אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן צח

סימן צז

א

(סעיף א' כתב לה נדר ושבועה וכו') כ' הב"ש בשם נ"י דכתב לאו דוקא דה"ה אם אמר דמחילה מהני באמירה בעלמא ועמ"ש בחידושינו דצ"ל דס"ל דמתני' מיירי בשעת קידושין כמשמעות הש"ס מי ידע דקא מותיב לה אפוטרפוס כמ"ש התוס' שם וה"ל כשעת הלואה דקי"ל בח"מ סי' ע"א דא"צ קנין על נאמנות אבל כתב לה בשעת נשואין דכבר נתחייב בכתיבה משעת אירוסין או אח"כ ה"ל שלא בשעת הלואה דצריך קנין כדאיתא שם אבל יותר נראה דס"ל כמ"ש הש"ך שם דבנאמנות סתם א"צ קנין אפי' שלא בשעת הלואה ועמ"ש לקמן בסעיף ב' דמוכח כדבריו אך לפמ"ש הרא"ש דמשמע ממתניתין דנאמנות מהני אפי' נגד ע"א נראה דצריך כתיבה לפמ"ש לעיל בסי' צ"ו גבי נאמנות כב' עדים דהטעם הוא שא"י לחזור לתובעו בשני עדים אלו הוא משום ששיעבד עצמו מעכשיו אפי' אם יאמר שקר אם כן לכאורה גם בעד א' צ"ל כן שא"י לחזור להשביעה אחר פרעון משום ששעבד עצמו מתחלה אפי' אם תאמר שקר אם כן צריך כתיבה לשיעבוד זה מיהו י"ל דנגד ע"א מהני נאמנות אפי' בלא שיעבוד ובלא כתיבה דהוי כאילו קבל עליו קרוב או פסול בחד כמו שכתב הש"ך שם ס"ב בשם הרי"ף ז"ל ועוד כתבנו בחידושינו די"ל דנקט כתב לאשמעי' דדוקא שיש בידה ראיה על הנאמנות אבל אם אינו ידוע אלא על פי הודאתו הוא נאמן במיגו על הפרעון כיון דהמיגו הוא בעיקר הנאמנות כדאיתא בח"מ סי' ע"א:

ב

(שם א"י להשביעה שום שבועה וכו') משמע דא"י להשביעה אפילו שבועת אפטרופסת מדנקט בס"ב גבי יורשים דיכול להשביעם על אפוטרפסיא מכלל דהיא א"צ לישבע וכ"כ הטור בהדיא והוא מוכח מהש"ס מדקאמר אסיפא מתנינן לה והיינו ע"כ כפירש"י דאגב דפטר לה מפוגמת מסקה אדעתיה גם אפוטרופסיא לפ"ז לפי דעת הי"א בס"ד דסיפא מיירי בלא נאמנות אין הכרח בזה מן הש"ס ואיכא למימר דלא פטר' מאפטרופסי' וכ"כ הב"י ולכאורה קשה לפי דעת הרא"ש אם כן למה ליה להש"ס למימר בפוגמת דמסקה אדעתי' דילמא מצטרכי לה זוזי תיפוק ליה דבל"ז יכול הבעל להשביעה כשאומר אשתבע לי ונהי דאיכא למימר דהא דנקט ר' נחמן שבועת פוגמת ולא קאמר שבועת אשתבע לי דלא פרעתיך היינו דקמ"ל דמסתמא פטרה אף מפוגמת דכיון דהאמינה נגדו אין חילוק אפי' פוגמת כמ"ש בח"מ סי' פ"ד מכל מקום הנ"ל דכיון דמסקה אדעתיה שיאמר אשתבע מסקה נמי אדעתיה לפוטרה אפי' משבועת פוגמת כמו בשבועת אפטרופסים ולמה הוצרך לומר דמסקה אדעתיה דילמא מצטרכי לה מידי אלא ע"כ משמע דכל דלא מסקה אדעתה אינו בכלל הפיטור ואי לאו דאמר דמסקה אדעתיה דילמא מצטרכו לה זוזי היינו אומרים דלא פטרה אלא משבועת אשתבע לי דמסקה אדעתה שמא יטעון כן והיינו דקאמר בשלמא למ"ד פוגמת אין להקשות דילמא שבועת אשתבע לי דוקא משום דפוגמת מסקה אדעתה אבל למ"ד אפוטרופסי' מי ודעה וכו' וצריך ליישב לדעת הרא"ש דאי משום שבועת אשתבע לי א"צ לנאמנות דהא יכולה לתובעו מיד כשרוצה לגרשה דא"י לומר אשתבע לי דלא פרעתיך כיון דהוי תוך זמנו כמ"ש הב"ש לעיל סי' צ"ו ס"ק צ"ב משא"כ פוגמת דאפילו בשעת גירושין דהוי תוך זמנו אפ"ה יכול להשביעה כשטוען אשתבע לי ובזה מתורץ תמיהת הסמ"ע והש"ך בח"מ סי' פ"ד על דין זה דבפוגם שטרו צריך לישבע אפי' תוך זמנו כשטוען אשתבע לי דמנ"ל הא ולפמ"ש דא"ש דמוכח כן לדעת הרא"ש:

והנה יש להסתפ' היכא דפטר את אשתו משבועה לאחר שעשאה אפוטרופסית אי ניחא דטעמא דר' נחמן דאמר דפטרה מפוגמת הוא משום דל"ל דפטר מאפטרופו' משום דמי קא ידע' אבל כשהיא כבר אפטרופוס מודה ר"נ דאמרי' דלא פטרה אלא מאפטרופי' משום דהוא גרם לה כפירש"י למ"ד אפטרופי' לפי הס"ד דארישא קאי או ניחא דלמסקנא דמ"ד משבועת אפטרופיא אסיפא קאי לא אמרינן תו הך סברא ולכאורה היה נראה לפמ"ש בסמוך דהמ"ל שפטרה משבועה אפילו אם יטען אשתבע לי אלא דממילא כיון דפוגמת נמי מסקה אדעתה פטרה נמי חזה וכן הדין מפורש בח"מ סי' פ"ד לענין שאר פוגם שטרו דמועיל ביה נאמנות סתם והתם לא שייך ח"ש לעיל שיכולי' לתובעו מיד בשעת גירושין דמשמע אפי' הלואה שאין כתוב בו זמן ואי ס"ד לחלק בין גרמה לנפשה ה"נ נימא דלא פטרה אלא מאשתבע לי דלא קא גרמה לנפשה ולא מפוגמת דגרמה לנפשה ש"מ דאין חילוק לרב נחמן בין גרמה לנפשה אלא מיהו אכתי יש לדחות דדילמא אפטרופוס דהוא גרס לה שמינה אותה אפוטרפסיא עדיף טפי לתלות הפיטור עליו וצ"ע ועיין בסמוך מ"ש בזה לדעת הרי"ף ז"ל:

ג

(שם ואם היא עדיין קיימת וכו') הרא"ש מדייק כן מלשון רש"י שפי' גבי באי כוחה אם הוא מתה משמע דס"ל אם היא חי' צריכה היא לישבע והקשה הב"ח דמנ"ל דילמא כוונת רש"י דאם היא חיה ואומרת שלא נפרעה אין הלקוחות צריכין לישבע ועי' בב"ש שתירץ על זה ותוכן דבריו דסבירא ליה להרא"ש אף על גב דפטרה משבועה הנ"מ כשהוא תקח המעות אבל כשיקחו אחרים המעות לא פטרה ומדמה זה לבאים ברשותו דהיינו לקוחות שלקחו ממנו ויש ליתן טעם קצת בדבר לפי' מה דאי' כריש ב"מ דעיקר טעם שבועת נשבע ונוטל הוא משום ספק מלוה ישינה א"כ י"ל דלגבי דידה הוא יודע שאין לה עליו ספק מ"י אבל כשאחרים נוטלים המעות יש לומר שיש להם ספק מלוה ישינה ומטעם זה היא אומרת שלא נפרעה כדי שיגבו הם ויש להביא קצת ראיה מהא דמקשה בס"פ כל הנשבעין על רב ושמואל דאמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו ממתני' דיורשיו משביעין את יורשי' ואת הבאי' ברשותה ולכאורה קשה דמאי קושיא דילמא איירי כשפטר אותה משבועה ולא היתה צריכה שבועה אז יורשיו משביעי' את יורשי' שבועה שלא פקדנו ולפמ"ש י"ל דהקושיא הוא מבאי' ברשותה כיון דאם היתה חי' צריכה לישבע אפי' בהאמין לה ממילא נימא דא"א מורי' שבועה לבניו ואפשר דאפי' מיורשים קשיא ליה כיון דלגבי יורשים לא האמין אפילו לה דכי היכי דאין נאמנות שלה מועיל גבי באי' ברשותה ה"נ לענין יורשי' הדר ה"ל א"א מוריש שבועה לבניו מיהו הא קשיא לי דהא כת' הרא"ש בשם הרמב"ן שם דאם אין חשש פרעון אלא אחר מכירה לא אמרי' א"א מוריש דבעיא דוקא שיתחייב שבועה בשעת המכירה והירושה משא"כ כשהאמין לה אפי' אם אינו מועיל לגבי דידהו מכל מקום משעת מכירה וירושה לא היה חיוב שבועה מיהו יש לומר דזהו לפי המסקנא דאמרי' שם הבו דלא לוסיף עלי' דרב ושמואל אבל בתחלת הסוגיא הוי ס"ד דאפי' בהא שייך אין אדם מוריש שבועה לבניו והעיקר נראה דהטוש"ע לשיטתי' דס"ל דגבי כתובה אף בכה"ג במוכר שייך אין אדם מוכר וכו' כדאי' לקמן רס"י ק"ה ואדרבה יש להביא ראיה מזה גם לשם וכן משמעות הש"ע כאן בסמוך מיהו לפי מה דפסק בהג"ה בסוף סימן זה משמע דאפי' פטרוה ולא פטר יורשים אפ"ה לא אמרי' ביה תו מוריש שבועה ואפשר דלאו דוקא הוא ומיירי כשפטר גם את יורשים וכן משמע מדכת' היורשי' נוטלין בלא שבועה כלל ועמ"ש בסי' ק"ה בזה וצ"ע:

ד

(שם בהג"ה פטר אשתו בשעת מיתתו וכו') זה לשון המרדכי בשם ספר מקצועת הפוטר אשתו בשעת מיתתו נוטלת כתובתה בלא שבועה בין לעבר בין להבא אפי' היא בבית בעלה וכיון דקי"ל דברי שכ"מ ככתובי' וכמסורים חשבינן ליה כנותן מתנה וכו' נראה פי' דבריו דהחילוק הוא בין שעת מיתה לשעת קדושין משום די"ל דאף דאלמוה חכמים דלא מהני פיטור ליתומים היינו להבא ומטעם שכתבנו דכל ענין נאמנות הוא שאפ' אם תתפוס ותשקר. מכל מקום הוא מתחייב מעכשיו לה כפי מה שתאמר אפי' אם תשקר אם כן ביתומים יש לומר דלא שייך לומר שנתן לה במתנה כל מה שתתפוס ותכחיש דאפילו אם היה דעתו כן מכל מקום אין לומר דבשעה שמכחשת זכתה בתפיסתו דכיון דמת ה"ל כאומר קני לאתר ל' ומת בתוך ל' דהמתנה בטילה ותו דדילמא תפסה דברים שלא היה בעולם בשעת קדושין ולא שייך מתנה בדבר שלא בא לעולם אבל בשעת מיתה לא מבעיא שמועיל המתנה לשעבר אלא אפי' פטרה כשהוא שכיב מרע וחי אחר כך כמה ימים אין צריך שבועה אם לא תפסה אחר הפיטור דמועיל הפיטור להבא בדיבור בעלמא כדין שכיב מרע דדבריו ככתובים וכמסורים והוה ליה כאומר אם תתפוס ותכחיש אחר כך תקנה באותו שעה כדקי"ל בח"מ רס"ו ר"נ דאפי' אם אמר שיקנה לאחר זמן גם כן קונה ע"ש וכן אפי' היא בבית בעלה לאחר מות הבעל ר"ל אפי' אם יש לחוש לתפיסה אחר כך א"צ שבועה שמא תפסה אח"כ ואם תפסה והכחישה קנתה ע"פ צוואת בעלה כן נלענ"ד פי' דבריו דלא כמ"ש הח"מ שכתב דלאו דוקא בשעת מיתה ולפמ"ש הוא דוקא עוד כתב המרדכי אח"ז וז"ל אבל בשערי' להרי"ף פליג על המקצועת דכתב אע"פ שכתב לה בעל שטר נאמנות ממנו ומיורשיו לא הועיל כלום להוציא כתובה מן היורשים בלא שבועה אלא אם כן כתב לה נאמנות בפי' על הכתובה דיד בעהש"ט על התחתונה עכ"ל ונדחקו הב"ח והב"ש בפירושו ונראה לפמ"ש בחידושינו ויבואר בסוף סי' זה דשיטת הרי"ף נוטה לשיטת הר"ח וס"ל דהא דאמר אבא שאול בנכסיי' אילין אינו מועיל פיטור משום דאף דאמרי' בש"ס שם דכל שכתב פיטור לה בשעת קידושין אין דעתו על אפטרופסי' דמי ידע דקא מותיב לה אפטרופסי' ה"מ כשכתב נאמנות סתם. אבל כשכתב לשון מנכסי מסתמא דעתו על אפטרופסי' משום דאיהו גרם לה ולא על הכתובה ולמד מזה המרדכי דיש לומר ה"נ דס"ל להרי"ף דה"מ בשעת קדושין אבל בשעת מיתה כשכבר הושיב אותה אפטרופסת אמרי' יד בעהש"ט על התחתונ' דלא פטרה אותה אלא מאפטרופסי' דאיהו גרם לה כמש"ל אם לא שמפרש בהדיא על הכתובה (ואין להקשות ע"ז דהא כתב הטור בשם הרי"ף והוא לקמן סעיף ד' דבלא נאמנות א"י היורשים להשביע על האפטרופסי' שבחיי אביהם א"כ איך אפשר לומר שפטרה מאפטרופסי' הא על אפטרופסו' אין צריך שבועה אך לפמ"ש לקמן בשיטת הרי"ף דאם נמשך אפטרופ' שלה אף לאחר מותה משביע' גם על אפטרופסת שבחיי בעלה ע"י גלגול א"ש דלהכי הוצרך לפטרה והיינו דכתב המרדכי אבל בשערים להרי"ף פליג משום דבספר מקצועת כת' דמועיל הפיטור אפי' היא בבית בעלה בין לעבר בין להבא אפי' לגבות הכתובה ודוקא בשעת מיתה כנ"ל אבל בשעת קידושין אין מועיל אפי' פיטור בפי' על הכתובה אבל בשערי' להרי"ף כתב להיפך דכשהיא בבית בעלה אמרי' דהפיטו' בשעת מיתה היה רק לאפטרופסים ונראה דהא דלא כ' בפי' דמיירי שהיא אפטרופסי' משום דכתב הרלב"ח דסתם נשים כשהם בבית בעליהן הם כאפטרופסים ובפטרה בפירוש על הכתובה מועיל אפי' בשעת קידושין ובזה מובנים דברי הב"ח ע"ש:

ה

(שם בהג"ה או שהיא מודה וכו') כתב הח"מ הא דאינה נאמנת במיגו שבעלה צוה לה לקרוע השטרות משום דכיון שלא היו השטרות מופקדים תחת ידה ואם היתה מעידה לפני ב"ד לא היתה נאמנת שלא כדין עשתה שקרעה השטרות אע"פ שלפי דבריה היא יודעת מצוואת בעלה לכך מחויבת לשלם אע"פ שהיתה יכולה לומר שלא קרעה ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ט סי' ח' ועיינתי שם ונראה דכוונת החלקת מחוקק למאי שכתב שם דאין ראובן ושמעון נאמנים במה שהודו ליהודא וצריכים לשלם ללוי אף דמשמע שם שהיה לראובן ושמעון מיגו במה שנתנו ליהודא לומר שלא נתנו וע"כ צ"ל הטעם משום דלא היה להם ליתן חלק לוי שלא בידיעתו כחו הכא. ונראה דמה דפסק שם דאין יהודא נאמן לומר שתפס כדין במיגו דהחזרתי היינו מטעם אחר משום דכבר אמר שתפס בשביל שאביו חייב לו שוב אין לו מיגו דהחזרתי כמ"ש בח"מ בסי' ע"ב סעיף י"ח בהגה ובסי' קל"ג בסעיף ב' בשם תשובת הרא"ש כלל ק"י ע"ש כן משמעות דבריו ז"ל שם:

והנה הב"ש כתב דדין זה מפורש בח"מ סו' קע"ו סי"א בהג"ה משום דה"ל מיגו במקום עדים ולענ"ד אין דין זה נוגע לשם וראיתי בש"ך שם ס"ק כ"ה וז"ל וגם בתשובת הרא"ש כלל נ' סי' ז' משמע כן עכ"ל והוא הדין שמביא הרמ"א ז"ל הכא נראה מדבריו ג"כ שפי' כפי' הב"ש ולענ"ד ז"א ובתחלה נבאר דברי הרמ"א שם וז"ל אבל אם אין לשמעון עדים נאמן במיגו שהיה אומר שהחובות אינם של שמעון או שהוא לא פטרן עכ"ל וכתב הש"ך שם דאינו מדוקדק וחולק על דין זה דאינו נאמן אלא אם אין עדים שהם אינ' פרועי' ע"ש והנה בסי' שפ"ב שם כתב הרמ"א אבל נאמן לומר לא הזקתי במיגו דלא היו שלך מה שהזקתי אלא שלי היה ופי' הסמ"ע ולא הזקתי היינו אתה אמרת לי והש"ך כתב שם בס"ק ב' וז"ל לא עשיתי לך היזק בזה כגון שפטר החובות שלה ואומר שבלא"ה לא היו משלמין ולענ"ד צריך להבין דברי הסמ"ע דהא כתב רמ"א לעיל שם דאפי' יש לה מיגו דלא הזקתי אפ"ה אינו נאמן דה"ל מיגו במקום חזקה ולמה הוא נאמן במיגו דלא היה שלך מה שהזקתי אכתי מיגו במקום עדים הוא כיון דהוא מוד' שהיה של חבירו ונראה דהחילוק בזה משום דאי' בח"מ סי' ע"א סעיף א' לענין נאמנות דאף דלא אמרי' מיגו במקום נאמנות הנ"מ כשיש עדים על הנאמנות אבל אם ליכא עדים נאמן במיגו משום דיש לו מיגו בעיקר נאמנות ע"ש א"כ ה"נ אם יש עדים שהנטיעות של חבירו אע"ג דאין עדים שקיצצן ה"ל מיגו במקום עדים אבל אם אין עדים שהיה שלו א"כ ה"ל מיגו בעיקר החזקה שהרי לא נתחזק אלא על פיו שפיר אמרי' מיגו ונראה דמוכח כן מדברי המרדכי ודברי הש"ך עצמו שהרי כתב דבעינן עדי' שהחובות אינם פרועין עדיין משמע דאם הוא מודה לא מהני וע"כ הטעם דנאמן במיגו משום דנתחזק רק על פיו והיינו שכתב רמ"א שם ודוקא שיש עדים שהחובות הם שלו ונראה דמ"ש או שלא פטרן א"צ לדחוקי כמ"ש הט"ז ואגודת אזוב שהביא הש"ך שם דהיינו שהיה פרועין באמת דזה דוחק ולפמ"ש נראה די"ל דכל שנתחזק החזקה על פיו אפילו אם המיגו של החזקה עצמה הוא גרוע כגון שיש ע"א שהחובו' של חבירו או שאר דבר כגון שיש קול כמבואר בח"מ סי' ע"ב סי"ח דלא אמרי' בזה מיגו דאינו רובה להכחיש את הקול מ"מ כיון דאית ליה בל"ו מיגו דלא פטרן וגם החזקה לא נתחזק רק על פיו שהרי אם היה מכחיש היה נאמן שפיר אמרי' מיגו בכה"ג והיינו דכתב רמ"א שאם אין עדים שהחובו' של חבירו לא מבעיא אי אית ליה מיגו בעיקר החזקה שלא היה של חבירו כלל פשיטא דנאמן אלא אפי' אם אין מיגו זו טובה ויש לו מיגו דלא פטרן מ"מ כיון דלא נתחזק אלא על פיו נאמן ונ"מ מזה במיגו במקום נאמנות ואין על הנאמנות רק עד א' אע"ג דלא הוה לו מיגו בעיקר הנאמנות שהרי יצטרך להכחיש העד מ"מ כיון שאם היה מכחיש היה נאמן לגבי העד בשבועה לא נתחזק הנאמנות אלא על פיו ושפיר אמרי' ביה מיגו ועדיין צ"ע לדינא בזה דיש לפרש כפי' הט"ז ואגודת אזוב ואחר שביארו דברי הרמ"א שם נלענ"ד דדבריו בכאן מתשובת הרא"ש כלל נו"ן אין ענין זה לזה דא"כ ה"ל להרא"ש לבאר שיש עדים שהחובות הם עדיין שלו ואינם פרועים דאל"ה היא נאמנת במיגו כיון שלא נתחזק אלא על פיו ועוד קשה דודאי אם יש עדים שהחובות של חבירו ושאינם פרועים עדיין אע"פ שהיא קרעתן יכולים היורשים לתבוע אותם הבע"ח כיון שהיא אינה נאמנת מה בכך שקרעתן שלא כדין וע"כ בח"מ שם מיירי בחובת של עובדי כוכבי' כמ"ש בש"ך שם ואי אפשר להוציא מידן בדיניהם בלא שטר א"נ דהתם מיירי בשותף כדמשמע שם כמו שכתב הש"ך בח"מ סי' ע"ז ס"ק י"ט דכשהשותף מוחל פטור הלוה וכל מה ששותף א' עושה הוי כאילו שנים עושין דאל"כ אין מי שיהיה לו עסק עם שותף וכו' אבל לגבי שותף חבירו אם הוא מוחל צריך לשלם לו חלקו וכ"ש אם לא היה לבע"ח ידיעה כלל שהוא יש לו שותף דודאי מהני מחילתו לגבי אחרים אבל בתשובת הרא"ש כלל נ' דמיירי התם שהיה השט"ח על קרוביו והיא לא היתה משותף כלל אי אפשר לומר דמיירי שיש עדים שלא פרעון דא"כ הבע"ח חייבים לשלם ואין לומר דאין להם לשלם דא"כ לא הפסידה כלום אע"כ מיירי שאין עדים על החובות שאינם פרועים והם טוענים שפרעו לו בחייו וא"כ אי אפשר לומר כלל הטעם דה"ל מיגו במקום עדים ועוד נראה דאי אפשר לפרש דברי הרמ"א כן שהרי כתב או נתנו לאחרים משמע דאפי' במתנה בעלמא אינה נאמנת במיגו שצוה ליתן וקשה מאוד לומר דזה הוי מיגו במקום עדים וכי אין אדם עשוי ליתן מתנה לחבירו דעביד ליה נייח נפשא ובאמת גוף הדין של המרדכי דמדמה פיטור החובות לקיצוץ נטיעות קשה להבין וכי אין אדם עשוי למחול חובו והרי קי"ל בטוען מחלת לי נאמן במיגו דפרעתי כדאיתא בכמה דוכתי ולא אמרי' דהוי מיגו במקום עדים ומ"ש הוא או חבירו ולכאורה נראה דס"ל להמרדכי דכל טענת מחילה ומתנה אינה טענה מחמת חזקה דאין אדם מפסיד את שלו. והא דנאמן במיגו דפרעתי ולא הוי מיגו במקום חזקה היינו מהאי טעמא שכתבנו לעיל דה"ל מיגו בחזקה עצמו כיון שלא הוחזק שלא נפרע אלא ע"פ עצמו ה"ל כמיגו בעיקר החזקה כנ"ל ולפ"ז באם הוא בענין דאין לו מיגו דפרעתי כגון שהוא תוך זמנו או שיש לו שטר ויש לו מיגו ממקום אחר כגון שתפס ממנו איזו דבר בלא עדים אינו נאמן לומר מחלת במיגו דהיה אומר שלא תפס דה"ל מיגו במקום חזקה דאין אדם מפסיד את שלו אך לא מצינו חילוק זה גם לענ"ד קשה להבין מצד הסברא דלמה יגרע ממתנה דעביד ליה נייח נפשי' ויותר נראה דבמרדכי שם מיירי בחובת עוג כנ"ל דאסור ליתן להם מתנת חנם ודמי לקיצוץ נטיעות א"נ כמש"ל דמיירי בשותף שעסק בעצמו ועשה חובות שאין חבירו מכירן כלל מי הם דבזה שפיר י"ל דאנן סהדי כיון שאין מכירן כלל מי הם למה יצוה להפסיד החוב למחול להם ע"כ נלע"ד עיקר כמו שהבין הח"מ כמ"ש לעיל בביאור דבריו והא דבח"מ שם לא אמרי' הך טעמא דתשו' הרא"ש דכאן דכיון שאינו נאמן לא היה לו לקרעו ז"א דהא כתב הרא"ש כאן הטעם משום דלא הופקדו בידה אבל התם דהיה השטרות בידו פשיטא דשפיר עשה שפטרו כאשר צוה לו וכ"ש לפמ"ש דמיירי התם בשותף דלא שייך טעמא דהכא כנלע"ד:

ו

(שם ומשביעין ג"כ את יורשים ואת הבאים ברשותה אם פגמו הכתובה) והקשו הח"מ והב"ש דהא כתב הסמ"ע ברס"י פ"ד בשם הירושלמי דאם פגמו בנו לא ישבע ותירץ הב"ש דהתם ה"פ אם פגם האב אין השבועה מוטל על יורשים שלו ולענ"ד ז"א דהא משמע בגמ' דמוקי למתני' בפוגמת הרי ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דלא מיירי בשבועת אשתבע לי וע"כ הא דקאמר ומשביעין את יורשים היינו אם פגמה ומתה דהא על זה כתב הרא"ש ויש מפרשים משביעין את יורשים היינו אם פגמו הם הכתובה ונראה דודאי בהני גוונא אין טעם לפטור את יורש משבועה אבל כשטוען שפרע מקצת לאביו ומקצת לבנו והבן מודה בשל אביו או בשל עצמו כיון דאמרי' בכתובו' דף פ"ד ע"ב דטעמא דרמו עליה שבועה בפוגם משום דפרע דייק דמפרע לא דייק וזה הוא כשטוען שפרע לזה עצמו אבל באביו שפוגם הוא מודה שלא פרע המותר לאביו לא שייך זה וכן איפכא לכך לא התקינו בזה שבועה ואין סתירה מכאן דלא מיירי בהני גוונא ואין להקשות דלמה לא יהא נאמן הלוה להשביע את היורש במיגו שהיה טוען שפרע המותר לאותו עצמו ז"א חדא דהא כתב הב"ש לעיל סי' צ"ו ס"ק ח' דאין אומרים מיגו להשביע ואפי' לפמ"ש שם דאינו מוכרח מ"מ הכא כל פוגם אית ליה מיגו דכופר הכל כדרבה דאמר מפני מה אמרה תורה וכו' אלא דלא אמרי' מיגו דהעזה לאפטורי משבועה וכ"ש בבנו דמעיז ע"כ צ"ל דלא מהימן במיגו משום דהוה מיגו לפטור משבועה א"כ עכ"פ אין שייך שיהיה חבירו נאמן במיגו להשביע דאדרבא הוא יש לו מיגו כנגדו וכ"ש לפמ"ש התוספות בכתובות שם דהא דלא אמרי' מיגו בפוגם הוא משום דלא דייק ולפמ"ש דבהאי גוונא שפיר דייק אדרבא הוא מהימן במיגו וא"צ שבועה:

ז

(שם ואפי' אם נתן לה רשות וכו') עיין בח"מ סי' קע"ו סעי' ל' דאם הלך שותף א' ונשתתף עם אחר יכול שותפו להשביע את שותף שני ואם בתחלה פטר את השותף משבועה וכשנשתתף זה השותף עם אחר ג"כ פטר אותו כתב הסמ"ע דמהני הפיטור לגבי אחר לפ"ז צ"ל הכא דהיא לא פטרה את אפטרופוס שלה משבועה ועיין בש"ך שם שחולק ולכאורה היה נראה דמה דאמר נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל באין ברשותך דמהני הפיטור לגבי יורשים וב"ב קשה הא קי"ל דאינו מועיל מחילה בדבר שלא בא לעולם ואיך שייך פיטור לאפטרופסת של יורשים וב"ב נהי דמהני לאפטרופסים דידה ולא הוי דשלב"ל משום דמשעבד לה נכסיו מעכשיו אם תתפוס משלו תהיה נאמנת מ"מ איך יועיל על יורשים וב"ב ואפי' אם נימא דהוי כאומר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך מ"מ היה בריך לפרש דמיירי שיורשים וב"ב כבר נולדו בשעה שפטרה כדאיתא בח"מ סי' ס"ו סעיף כ"ו דאל"ה אינו מועיל הדבר שלב"ל אלא ע"כ צ"ל שהוא נותן לו כח למנות אפטרופסיא ולפוטרה בכח הפיטור שלו א"כ משמע דלא כסמ"ע דאם לא פטרה בפירוש לא מהני הפיטור שלה אף אם היא פטרה אותם מיהו לפמ"ש הש"ך בר"ס ע"א דנאמנות סתם מועיל אפילו בלא קנין י"ל דמהני אפי' בדבר שלב"ל ואפשר דמזה נפקא ליה להנ"י שהביאנו לעיל בר"ס זה דכתב לאו דוקא אלא אפי' אמירה מהני דאי הוי בעי כתובה לא הוי מועיל לדבר שלא בא לעולם:

ח

(סעיף ג' אבל יורשיו וכו') עיין בח"מ סי' ע"א סעיף י"ז שכתב הסמ"ע הטעם בזה משום דטענינן ליורשים שלא האמין לו אלא כשהיה חי דלא היה מעיז נגדו משא"כ נגד יורשיו שיכול להעיז נגדם ע"ש ולפ"ז קשה לי דהא ניחא לענין נאמנות דידה דכשאומרת לא נפרעתי צריכה להעיז נגדו אבל גבי יורשים שאין עליהם אלא שבועת שלא פקדנו דאין כאן העזה אפי' נגדו אם כן כשפטר את יורשים נגדו יועיל נמי נגד יורשיו ועיין בחידושינו שכתבנו דלפי מאי דמוקי בנתגרשה ומתה כמ"ש המחבר כאן אם כן שפיר יש לומר שפרע אביהם ליורשים אחר מיתתה ומפני שלא יוכלו להעיז נגדו האמינם. ולפ"ז היה נ"מ לדינא שאין יורשים צריכים לישבע אלא שלא פרע אביהם להם אבל שבועת שלא פקדנו אינם צריכים לישבע אם לא מצד גלגול וז"א אלא לדעת הרמב"ן כמו שיבואר לקמן ועוד נ"מ דאם טען אביהם קודם מותו שפרע לאמם ה"ל כהודה שלא פרע ליורשים א"כ א"צ שבועה כלל אפי' לגבי יורשיו ועוד נ"מ בשבועת אפוטרופ' דאינו אלא מחמת ספק כשפטר אותה אף יורשים בכלל אא"כ מינו אותם עצמן אפטרופוס כמ"ש התוס' בשם הירושלמי אפי' מתני' אך לפ"ז קשה דאיך מפרש הירושלמי יורשיו משביעים את יורשי' דלענין שבועת אפטרופסת שבחיי אביו כיון דלא שייך העזה מה לי נגד אביהם או יורשים וע"כ צ"ל שמינו היורשים את יורשים אפטרופס לאחר מיתת אביהם א"כ לא שייך הסיפא דאם נעשה אפוטרופס לאחר מותו יורשים משביעין אותה הא עיקר הפיטור היה ע"ז אך באמת דברו הסמ"ע צ"ע מ"ש בזה דלכאורה הטעם פשוט דבאמת שבועת היתומים לאו מטעם דטענינן בשבילם דאם היה אביהם קיים היה טוען אשתבע לי כפירש"י במתני' דהכותב דף פ"ז דהא כבר אמרנו בחידושינו דאי אפשר לומר כן דהרי מצינו דהחמירו בשבועת היתומים טפי מטענת אשתבע לי לענין מת לוה בחיי מלוה ולענין חשוד אלא רש"י לא כתב אלא לפרש טעמא דת"ק דר"ש ע"ש אבל אליבא דאמת גם רש"י מודה דשבועת יתומים לאו מטעם אשתבע לי א"כ בפשיטות י"ל אף דפטרה משבועה לא פטרה משבועת יתומים דחמירא טפי וצ"ע ועיין בחידושינו במתני' דף פ"ו ע"ב:

ט

(שם אבל יורשיו ובאים ברשותו וכו') כתב הרמב"ן במלחמות פרק הכותב דבמתני' לא תני אלא אבל יורשיו משביעים אותה ולא תני הבאים ברשותו משום דמיירי לענין שבועת פוגמת שקדם להם דומיא דיורשיו והיינו אף שמינה אנטלר על נכסיו א"י להשביע על הפגם שקדם למינוי שלה. ומה שאמר אח"כ בסיפא דוקא בכתב ולא לבאים ברשותו א"י להשביעה היינו על הפגימה שאצלם ופשוט שכן הוא דעת הרא"ש ג"כ וח"ש הב"ש בס"ק ט' בדברי הרא"ש צ"ע. מיהו לענ"ד יש להסתפק לדעת הגאונים דס"ל דבאים ברשותו היינו לקוחות דגם אצלם מועיל הפיטור אם נימא לדידהו דאפי' לא כתב ובאי' ברשותי אפ"ה א"י להשביע על פרעון שקודם למקחם. דלכאורה י"ל דלקוחות יש להם דין יורשים דמשביעין על העבר ה"נ הלקוחות יכולים להשביעה על הפרעון שקודם למקחם אע"פ שכתב להם נאמנות לגבי עצמו מ"מ כיון שיצא מרשותו לא מהני כמ"ש הב"ש בס"ק ד' ומה דלא תני הבאים ברשותו ברישא לאו דוקא ואפשר דכ"ש הוא מיורשין וכן צ"ל ע"כ בדברי הטור וש"ע שהוסיפו והבאים ברשותו על לשון מתני' ועוד נראה דאפי' לדעת הרי"ף והרא"ש דלגבי לקוחות אינו מועיל אפי' פיטור בפירוש משום דיש לחוש לקנוני' שפרע והחזיר להם השטר כמ"ש הרא"ש מ"מ יש לומר דהיינו דוקא אם באים להשביע על פרעון שאחר מקחם אבל על פרעון שקודם מקחם מאי קנוניא שייך דהא יכול ליתן להם שטר אחר כדאמרי' בכ"מ דף י"ז גבי שטר שנמצא וזמנו בו ביום דמלוה לא עביד ע"ש. ולפ"ז יש ליישב דברי הטור וש"ע שכתנו כאן באים ברשותו לקוחות שקנו ממנו ותמהו האחרונים דאפילו פיטור בפי' אינו מועיל לגבי לקוחות ולפמ"ש י"ל דלגבי לקוחות החילוק הוא דבכ' לה נאמנות סתם יכולים להשביע על פרעון שקדם להם משא"כ בכתב בפי' א"י להשביע על פרעון שקודם למקחם והא דלא מפרש הרא"ש כן מתני' ונדחק לאוקמי דבאים ברשותו היינו אנטלר שלו משום דמשמע ממתני' דא"י להשביע אפי' על פרעון שאח"כ כמו ביורשים דא"י להשביע אפי' על פגם שלהם והנה משמע מלשון הש"ע דאין היורשים צריכים לטעון אמר לנו אבא פרעתי דומיא דלקוחות דלא כמ"ש הש"ך בסי' ק"ח סעיף יו"ד בשם הריטב"א שאין טוענים ליורש נגד יורש ומדייק מלשון הש"ס בדף פ"ח ע"א כבר ישבתי שם בחידושים על נכון וכן משמעות כל הפוסקי' ועיין בח"מ סי' ס"ו סט"ו דטענינן ליורש נגד לוקח וע"ש בסו' קמ"ו סכ"ד דטענינן ליורש נגד היורש ועמ"ש שם בחידושי' די"ל דבאומרים אמר לנו אבא פרעתי יכולים להשביע אפי' תוך זמנו:

י

(סעיף ד' אבל אם נעשה אפטרופסת וכו') הרא"ש כתב ב' טעמים דלא פטרה אלא מממונו ואחר מותו יצא מרשותו ועוד דלא מסיק אדעתיה אפטרופס' שאחר מותו ואם פטרה בפירוש לכאורה לפי הטעם השני מהני ונראה דאפילו לטעם הראשון אפשר דמועיל דאע"ג דהוי כבר ממון יתומים מ"מ יכול לפוטרה כמ"ש דלא הוי דשלב"ל משום דמשעבד לה נכסיו מהשתא ועמ"ש לעיל בשם ספר המקצועות והנה כתשובת שב יעקב סי' כ"ט כתב דאם היה אפטרופסת אחר מותו ולא נשבעה ומתה אמרי' גם בזה א"א מוריש שבועה לבניו ודבריו אינם מובנים דאי מצד שבועת אפטרופסת אין על בנים שבועה כלל ועל כרחך צריך לומר מצד שבועת היתומים כשנוטלת כתובתה וז"א דאפי' לדעת הפוסקים לעיל סי' צ"ו דמה שנשבעת שלא תפסה בעצמה אינו מבד גלגול מ"מ כבר כתבנו בסי' צ"ו וסי' צ"ז דהיינו שאנו טוענים שהיה האב טוען ברי שתפסה בעצמה משא"כ בטענת שמא ותו דלענין הכתובה מועיל הנאמנות וצע"ג:

יא

(שם ויש מי שאומר וכו') כתב הב"ש דאפי' ע"י גלגול אין היורשים יכולים להשביע דהא קתני במתני' משביעין אותו על העתיד ואין משביעין אותו על לשעבר ובאמת קשה דלפי הטעם שכתבנו דכשמת ה"ל כחלקו השותפים דהא קי"ל בח"מ סי' צ"ג דאף דחלקו השותפות אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר יכול לגלגל ועיין בחידושינו שכתבנו דאין הכרח לדעת הרי"ף ממתני' דיש לפרש דמאי דקאמר אין משביעין אותו על לשעבר היינו אם אין חושדין אותה על להבא ומה שהקשה הרא"ש דהא כבר תני לה הלכה מקבר בעלה וכו' אין קושיא לדעת הרי"ף דמפרש בלא נאמנות ומשום דה"ל כחלקו שפיר הוצרך לאשמועי' דאפי' נעשה אפטרופוס אח"כ ה"ל כחלקו לגבי אפטרופסת שבחיי בעלה ולא אמרי' דהוי כחד אפטרופס וכתבנו עוד שם דהרמב"ן דס"ל דיכול להשביע ע"י גלגול אף בנאמנות ע"כ צ"ל דלא קשה על מתני' דיש לפרש כפי' הרי"ף אך העיקר נלפענ"ד דטעם הרי"ף ז"ל במ"ש לעיל בסי' צ"ו משום דקי"ל כחנן דתשבע בסוף כמבואר שם בתשובת הרי"ף:

יב

(סעי' ה' אפי' ע"י גלגול וכו') כ"כ הטור וצ"ל דנפק' לי' מדקאמ' אפי' בין מיתה לקבורה אין משביעין אותה משמע דהוא כמו הדין של אפטרופס בחיי בעלה דאין משביעים אותה אפי' ע"י גלגול לדעת הרא"ש דמיירי בנאמנות ולפ"ז לפמ"ש דלדעת הרי"ף מיירי מתני' בלא גלגול י"ל דאף בין מיתה לקבורה יכולים להשביעה ע"ו גלגול מיהו נראה דלדעת הרשב"א בח"מ סי' צ"ג סעיף ד' דהמשלח ביד חבירו חפץ למוכרו ואין לו חלק ולא הנאה בשליחו' זה א"י להשביע השליח א"כ אף לרב יהודא דס"ל בין מיתה לקבורה משביעים אותה היינו ע"כ ע"י גלגול אם כן מוכח דלר' מתנא דקי"ל כוותיה דאפי' על ידי גלגול אין משביעין אותה ולפ"ז צ"ל לדעת הרי"ף שכתבנו דמיירי בלא גלגול ס"ל כדעת הרמב"ם בח"מ שם דשליח נשבע ואפשר דיש לחלק בין שליח אחר לאלמנה ודע דבח"מ ר"ס צ"ג כתב הסמ"ע דבשבועת השותפות ואפטרופסים בעינן הודאה במקצת וכ"כ בש"ע שם סי' ר"ב סעיף י"ט ולכאורה קשה דאם כן הא דאמרו חכמים באפטרופסת דמשביע לה כל זמן שירצה ולא על פילכה ועיסתה משום שלום בית ואם נימא דבעינן הודאה במקצת לא שייך שלום בית דהא אם לא תתפס משלו לא תצטרך לישבע וצ"ל דהך הודאה לאו שתפס משלו אלא דמודה ביש בידו עדיין דבר משותפו' אבל אם לא נשאר ת"י כלו' אע"ג שעדיין לא חלקו לגמרי מ"מ כיון שאינה מודה שיש ת"י א"י להשביעו אבל אכתי קשה בהא דקאמ' הלכ' מקבר בעלה וכו' דא"י היורשי' להשביעה תיפוק ליה כיון דאינה עוסקת באפטרופסת ליכא הודאה במקצת וכן הא דקאמר ר"ש דאם תובעת כתובתה משביעי' אותה על אפטרופס' וכי נימא דמיירי דוקא שמודה במקצת ולהמפרשים דתירצו דוקא ע"י גילגול קאמר א"ש דע"י גלגול לא בעי' הודאה במקצת. וצ"ע:

יג

(סעיף ו' אפי' אמר מנכסי אילין וכו') הב"ש האריך בכאן בביאור השיטות ועיין בחידושינו שכתבנו דשיטת הרי"ף נוטה כשיטת הר"ח ואכתוב בכאן שורש הדין לדעת הרי"ף ז"ל כפי הנלע"ד שיטתו דלשון מנכסי משמע פיטור אפוטרופסים דאף דמקשה לעיל מי מסקה אדעתיה היינו כשפטרה סתם דמסתמא היינו לכתובה אבל כשאמר מנכסי בפירוש תלינן באפטרופסי' וממילא דלגבי יתומים כשתובעת הכתובה יכול לגלגל עליה אף שבועת אפטרופסים והיינו דקאמר אבל מה אעשה וכו' ואביי דמוקי לדר"ש כאבא שאול באח' הוי ס"ל דאפי' בל' פטור סתם תלינן באפטרופסי' לבד כדס"ל להש"ס בתחלה שם לעיל דמתני' מיירי בשבועת אפטרופסים ופליגי ר"ש ורבנן אם גם פטור יתומים בכלל או דפליגי בגלגול לאחר הפטור ור"ש ס"ל דיכולי' לגלגל כסברת הרמב"ן כנ"ל והשיב ר"פ לאביי מסיפא דאם אינה תובעתו ע"ז קאמ' אלא לאפוקי מדר"א ומחלוקתו ולפ"ז כיון דס"ל לר"ש דבל"ז א"י להשביעה על אפטרופסי' כי אם על ידי גלגול אם כן ע"כ אי אפשר לפרש דמתני' מיירי מאפטרופסי' לר"ש דלמה הוצרך לפטרה משבועת אפטרופסים וע"כ דפטרה אפי' ע"י גלגול אם כן אי אפשר לפרש לענין אפטרופסים וע"כ דס"ל לר"ש דאין שום פיטור בפירוש מועיל לגבי יתומים ואינו ענין לדאבא שאול כלל והיינו דקאמר לשון אלא ושפיר פסק הרי"ף כמסקנא דלעיל ודהכא ומתורץ כל תמיהות שהקשו על הרי"ף ואין להקשות ע"ז דהא ס"ל להרי"ף בתשובה דיורשים א"י להשביעה על אפטרופסים של אביהם א"כ לפי הס"ד דאביי דמתני' בשבועת אפטרופסים למה הוצרך לפטרה ליתן לה נאמנות כנגד יורשיו הא בל"ז אין יורשיו יכולין להשביעה ז"א חדא דהא דינא דהרי"ף דא"י היורשים להשביע' הוא משום דע"כ סיפא דהלכ' מקבר בעלה לאו מטעם נאמנו' דמי אסקא אדעת' שפיר איכא לאוקמי דסיפא ארישא קאי ומטעם נאמנות ותו נראה דא"צ לוה דלפי הטעם של הרי"ף שכתבו המפרשים דא"י להשביעה על אפטרופסים של אביהם משום דה"ל כמחל לה השבועה מדלא השביעה בחייו ואם היינו דוקא כשלא פטרה כלל אפי' לגבי עצמו אבל כשפטרה לגבי עצמו ממילא הוצרך לפטרה גם נגד היורשים דהא לא שייך לומר דהיה לו להשביעה כיון שפטרה לגבי עצמו אך לפמ"ש לעיל סי' צ"ז דטעמ' דהרי"ף משום דתשבע בסוף א"כ אין חילוק וצ"ל כמ"ש בתחילה:

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה