה והוא הלך למדה"י צריך לשלוח למקומה והוא נקרא מקום התשלומין אבל אם הלכו וקבעו דירתם במקום אחר אף שהיא הלכה מאתו אינו חייב להוליך לה כתובתה וכן אם הלכו שניהם למקום אחר לאחר הגט משלם לה כפי מקום התשלומין:
יח
(סעיף ו' ואפי' עיקר כתובתה אין לה וכו') כן הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם דר' יוחנן מיירי במקום שאין כותבין כתובה אבל מקום שכותבין כתוב' כיון דאיכא ריעותא שלא הוציאה הכתובה נאמן לטעון פרעתי ונלע"ד דמוכרח הוא לשיטת הרמב"ם כדמוכח מסיפא דמתני' כתובה ואין עמה גט נאמן לטעון פרעתי אלא דהתוס' פירשו דמיירי שאין עדים על הגירושין ונאמן במיגו דלא גרשתיך אך לפי שיטת הרמב"ם דבאומרת גרשתני אפי' תובעת כתובה נאמנת א"כ קשה דמה זה מיגו כמו שהקשו התוס' וצ"ל לשיטת הרמב"ם דהסוגיא יא דאמר באין עידי גירושין נאמן במיגו דלא גרשתיך היינו משום דהתם קאי אליבא דרב דסבירא לי' גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת ושפיר נאמן במיגו דלא גרשתיך כדס"ל להרמב"ם דבאמרה גרשתני אינה נאמנת על התוספת אבל לר' יוחנן דמיירי בעיקר אין זה מיגו נמצא דשיטת הרמב"ם מוכרח לשיטתו מסיפא דבמקום דאיכא ריעותא נאמן לטעון פרעתי. עוד נראה די"ל לפמ"ש בחידושי' דהא דרשב"ג ס"ל בשעת הסכנה אין הבעל נאמן אפי' אית לי' מיגו דלא גרשתיך הוא משום דר' יוחנן לשיטתי' דס"ל מודה בשטר שכתבו א"ב לקיימו משום חזקה דשטרא בידי מאי בעי וכיון דלא איתרע חזקה זו של הכתובה שתחת ידה בשעת הסכנה מחמת אבידת הגט לא מהני מיגו כנגדו א"כ ממילא אנן דקי"ל דצריך לקיימו ממילא א"א לפר' מחמת עידי גט אף דהמ"ל דרשב"ג לשיטתי' דס"ל בברייתא בב"מ דף ז' דמודה בשטר שכתבו א"ב לקיימו מ"מ ס"ל דאי אפשר לפרש משנתינו כן דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהא קי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו וקי"ל דמודה בשטר שכתבו ברוך לקיימו ועיין בב"ש ס"ק כ"ח שכתב דלפי דברי הש"ג דס"ל דבכתובה דלא שייך לומר עבד לוה לאיש מלוה אין כותבין שובר ואפי' מודה אינו חייב לשלם א"ש דברי הרי"ף דהוצרך לאוקמי במקום שאין כותבין דאל"ה אפי' מודה א"צ לשלם משום דאין כותבין שובר וא"א לפרש כן דברי הרמב"ם וש"ע שכתבו דוקא כשטוען הבעל פרעתי משמע דבמודה צריך לשלם מיהו לפמ"ש בחידושי' די"ל דאף דקי"ל כותבין שובר היינו במודה שהוא חיוב אלא שמתיירא שמא יחזור ויוציא השטר אבל במקום שטוען פרעתי אלא שאינו נאמן מחמת תנאי ב"ד מ"מ לא אלים כ"כ תנאי ב"ד שיהי' עבד לוה שלא תוציא פעם א' כתובתה ויבא לו ריעותא לגבי יורשי' במקום שיהיו נאמנים דאין את אשת אבינו כפירש"י ובזה כ"ע ס"ל דאין כותבין שובר ולפ"ז א"ש סיפא דמתני' בהוציא' כתוב' ואין עמה גט דכיון שטען שפרע אינו מחויב לשלם בלא גט דבכה"ג אין כותבין שובר ואלימא טענתו שמחלה הוצרך לפרוע וליקח שובר כיון שהודה אבל עתה טוען כיון דכבר פרע אלא דאינו נאמן משום תנאי ב"ד עכ"פ א"א לכופו לשמור שוברו נמצא בזה א"ש להרי"ף שני הסוגיות ונראה דלשיט' הרמב"ם א"ש טפי דאצ"ל דהחשש הוא באין כתובתה בידה משום רעותא דיורשים כפירש"י אלא אפי' לגבי עצמו נמי יש לו ריעותא כשישאר הכתובה בידה במקום שאין מכירין שזהו אשתו אע"ג דכ' התוס' דאין ק ריעותא דגם פתה יכול לומר שלא גירשה מ"מ לפמ"ש לדעת הרמב"ם דהיא נאמנת ומר גרשתני אפי' תובעת כתובתה א"כ שפיר איכא ריעותא אף דלפ"ז היתה יכולה לגבות התוספות דבזה אינה נאמנת כשאומרת גרשתני ואין ריעותא במה שישאר הכתובה לטעון מ"מ הא בתוספת נאמן לומר פרעתי דלאו תנאי ב"ד הוא ולענין עיקר דאינו נאמן לטעון פרעתי הא עכ"פ בזה שטוען פרעתי אין כותבין שובר דלגבי עיקר איכא ריעותא במה שישאר הכתובה בידה אפי' לגבי עצמו דלא יכול לומר לא גרשתיך כנ"ל. ועיין בסמוך:
יט
(שם בהג"ה ואם יש עדים שנאבדה וכו') הנה לפי טעם שנתן הרמב"ן דבמקום שכותבין נאמן לטעון פרעתי הוא משום דאיכא ריעותא ב"ל דאיירי הכא דאיכא עדים שנאבד או נשרף באונס כמ"ש הב"ש לעיל סי' צ"ו והט"ז ס"ק ל"ב דאל"ה אכתי כא ריעותא כדקי"ל בח"מ סי' ס"ה ובש"ס ב"מ דף י"ב דאיכא ריעותא מדלא חשש לשומרו אך לפמ"ש דהטעם הוא משום דבכה"ג אין כותבין שובר א"כ אין חילוק אפי' אבד או נשרף בפשיעה יכולה לגבות כיון דעכ"פ אין הכתובה ת"י אך לפ"ז צ"ל דבעי שנשרף הכתובה או שנאבד ע"י אחר דליכא למיחש שתמצא הכתובה כדאי' בח"מ סי' מ"א אבל כשנאבד על ידה אכתי יהיה חשש בכתיבת שובר שמא תמצאנו כדאי' שם וכמ"ש הח"מ:
כ
(שם בהג"ה וי"א דאפי' במקום שכותבין וכו') כ' הב"ש דלענין מזונות אפיק לשיטת הפוסקי' דאין לה כתובה מ"מ יש לה מזונות כמ"ש הרא"ש להדיא בפ' שני דייני ונ"ל דא"ש לפמ"ש הטעם של הרי"ף דבמקום שכותבין כתובה אינה גובה את הכתובה הוא מטעם דבכה"ג דאינה גובה אלא מתנאי ב"ד אין כותבין שובר א"כ עכ"פ עדיין לא נפרע כתובתה אלא, שאינו מחויב לשלם מחמת חשש אבידת השובר עכ"פ חייב במזונות:
כא
(שם אע"פ שכתובתה בידה ואינה מקוימת וכו') כתב הח"מ דמשמע מדברי הרמ"א דלענין עיקר כתובה לדעת הרי"ף וסייעתו אינה יכולה לגבות בלא קיום וקצת משמע כן מדברי הרא"ש דלא כתב דנ"מ מדר' יוחנן אפי' במקום שכותבין באין הכתובה מקויימת והוא טוען מזויף דאפ"ה צריך לשלם מחמת תנאי ב"ד משמע דס"ל דבאמת בכה"ג אין צריך לשלם מיהו לפי הטעם שכתב הרמב"ן דנאמן לומר פרעתי משום דאיכא ריעותא אמת קשה דהא הכא ליכא ריעותא כיון שהכתוב' לפנינו אלא דאינה יכולה לקיים אך לפי הטעם שכתבנו דבכה"ג חיישי' לאבידת שובר א"כ אף באינו מקוים יכול לומר כן שבתחלה הוצרך לפרוע אף בלא כתובה כיון שהודה ואף דאינו נאמן מחמת מעשה ב"ד מ"מ כיון שהוא טוען שהכתובה שהיא מוציאה היום היא מזויפת ועדיין הכתובה תח"י שפיר איכא חששא באבידת השובר:
כב
(שם בהג"ה ועיין לעיל סי' ס"ו) הנה שם כתב דאם לא כתב לה מגבינן לה בתנאי ב"ד נראה דהיינו כשיש עדי' שלא כתב לה כדאמר שמואל עלי' להביא ראי' שלא כתב לה והוי כמקום שאין כותבים עוד כתב שם באשה שאבד' כתובתה ידקדקו בכתובות קרובותי' כפי שנהגו כותבין לה נראה דהיינו כשהיא תחתיו דליכא למיחש לפרעון תוך זמנו והח"מ והב"ש כתבו דהתם מיירי כשידוע שלא פרע וא"צ כמ"ש גם המ"ל כשהוא מודה שלא פרע ואפ"ה אינו נאמן לומר שהתנה בפירוש שלא כמנהג דה"ל מיגו במקום מנהג כיון דמיירי ע"כ במנהג פשוט בקרובותי' כיון דהדין הוא דאפי' לא נכתב ככתוב דמי כדאי' לעיל סי' צ"ו גבי עידי הינומא:
כג
(שם בהג"ה וי"א דאם כבר נשאה וכו') מדברי התוס' משמע דאין חילוק דאפי' נשאת גובה בתנאי ב"ד שכתבו ד"ה הוציאה גט וכו' אבל למ"ד אין כותבין שובר אפי' אית ליה דלא אמר כלום מ"מ במקום שכותבין כתובה וכו' יכול לבא לידי הפסד וכו' יהא נאמן לומר פרעתי מנה במיגו דאלמנה נשאתיך וכו' ולא כתבו דיכול לבא לידי הפסד אחר שתנשא דאז לא תוכל לתבוע מחמת תנאי ב"ד משמע דס"ל דאפי' במקום שכותבין נאמנת אפי' אחר שתנשא ועיין לקמן סי' ק"א מ"ש שם בזה ועיין בח"מ וב"ש שכתבו דאם קודם שנשאת מצעת דברים לפני ב"ד שלא נפרעה מהני תנאי זה ולפ"ז גם במזונות בסי' צ"ג סעיף ט"ו הדין כן ולא ידעתי מנ"ל הא דלא מבעי' אם טוענת שפרעה אחר שנשאת דכיון שנשאת אזלא כח מעשה ב"ד ויכול לטעון פרעתי אלא אפי' אם טוען שפרעה קודם הוא נאמן במיגו דפרע אח"כ ואפשר דמיירי שאמרה לו לפני ב"ד אל תפרעני אלא בעדים:
כד
(סעיף ט' ויש חי שאומר שגובה בלא כתובה וכו') כן כתב הרא"ש פ"ק דב"מ ומשמע שם דהוכחתו דאל"כ מאי קמ"ל ר' יוחנן פשיט' דאינו נאמן דאל"כ מה הועילו חכמי' בתקנתן נרא' כוונתו דמה הועילו חכמי' בתקנ' כתובת אלמנה דאם ניח' דיכול לטעון פרעתי הא בכל א' ממילא נטעון ליורשי' שמא פרע בשעת מיתה דהוי בזמנו דכי היכי דתקנו חכמי' שבועה לאלמנה מהאי טעמא ה"נ לא היה אלמנה אפשר לגבות כלל אלא ודאי דקמ"ל ר' יוחנן אפי' הוא כתב לה אפ"ה אינו נאמן ובזה לא שייך מ"ש הרא"ש שם תחלה דמצי לאתרויי בי' בשעת גירושין אל תפרעני אלא בעדים דז"א אלא לגבי עצמו דאין הקושיא אלא דמה הועילו חכמי' בתקנתן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דכיון שיכול לומר פרעתי אין בזה תקנה כ"כ כיון שיכול להכחיש ע"ז שייך שפיר לומר דאכתי לא תהא קלה בעיניו להוציא' שהרי תוכל לומר אל תפרעני אלא בעדים אבל לומר שכל אלמנה תצטרך לומר קודם שעת מיתה אל תפרעני אלא בעדים ואם לאו לא תגבה מן היורשים זה לא שייך כלל שיהא תקנת חכמים כן ותו דא"כ שבועת האלמנה איך משכחת לה כן נ"ל הוכח' הרא"ש מדקמ"ל ר' יוחנן דאפי' הוא כתב לה אבל אין לומר דהרא"ש כתב כן מצד הסברא דהא מדברי שמואל בכתובו' דף פ"ט משמע להדיא איפכא דאמר שם במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראי' משמע דאם הביא ראי' א"י לגבות ומה"ת נימא דר' יוחנן פליג אם לא מצד הכרח כנ"ל ולכאורה הי' נראה לומר דטעמא דשמואל התם משום דס"ל דאין כותבין שובר וע"ז מועיל ראי' שכתב לה אבל לר' יוחנן דס"ל כותבין שובר אלא לענין פרעתי אמרי' איהו אפסיד אנפשיה אבל באמת הסברא הוא איפכא דלענין פרעתי דהטעם הוא משום דאיכא ריעות' שלא הוציאה הכתובה ה"נ בכתב לה איכא ריעותא וכ"ש לפי דעת הש"ג או כפי מ"ש לעיל דטעמא דהרי"ף דאוקמי לר' יוחנן במקום שאין כותבין הוא נמי משום דאין כותבין שובר כה"ג ע"כ צ"ל דפליג ר' יוחנן בהא על שמואל ואין להקשות על שמואל דמאי קמ"ל מתני' דהוציאה גט כיון שהוא מקום שאין כותבין וכמו שהקשה הרא"ש על ר' יוחנן דנלע"ד לפרש הא דאמר שמואל דמתני' מיירי במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראי' ר"ל דודאי מתני' מיירי שכתב לה כדקאמר בסיפ' כתובה ואין עמה גט כמ"ש התוס' אליבא דאביי אלא דמוקי שמואל דמיירי במקום שאין כותבין והוא מודה וקמ"ל חתני' דהיא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה שלא כתב לה וזה דקאמר עליו להביא ראי' משום דאל"כ נאמנת במיגו ולפ"ז י"ל דטובא קמ"ל מתני' אליבא דשמואל דמיירי במודה שלא פרע אלא שטוען שאינו רוצה לפרוע מחמת חשש דאין כותבין שובר וקמ"ל דנאמנת לומר שאבדה במיגו דלא כת' לה אע"ג דהוי מיגו דהעזה אפ"ה אמרי' מיגו משא"כ לר' יוחנן דס"ל כותבין שובר וע"כ צ"ל דמתני' בטוען פרעתי ואפי לפמ"ש דטעמ' דהרי"ף הוא ג"כ משום שובר מ"מ היינו משום שטוען נמי פרעתי א"כ אי ס"ד דמיירי בדליכא עדים שכתב לה אלא שהיא מודה דא"כ פשיטא דהיא נאמנת במיגו דלא כתב לה שהרי גם עתה היא מעיזה שלא נפרעה ע"כ צ"ל דאיכא עדים שכתב לה ואפ"ה נאמנת כמ"ש הרא"ש:
כה
(סעיף י' אשה שהוציא' שטר כתובה וכו') משמע דאם לא הוציאה שטר כחובה הבעל נאמן לומר לא גרשתיך במיגו דפרעתי אע"ג דהוי מיגו במקום חזקה דאין אשה מעיז' מ"מ כיון דהוא בעי' דלא אפשט' בריש ב"ב לא הית' יכול' להוציא' כתובתה ולפ"ז הי' נראה דיכול להשביעה שגירשה במיגו דהי' טוען פרעתי דהי' יכול להשביעה אפי' בשטר כתובה בידה אך לפמ"ש הב"ש לעיל סי' צ"ו סוף ס"א דאין אומרים מיגו להשביע א"כ ה"נ א"י להשביעה וכמ"ש הב"ש כאן מיהו כבר כתבתי שם דיכול להשביעה במיגו ומדברי הש"ע בכאן אין ראי' שלא כתב דיכול להשביעה די"ל דסמך אסיפא דהא ע"כ צ"ל כן מאי דלא כתב דהבעל צריך לישבע על התוספ' ועיין בב"ש ס"ק ל"ח שכתב דנשמע מזה דאפי' אם היא התחיל' לומר גרשתני אינה נאמנת והיינו מדצריכה שבועה בסעיף שאח"ז ולפמ"ש דגם כאן צריכה עכ"פ במיגו א"כ י"ל דאפי' היכא דשייך חזקה דאין אשה מעיזה אפ"ה צריכה שבועה מיהו בל"ו דבריו אינם מובנים דמאי שייך התם אין אשה מעיזה לגבי פירעון דנהי דנאמנת שגרשה מ"מ כיון דכבר גירשה ואינו אשתו כלל שפיר מעיזה לענין פרעון כתובה גם קשה על דבריו שם דמהיכא נפקא לי' מהכא דלא חיישינן לענין איסורא דשמא גירש בגט פסול דאפי' אי חיישינן מ"מ לענין כתובה כיון דהוא מודה שגרשה בגט כשר צריך לשלם לה:
כו
(סעיף י"א מתוך שיכול לומר לא גרשתיך וכו') בתוס' הקשו דהא יתחייב בשאר וכסות ועונה ותירצו דהוי כטענו חיטין והודה לו בשעורין משמע דס"ל דבכה"ג אף שהיא מעוכבת מלהנשא כיון שהבעל מכחישה אפ"ה אינו חיוב במזונות ולא דמי למגורשת ואינה מגורשת אבל להרמב"ם דס"ל דהיא נאמנת נגדו להנשא אפי' תובעת כתובתה אין צריך לדחוק כן והב"ש כ' דלהרמב"ם לק"מ משמע דס"ל דא"צ לשיטת התו' דהוי טענו חיטין והודה לו בשעורין ואינו נכון דהא היא יכולה לתבוע אותו ממ"נ או תן לי תוספת או חן לי שאר וכסות מיהו לכאורה תירוץ התוס' אינו אלא לשיטת הפוסקים דטעמא דטענו חיטין והודה לו בשעורין דפטור משום מחילה. אבל לדעת הפוסקים דטעמא הוא משום דיכול לומר משטה אנו בך וכ"כ הש"ך בח"מ סי' פ"ח לדעת הרמב"ם א"כ הכא לא שייך זה ועמ"ש בחידושינו בזה:
כז
(שם ונותן לה עיקר כתובה וכו') כתב הב"ש דקשה להרמב"ם דמשמע דכשיש עידי הגט אינו נאמן לומר פרעתי ואפי' במקום שאין כותבין דלא אמרו בגמרא זה אלא לרב אבל לשמואל א"צ לאוקימתא זו ויותר תמוה דהא לרמב"ם ס"ל באומר' גרשתני נאמנ' לענין עיקר כתוב' א"כ ע"כ מפני' דאמר לא יפרעו היינו משום דאיכא ריעות' שאין הגט בידה חיישי' לפרעון ולכאורה הי' נראה דהרמב"ם מיירי במקום שכותבין כתובה וס"ל דליכא ריעותא במה שאין הגט בידה רק במקום שאין כותבין דמיירי בי' מתני' כיון שגובין בגט לחוד אבל במקום שכותבין אין ריעות' מחמת הגט אך זה דוחק דהא הרמב"ם כתב סתם דגובה עיקר בלא גט ותו דלמה ישמיט הרמב"ם דין מפורש דמתני' דכתובה ואין עמה גט אינה גובה ונראה עיקר בזה דהרמב"ם ס"ל דכיון דאמר רשב"ג מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט היינו מה שהי' תקנה בתחלה שתגבה בגט זה הי' קודם הסכנה אבל מן הסכנה ואילך אע"פ שעבר הסכנה ואפי' במקום שאין כותבין היא גובה שלא בגט ועיקר כתובה היא גובה אפי' בעידי גירושין במקום שאין כותבין ועיין בחידושי' שכתבנו דע"כ מוכרח לומר כן בדברי התוס' ושיטת הטור נ"ל דס"ל כיון דמסי' אביי בב"מ דף י"ח אטו גט מנה ומאתים כתיבא בי' וכ"ת כיון דתקנו וכו' אטו כל מאן דמגבי וכו' ר"ל כיון דאין סברא לומר שתיקנו רבנן משום דבעיא לאנסובי בי' א"כ אין ראי' מן הגט כלל וע"כ הא דקתני הוציאה גט היינו עידי הגט וממילא דצ"ל בסיפא בהוציאה כתובה ואין עמה גט דאין ריעותא משום הגט אלא דמיירי באין עידי גירושין ודעת רש"י הוא להיפך מדעת הטור דפי' במתני' דהוציאה גט דלר' יוחנן דס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום היינו דוקא לענין שא"צ להוציא הכתוב' אבל הגט צריכה להוציא וכאשר בארתי בחידושי' באריכות:
כח
(סעי' י"ד גובה ראשונה מזמן ראשון וכו') עיין בחידושי' בדף מ"א ע"א שכתבנו דלכאורה לא משכחת להך דינא שתגבה ראשונה מזמן ראשון דהא יכולין הלקוחות ראשונים לומר הנחתי על אלו הנכסי' שהיא גובה מהם התוספת ולא משכחת אלא כשקנה הנכסים השניים אחר זמן כתובה ראשונה וה"ל לגבי כתובה ראשונה דאקני קנה ומכר אך לדעת מהרש"א והפוסקים שהביא הש"ך בח"מ סי' קט"ו דס"ל דאפי' בדאקני יכול לומר הנחתי צ"ל בדוחק שהתנה בפי' בכתובה ראשונה שלא תגבה מדאקני מיהו אכתי קשה דנהי דלא משעבדא נכסי' שקנה אח"כ לכתובה ראשונה מ"מ משתעבדא לסך הראשון נמי מחמת כתובה שני' ואכתי יכול לומר הנחתי וצ"ל כשכתב בכתובה שני' ואוסיפת אין חיוב השטר אלא על התוספת לבד ועיין בחידושינו באריכות שתרצתי בזה דברי הרא"ש בס"ד: