הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן צא
א
(סעיף א' אשה שהכניסה וכו') עיי' בח"מ סימן ס"ו סעיף כ"ח דאפי' אם הכניסה לו נ"מ א"י למחול והוא מבעה"ת בשם הרמב"ן ובתשובת חות יאיר כתב שצ"ע דהא אין זכי' לבעל רק בפירות נ"ח ולכך צריך הרשאה היכא דליכא פירא בארעא ע"ש ולק"מ דהא כתב בתרומת הדשן דמעות מזומנים הוי כאיכא פירא בארעא כמבואר בסי' פ"ה מיהו אכתי ה"מ להקשות אהא דכת' הטור וש"ע לעיל סימן פ"ג גבי חבלו בה אחרים דאינה יכולה למחול ואם מחלה אינה מחילה ומ"מ אין הבעל יכול לתבוע חלקו אלא בהרשאתה אך כבר כתבתי דאין מזה קושיא ומצינו בכה"ג גבי קנס ובו"פ של נערה דהוי דאביה ואינה יכולה למחול כדאיתא בכתובות דף ל"ט ע"ב ע"ש ואפ"ה כתב הרמב"ם בריש הלכות נערה דהיא בעצמ' צריכה לתבוע אותו לדין וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל סימן פ"ה דכיון שאינה יכולה למחול הב"ד כופין אותה שתתבע או שתכתוב לו הרשאה וכ"נ דעיקר הטעם דקאמר דא"י למחול משום דידו כידה שייך אפילו בנ"מ כדאיתא בר"פ הכותב דאפילו לאביי נשואה ידו כידה ונראה אף דלשון מכנסת שט"ח משמע נצ"ב כמ"ש הח"מ מ"מ אי לאו תקנת חכמים דידו כידה לא הוי עדיף מה שהכניסה בנצ"ב משאר מכירת שט"ח בכתיבה ומסירה דיכול למחול משום דעיקר שעבוד הגוף נשאר אבלו אלא עיקר הטעם כמ"ש הרי"ף משום דאין קנין לאשה בלא בעלה והיינו מתקנת חכמים והוא אפילו בנ"מ לכך הוצרך לומר הטעם משום דידו כידה אע"ג דמיירי בנצ"ב ואף שכתבנו לעיל סימן צ' דבנצ"ב היה תקנה קדומה להיות מכרה בטל מ"ח כשתקנו באושא אפי' בנ"מ הדר דינא ידו כידה כמו בנצ"ב וכבר כתבנו בקידושין דף פ"ה פ"ב דנקט בנצ"ב משום דבנ"מ לא מתוקמא אלא לפי תקנת רבותינו בר"פ האשה שנפלו משא"כ לדינא דמתני' שם בנפלו לה קודם מכרה ונתנה קיים כ"ש שיכולה למחול ולפ"ז נ"מ בכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך דמכרה ונתנה קיים מועיל המחילה דלא גרע ממכרה ונתנה:
ב
(שם אינו מחול מפני שידו כידה) נראה פשוט לפמ"ש רמ"א לעיל סי' צ' סעיף י"ג דאע"ג דאם מכרה נצ"ב המכר בטל מ"ח לכשתתאלמן או תתגרש המכר קיים ה"נ אם מת הוא מועיל מחילתה דודאי עדיף מחיל' בדבר שתחת ידו ממכירה ואפי' לדעת הב"ש שם דה"ל דבר שלא בא לעולם לגבי מכירה כבר כתבתי לעיל דדברי רמ"א מוכרחים ומ"מ הכא גבי מחילה גם הב"ש מודה דהא מחיל מהני בדבר שלא בא לעולם כיון דעכ"פ השיעבוד שלה הוא מתחלת הלואה וכ"ש במודה שהוא פרוע דהדין הוא דאינה נאמנת לגבי בעל מ"מ אם נתאלמנה מועיל הודאתה כדאי' לעיל סי' צ"ב סי"ב בהג"ה אך בזה יש להסתפק דאפילו במתה והבעל יורש את הגוף לאחר חיתה י"ל דמועיל מחילתה אף דבמכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות מתקנת אישא מ"מ הכא כיון דקי"ל דהבעל אינו יורש במלוה שביד אחרים כשנשאה כדאיתא לעיל רס"י צ' אם כן כיון שמחלה בעוד שהיה ראוי י"ל דלא שייך עדיין תקנת אושא ודוקא בחיי' לפירות דלא שייך בו ראוי שפיר אמרינן דאין מחילתה כלום משום שידו כידה אבל לגבי ירושה לא ה"ל הבעל כלוקח אלא כשבא לידו אבל כשמחלה קודם י"ל דמהני מחילתה וכן משמע מלשון הרא"ש דמדמה מלוה שביד אחרים למכרה נ"מ כמבואר לעיל סי' צ' ס"א ולפמ"ש לעיל דאפי' הכניסה לו נצ"ב לא עדיף מנ"מ דמה שהכניסה לו נצ"ב לא עדיף משאר לוקח דיכול המוכר למחול וצריך הבעל לבוא מכח תקנת חז"ל דעשאוהו כלוקח וזה אינו אלא במוחזק ולא בראוי א"כ קדמה המחילה עד שלא נעשה כלוקח מיהו מלשון בעה"ת בשם הרמב"ן שהביאו הב"י בח"מ סי' ס"ו דמכנסת לבעלה שט"ח א"כ כתיבה ומסירה וכו' אלא בתקנת חכמים שעשאוהו כלוקח ויורש לזכותו קנה הכל משמע קצת דאפי' לענין ירושה קנה וצ"ע לדינא:
ג
(שם בהג"ה ולכן אינה נאמנת) כתב הח"מ היינו ביש בו נאמנות אבל אם אין בו נאמנות אם אינו רובה לישבע לא יפרע הלוה ודוחק לאוקמי בהכי אלא פשוט הוא דאין צריכה לישבע אלא כשטוען הלוה אישתבע לי כמ"ש בח"מ סי' פ"ב אבל כל זמן שאינו טוען אישתבע לי אע"ג דאומר שפרע גובה הבעל וכ"כ הש"ך בסי' ס"ו סעיף י"א ס"ק ל"ג ואם טוען אשתבע לי צ"ע ג"כ אף אם היא מודה לו ואינו רובה לישבע לפי מה שהכריח הש"ך בסי' מ"ז ס"ק ד' דכל היכא דא"י למחול כגון שחייב הלוה לאחרים דמשועבד מדר' נתן אפי' אם אינו רוצה לישבע מודה שהוא פרוע אינו נאמן וגובה ממנו וז"ל שם וראיה לדבר ממ"ש הרמב"ן והרא"ש והר"ן בס"פ כל הנשבעין בחוכר שט"ח לחבירו והלוה טוען שפרע למוכר ישבע לו ואם אין הלוה רוצה לישבע מפסיד הלוקח כי משביעין את המוכר משום שהוא נאמן לומר פרוע במיגו דאי בעי מחיל ליה עכ"ל אלמא דדוקא משום שנאמן לומר פרוע הוא דאמרינן דכי אינו רוצה לישבע מפסיד הלוקח שהרי הוא כחודה שהוא פרוע כיון שאינו רובה לישבע אבל אם לא הי' נאמן לומר פרוע לא הוי מבטלין לשטר מחמת שאינו רוצה לישבע ואם כן הכא שאינו נאמן לומר פרוע אין השטר בטל במה שאינו רוצה לישבע עכ"ל הש"ך שם ויש להביא ראיה מהא דאי' בב"מ דף כ' ע"א דל"ל שמא זבנה לכתובתה משום דשמואל דמחלה מחול קשה בלא הא דשמואל כיון שאמר פרוע הוא הרי א"י לגבות וצ"ל דדוקא כשנאמן במיגו דמחילה וה"ה הכא כיון דאשה א"י למחול אפילו אם אינו רוצה לישבע אין הבעל מפסיד אבל לדעת בעה"ת וש"ע שם א"י לגבות בלא שבועה אבל בנותן לה נאמנות בשטר גובה וגם ע"ז תמה הש"ך דמאי מועיל שהאמין לה אם היא אומרת שהיא פרוע גם הט"ז כת' בכל זה כדברי הש"ך גם מ"ש הב"ש בתוך זמנו תליא בפלוגתא בח"מ סי' ע"ח אם היא צריכה לישבע כבר כתב הש"ך שם דהפלוגתא אינו אלא אם יכול להשביע לאחר הפירעון לפ"ז הכא עכ"פ צריך ליפרע בתחילה ליד הבעל ואין נ"מ אלא אם יכול להשביע האשה לאחר הפרעון או לא וכן נלע"ד דמוכרח הוא לכמ"ש לעיל דמוכח דאינו נאמן המוכר לומר פרוע אלא במיגו דמחילה מהאי דב"מ דף כ' ע"א גבי מצא שובר בשוק דאמר שם דאין האשה נאמנת בטענת פרעון אלא משום טעמא דשמואל אם כן קשה על דעת בעה"ת וש"ע בסי' מ"ז דנאמן לומר פרוע אפילו היכא דליכא מיגו דמחילה משום דצריך לישבע דהוא נגד סוגיא מפורשת דאי ניחוש לקנוניא הא הבעל יכול לומר השבע לי ונראה דהם מפרשים הסוגיא ביושבת תחת בעלה כדמשמע מלשון הש"ס שם ודילמא זבינתי' לכתובה בטובת הנאה וא"כ הוי ליה תוך זמנו ואין צריך שבועה קודם פרעון ועיין ברא"ש שם ומ"ש לקמן סי' צ"ג סעיף ט' מיהו אכתי יש להסתפק הכא היכא דהכניסה לו שט"ח בנ"מ דנהי דא"י למחול מ"מ כיון דקי"ל דבעל בנכסי אשתו בריך הרשאה א"כ אף שכתבתי לעיל דכיון שאינה יכולה למחול הב"ד כופין אותה שתתבע בעצמה או שתכתוב לו הרשאה מ"מ כיון שהיא טוענת שהוא פרוע איך שייך שנכוף אותה שתתבע או שתתן הרשאה אפי' ביש נאמנות בשטר כמ"ש לעיל אך לפמ"ש בתרומת הדשן והבאתי לעיל דבמעות מזומנים א"ב הרשאה א"כ יש לחלק דהיכא דהשט"ח הוא על מעות מזומנים דא"צ הרשאה אינה נאמנת לומר פרוע אבל במקום שאינה יכולה לתבוע אלא קרקע כגון שמפורש בשטר דלא יהא פרעון אלא מהקרקע שצריך הרשאה היכי דליכא פירא בארעא והיא טוענת פרוע צ"ע:
ד
(סעיף ב' ונשאת הוי כלוקח) כתבו התוס' אף דבמקום פסידא דינו כיורש כאן לא הוי פסידא דבמתנה ניתן לו והר"ן כתב בשם הרשב"א כיון דאשה לאנסובי קיימא ע"כ לאחריך שאמר היינו שלא במקום הבעל לכאורה לפמ"ש בש"ע ח"מ סי' רמ"ח בנותן ליורשיו לא עשה כלום וכתב הה"מ והביאו הסמ"ע בס"ק ט"ו דודאי דעת הנותן שלא יתן ליורשיו משא"כ באחר כיון דאיסור יש בדבר לשנות דעת הנותן אין אדם חוטא ולא לו ע"ש א"כ באשה דמשמע דמותרת להנשא לכתחלה א"כ הסברא נותנת להיפך דדעתו היה שלא יירש הבעל ומצאתי קושיא זו בתשובת הש"ך ס"ב סי' קל"ה ונראה לע"ד ליישב דבאמת אע"ג דלא שייך לומר שהיה דעת הנותן שלא תנשא לבעל כדי שלא יבוטל דבריו מ"מ היה דעתו שתקיים דבריו ותתנה עם הבעל קודם הנשואין שלא יורש אותה שדה באופן המועיל לקמן סימן צ"ב ולפי זה עכ"פ נסתר תירץ הר"ן ונ"ל כתירוץ התוס' ובזה נסתר נמי מ"ש שם הרש"ך בפשיטות דאם אמר לפנוי' נכסי לך ואחריך לזרעך שיהיה לך דכיון דאין סברא שכוונתו לזרע שיהי' לה בזנות וע"כ שתנשא לבעל א"כ ה"ל כנשאת כבר והדין הוא דלא קנה בעל ולפמ"ש ז"א דודאי כוונתו שתנשא לבעל אבל סבר שתתנה עם הבעל שלא יירשנה שדה זו ואם עברה ונשאת בלא תנאי הוי כאילו מכרה לאחר:
ה
(שם אבל האומר לנשואה) יש להסתפק אם מכרה לבעל עצמו או שנתנה לו שיהיה בתורת נצ"ב אם אחריך מוציא מיד הבעל דלכאורה יש לדמות למ"ש בח"מ שם במכר ליורשיו דלא מהני דאע"ג דאיכא איסורא לשנות דעת הנותן מ"מ ליורשיו עצמו עביד אפילו באיסורא א"כ י"ל דה"נ ה"ל כנתן ליורשיו ולא מהני וכה"ג אמרינן בב"ק דף פ"ט דכל לגבי בעלה ודאי מחלה אע"ג דאיסורא הוא. מיהו נראה דלפמ"ש לקמן סי' ק"ה לתרץ קושית התו' בב"ק דף צ' דהא דקאמר תמכור בטובת הנאה ולא חייש דודאי תמחול משום דדוקא גבי נחבל דהב"ד כופין אותה בודאי היא תמחול אבל במכירה מדעת מסתמא לא עבדא איסורא א"כ ה"נ י"ל דלא חייש הנותן שתמכור לבעלה באיסור' וכבר כתבתי בסמוך דמוכח מאומר לפנוי' אע"ג דמסתמא תנשא אלא דלא עבדא איסורא מסתמא תתנה עמו כנ"ל וה"ה בנידון זה:
ו
(שם אם מכרה ומתה יעמדו הנכסים ביד הלוקח) הקשה הח"מ על דעת הרא"ש דבעל מוציא הגוף מחיים א"כ אחריך ליקני ותירוץ דכיון דסילק לבעל דלא ליקני לא הוי כלוקח ראשון וז"א דהא קאמר הש"ס דבתחל' מוציא הבעל מיד הלוקח וחוזר חלילה וכ"כ הר"ן להדיא ואפילו לפמ"ש התוס' שם דלאו דוקא קאמר שיוציא הבעל מ"מ הא משמע דדוקא משום פסידא אבל במתנה דליכא פסידא באמת חוזר כמ"ש הב"ש בסמוך ע"כ מוכח דליתא לסברא זו דאל"כ למה יוציא הבעל אבל באמת לק"מ קושיתו דאף דנגד הבעל אין מכירתה כלום אפי' בחיים מ"מ הא כתב רמ"א שם דלכשתתאלמן ותתגרש מכירתה קיימת א"כ לגבי אחריך כשנסתלק הבעל ה"ל כמו כשנתאלמנה והמכירה קיים תדע דמטעם זה הבעל מוציא מיד הלוקח אע"ג שאמר הנותן מתנה אחריך לפלוני מ"מ לגבי לוקח שנסתלק כח הנותן ה"ל כאילו מת אחריך בחיי ראשון דקנה יורש ראשון ואף דהב"ש כתב לעיל סי' צ' דאפילו כשתתאלמן ותתגרש לא מהני לדעת הרא"ש וחולק על הרמ"א כבר סתרתי שם ומכאן נמי ראיה לדעת רמ"א כמ"ש שם:
ז
(סעיף ג' וכן אם גבו ממנה) הטעם משום דדינו כלוקח והש"כ בח"מ סי' ק"ג כתב דלגריעות לא חשיב כלוקח כיון דהוא יורש מדאורייתא אלא דאפי' אם דינו כיורש לא מהדרי' ליה משום דה"ל ראוי דהרי גבו ממנה קודם שנשאת ולדבריו היה ראוי להדר ליורשי' מן האב וצריך להבין שיטת התוס' והפוסקים שלא כתבו כן ותו קשה לפי דבריו דא"כ אפי' אחר שנשאת נמי אם גבה ממנה נ"מ שלה במלוה בשטר ג"כ לא יהא שודא הדרא ליה לאחר שמתה דהא ה"ל ראוי ואף דכתב הרא"ש גבי מלוה שלה שהלותה אחר נשואין מנ"מ דהבעל יורש כמבואר לעיל סי' צ' ס"א היינו מטעם שכתב הרא"ש שם הבעל זכה מתחלה מתקנת אושא אבל הכא דמשום פסידא דמלוה ראוי להיות דינו כלוקח דלא מהדרינן ליה ואף שכתב הש"ך שם דלגרוע מדין תורה לא אמרינן הכי דמדאורייתא דינו כיורש מ"מ כיון דמדאורייתא אינו יורש אלא לאחר מותה ככל יורשים וה"ל ראוי אפי' דנישו' ממנה לאחר הנשואין א"כ לא שייך תקנ' אושא ושפיר ה"ל ראוי ודוחק גדול לומר דבמלוה קודם כיון שידע דקיימא לאנסובי לא חשו לפסידא דלוה והוו כיורש מתחלת נשואין דלא הוי ראוי דלא מצינו הך סברא אלא העיקר בזה דס"ל להתוס' והפוסקים דזה דמי למה שאמרו בס"פ הנזקין בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת ביובל מטעם דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא ה"ל ראוי וכן איתא לעיל רס"י צ' ע"ש בהג"ה כתבו לה מורישים וכו' א"כ ה"נ כיון דיכולה בכל עת לפדות לא הוי ראוי ולא הוי אלא כקנין פירות ואין להקשות ע"ז דהא אמרי' גבי אחריך בב"ב דף קנ"א ע"ב מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבין זביני' זביני משמע לכאורה דמטעם זה הוי ראוי א"כ ה"נ כיון דאם מכר הבעל לאחר תו לא הדרא ונימא דהוי ראוי אבל באמת ז"א דבאחריך לא קנתה האשה כלל אחר מותה תדע דהא מבואר בח"מ סי' רמ"ח ס"ז בהג"ה דלאו דוקא בעל אלא אפילו שאר יורשים אינם יורשים דאינה יורשת בקבר להנחיל וכן מבואר בר"ן שהביא ב"י שם וכמ"ש לעיל בסי' צ' ומה שאמרו בגמרא מסתברא טעמא דבני מערבא היינו דמזה מוכח דאחריך לאו כמעכשיו כמו שפירש הרשב"ם שם:
ח
(סעיף ד' היה עלי' מלוה ע"פ וכו'(ובח"מ סי' קי"ב כתב דאפי' חוב בשטר ולא כתב לו דאקני אין גובין מן הבעל מנכסים שנפלו לה אח"כ דהוי כלוקח ובש"ך שם ובב"ש כאן ס"ק ט' נסתפקו דילמא דוקא במלוה ע"פ שייך אפסיד אנפשי' דשמא יטעון פרוע אבל בשטר אע"ג דלא כתב דאקני לא הפסיד מיהו בתשובת רשב"א שהביא הב"י בסי' זה באלמנה ששדכה את בתה ונשאת וכו' מפורש שם דהיכא דהוי דאקני אין הבעל חוב גובה אפילו בשטר ואפשר דהש"ך הבין דהרשב"א מיירי שהכניסתם לבעלה בתורת נצ"ב דודאי הוי כלוקח אך העיקר נראה דמלשון הש"ס והפוסקים משמע דאין הטעם משום טענת פרוע דהרי יכול לבא לב"ד תוך ומנו ולהתרות בה שלא תשלם לו אלא בפני עדים ותו דע"כ מיירי באמת בענין שא"י לטעון פרעתי דאל"ה פשיטא דאינה נאמנת להוציא מן הבעל ולכאורה היה נראה לי בזה דהא דמשמעות הפוסקים בלותה לאחר שנשאת אפי' בשטר דאינו מוציא מן הבעל וכן בחבלה באחרים כדאיתא בב"ק דף כ"ט אשה שחבלה באחרים פטורה אבל משלמת לאחר שתתגרש משמע דבשום ענין אינו גובה כל זמן שהיא תחתיו אפילו נכסים שנפלו לה אחר שחבלה ועמדה בדין ג"כ אינו גובה מהן אע"ג דהחוב הוא קודם לבעל שהרי הבעל אינו כלוקח אלא משעה שנפלו לה וא"כ היה ראוי לגבות מהן הנחבל ובע"ח דאין לומר כיון דשיעבוד הנחבל והבע"ח אינו ג"כ אלא משנפלו א"כ כיון דבאותו שעה הבעל נמי נעשה כלוקח א"י לגבות ממנו דלכאורה ז"א דיש לדמות זה להא דקי"ל דבע"ח גובה את השבח כמבואר בריש סי' קט"ו בח"מ דהיכא דכתב לבע"ח דאקני וללוקח לא כתב דאקני על אחריות שלו גובה כל השבח משום דכשהשבח בא לעולם נשתעבד לבע"ח אע"ג דכבר קנה אותו הלוקח באותו שעה ונראה לכאורה הטעם משום דהוי דאקני ולא משתעבד לנחבל ובע"ח אם לא כתב לו בפירוש דאקני א"כ מוכח דשייך בזה אפסיד אנפשיה מיהו צ"ע אי שייך בנחבל שהוא מלוה הכתובה בתורה דאקני דלא שייך זה אלא בשעבוד שהוא משעבד עצמו בשטר אבל הכא החוב הוא תמיד חל על הנכסים שבאו ל משמע בקידושין דף כ"ט ע"ב גבי משועבדים דבכור ע"ש ויש לדחות ראיה הנ"ל משבח דהך דשבח שאני שהיה לבע"ח שיעבוד על השדה קודם מה שישביח ויוצא פירותיו אבל כשבא ביחד י"ל דא"י לגבות ולפ"ז אפי' בהלואה קודם שניסת וכדאקני ונפלו הנכסים אח"כ נמי הדין כן ולפ"ז ה"ה נמי בכתב לבע"ח דאקני ואח"כ מכר מה שיירש מאביה בענין המועיל כגון ששדה זו לר"ת או מה שאירש מאבא היום כדאיתא בח"מ סי' רי"א דבא הקנין ושעבוד ביחד א"י לטרוף ולא שייך בזה חלוקה כמו בשני בע"ח וכן משמע ממ"ש התוס' והרא"ש שהביא הש"ע סי' קי"ח סעיף י' שאם הי' לבעל במתנ' פירות לא הי' גובה ממנו אף שבא ביחד ועמ"ש בזה לעיל בסימן פ"ה ליישב דברי הש"ע שם:
ט
(שם אינה נגבית מן הבעל) הנה דין זה מיירי בנ"מ אבל בנצ"ב כתבו הפוסקים בפשיטות דהוי הבעל כלוקח והב"ש הקשה ע"ז מהא דאמרי' בב"ב ס"פ יש נוחלין מי שמת והניח אלמנה ובת ונשאת הבת אלמנה ניזונת מן נכסיו ושם מיירי בנצ"ב והיינו פרנסת הבנות כמ"ש הרמב"ם וש"ע בסימן קי"ג ס"ו ובאמת בש"ס מיירי בנ"מ ובבת יורשת ולא מיירי מעישור נכסים כלל והרמב"ם וש"ע שכתבו הדין גבי עישור נכסיו באמת כתבו דאין הבעל יורש פרנסה הראוי להנתן לה שהרי כולם בחזקת אלמנה משמע להדיא דמיירי שעדיין לא נתנה לבעל ואין הבעל יכול לתבוע חלק עישור נכסים משום דהכל משועבד למזונות האלמנה אבל אם עברו היתומים ונתנו העישור נכסים ליד הבעל בנדוניא כשנשאה פשיטא דה"ל כלוקח גמור ואין האלמנה יכולה להוציא מידו:
י
(שם (בהג"ה אם המעות שהלוה בעין וכו') כן כתב הרמב"ם ס"פ כ"ו מהלכות מלוה וכתב הה"מ שהוא כדברי רבינו שרירא ורב האי שכתבתי למעלה אפילו בלותה משנשאת וכבר כתבתי בזה עכ"ל ושם בדין ט' הביא דבריהם שהאשה שלותה או קבלה פקדון וכו' וכתב שם דדבריהם צ"ע בלותה שכיון שמלוה להוצאה נתנה מיד כשלותה זכה בהם הבעל לאכילת פירות ולענ"ד היה נראה לכאורה ליישב דברי הגאונים דמיירי במלוה בשטר דג"כ אינו גובה מן הבעל מנ"מ כיון שלותה אחר שנשאת דהוא לוקח מוקדם משא"כ אותן המעות שלותה וכל דאתי מחמתייהו שאי אפשר שהיה הבעל לוקח בהם אלא לאחר שלותה ובאה לרשותה נמצא כבר קדם שיעבודא עליהם ואפילו לא כתב מטלטלים אגב קרקע אפ"ה משתעבדי לגבי בעל כמבואר לקמן בסמוך סעיף ה' בשיטת הפרישה וש"כ וח"מ ולא הוי נמי דאקני כיון שהשיעבוד בא בשעת הלואה ביחד ותו דקי"ל דאקני ט"ס היא אך לפמ"ש לעיל דהיכא דהשיעבוד ומכירה כאחד אין יכול לגבות צ"ל דכיון דהמעות של המלוה הוא קדם שיעבודו א"נ בלא נודע לבעל מיד בשעת הלואה ודוחק הוא מיהו לאחר העיון נראה לענ"ד דאפי' אי מיירי הגאונים במלוה ע"פ אחר שנשאת א"ש דברי הגאונים מתרי טעמי חדא די"ל דס"ל כיון דכל סתם הלואה הוא ע"מ לפרוע א"כ דמי להך דסעיף ב' באומר אחריך לנשואה לא קני בעל דהכי אמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני וה"ל כנותן ע"מ שאין לבעלה רשות בהן א"כ ה"נ המלו' לנשואה ע"מ שתפרע ה"ל כאומר ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וממילא שאין הבעל זוכה לא במעות עצמו ולא בכל דאתי מחמתייהו עד שתפרע לו ואפי' לא אמר בפי' ע"מ שתפרע אין לך אומדנ' דמוכח יותר מזה ותו לפמ"ש לעיל סי' צ' במכרה נ"מ ה"ל כמכר והכיר בה שאינה שלו דקי"ל דהמעות שאש אמר לפקדון משום דסבר ד"א מקבלה מיניה כדאיתא בב"מ דף ט"ז א"כ ה"נ י"ל אפילו בלותה אחר נשואים לא גרע ממכרה דאמר לשם פקדון אע"ג דהמכירה קיים לכשתתאלמן ותתגרש מ"מ כיון שאין הדעת נותנת שיקנה על ספק אמרינן יותר לשם פקדון יהיב מחמת אומדנא דמסתמא דעתו שלא יזכה בהן הבעל וה"נ י"ל בהלואה כן ובפקדון פשיטא דצריך הבעל להחזיר כמ"ש הה"מ מיהו כ"ז בהלואה אחר נשואין אבל במלוה ע"פ קודם נשואין לא שייך הני טעמי כולהו דה"ל כהאי דלעיל ס"ב באומר לפנויה אחריך דזכה הבעל וליכא אומדנא וכיון דלשם הלואה יהיב ואח"כ נשאת למה לא יזכה הבעל ודוחק לומר כיון דאשה לאנסובי קיימא ה"ל כאילו התנה דהא היה יכול למחות כמ"ש בהג"ה נמצא מ"ש הה"מ דדברי הרמב"ם נלמדו ממ"ש הגאונים אפילו בלותה אחר שנשאת ולפמ"ש הלואה אחר שנשאת עדיפא טפי וצ"ל דטעם הרמב"ם הוא מסברא אחריתא דס"ל דאע"ג דקי"ל דמלוה לאו ברשות בעלים לחזרה מ"מ כל זמן שהוא בעין ונשאת צריכה להחזיר ויש לדמות למ"ש בח"מ סימן רכ"ו ס"ה בחוכר שדה לחבירו ויצא עליו עסיקים דאפילו נתן דמים יכול לחזור בה כל זמן שלא שמש בו ליקח והוא שיטת הרמב"ם שם אלמא אע"ג דנעשה כבר קנין גמור יכול לחזור כל זמן שהיא בעין לפ"ז י"ל דדוקא שלא הוציאה המעות כלל אבל אם הוציאה אע"ג דאיכא מאי דאתיא מחמתי' כבר קנתה קודם נשואים וצ"ע:
יא
(שם בהג"ה קהל שעשו ביניהם וכו') כתב בח"מ דמשמעות לשון התשובה שאם עברה במזיד פטור הבעל דהא מטעם זה אשה ועבד שחבלו וכו' ולענ"ד נראה דע"כ לא שייך הך טעמא הכא דא"כ אף אם עברה שלא במתכוין היה ראוי לפטור דבעבד ואמה פטור אפילו אם אין כוונתם להזיק כמ"ש התוס' בב"ק דף ד' ד"ה לאו אע"ג וכו' דעבד ואמה פטורים אף אם לא שייך הך טעמא שמא יקניטנו רבו דאנוס הוא דפעמים דיתכוונו ויאמרו לא נתכוונו עכ"ל אלא דהכא לא שייך ה"ט שמא יקניטנו רבו כיון דאיכא עבירה ועובר על תקנת הקהל כמ"ש בתשו' תה"ד סי' רפ"ב א"כ ל"ח שתעבו' עביר' כמ"ש החו' בב"מ דק"ד בשם התוס' דאם אכל' חלב מביא עלי' קרבן אע"ג דכ' התו' בנדרים שנדרה ונדבה פטור לשלם דאל"כ היתה מפסדת לו כמה וכמה ע"כ דל"ח שתעבור עבירה ותאמר שוגגת אני כדי שיצטרך להביא עליה חטאת ובאמת לא ראיתי בלשון התשובה שם שום משמעות דבעברה במזיד ופטור מלשלם גם מ"ש הח"מ דמשמעות לשון הרב והוא דבר הלמד מענינו דמיירי הכא שישלם הבעל מנכסים שהכניסה לו וכתב הטעם בזה משום דכל העובר על התקנה קלא אית ליה והוי כמלוה בשטר לפ"ז דווקא מה שנתחייבה קודם הנשואין אבל יותר היה נראה לכאורה דכיון דלא שייך הכא טעמא דאינהו אפסידו אנפשייהו א"כ הא אמרינן ס"פ יש נוחלין דבמקום פסידא דאחרינא לא שוינהו רבנן כלוקח אע"ג דכתבו התוספת שם דבנחבל אף דלא שייך איהו דאפסיד אנפשי' מ"מ לא חילקו בין מלוה למלוה הכא דהתשלומין היא משום כפרה יש לומר דאינו בכלל מלוה א"כ אפילו נימא דאין הנדון דומה לראי' כמו שמסיים שם בתה"ד א"נ משום שמא יקניטנו מ"מ מנ"מ דידה חייב לשלם כיון דבא לכפרה אינו בכלל מלוה ויותר מזה פסק בסי' שפ"ח ס"ב בהג"ה באשה המוסרת דלא שייך לומר לא פלוג וע"ש בש"ך ועמ"ש לקמן סס"ז גם לא שייך שמא יקניטנו כיון דהקרן הוא נ"מ שלה ולפ"ז אפילו לאחר נשואי' חיוב לשלם אם עברה דלא הוי כלוקח אך לפמ"ש בתשובת מהר"ם מינץ סי' ו' דאפי' לרבנן דפליגי אר' יהודא ואפילו בקרבנות שמחייבה משום נדר מ"מ מודים שהבעל משלם מכתובתה ומנכה לה משמע דאפי' מנצ"ב משלם א"כ י"ל דה"ה הכא שצריך הבעל לשלם אפילו מנצ"ב:
יב
(סעיף ה' דינם כמלוה בשטר) בתשובת הרא"ש כתב דגובה מנ"מ וכתב בתשובת מהרי"ק דדווקא מנ"מ ולא מנצ"ב וכתב הח"מ והדרישה דמיירי שגובה מטלטלים דלגבי נ"מ גובה מלוה בשטר אפי' מטלטלים דלא הוי לוקח גמור וכ"כ הש"ך בח"מ סימן קל"ב מטעם דלא אפסיד אנפשי' כיון דהלוה בשטר אפי' לא כתב מטלטלים אגב קרקע גובה מטלטלים והב"ש כתב דטעמא דהרא"ש דלא סמך עצמו על טעם זה דסבלונות אית ליה קלא אלא על טעם אחר שכתב דהכא לא שייך לומר דאפסיד אנפשי' ונראה דמוכח כן דהא כתב שם הרא"ש באות' תשובה ואם אין לה נ"מ ויש לה שער נדוניא על בעלה שתוכל לגבות ממנו כל זמן שתרצה ראובן גובה מהבעל מדר' נתן וקשה הא כתב הרא"ש עצמו בתשובה כלל ל"ט סי' ג' דחוב נדוניא שחייב הבעל לאשה כמו נ"מ הם וכשתרצה תגבנו וילקח מהם קרקע ויאכל הבעל פירות ואין ב"ח שלותה ממנו תחת בעלה גובה מהם וכו' א"כ מוכח דחוב בשטר שקודם נשואין גובה אפי' ממטלטלים דהרי הבעל יכול לשלם במעות או מטלטלים והרי הוא כלוקח מדין נ"מ וע"כ מוכח דאפילו במטלטלים גובה ויותר מזה אמרו בכתובות דצ"ב אי פקח הוא מגבה לה קרקע וכ' התו' שם דאע"ג דדינא דבעל חוב לשלם במעות מ"מ יכול להגבות קרקע כדי שיוכל לחזור ולגבות כ"ש הכא דיכול הבעל לשלם במעות וכן כתב שם בסוף התשובה דגובים מלבושים אע"ג דדינם כנ"מ כמו שכתבתי לעיל סי' צ' ואכתי קשה דהא זה השטר נדוניא שהיה אחר הלואת בע"ח ה"ל דאיקני וכיון דדינא כנ"מ ה"ל דאקני קני ומכר כמפורש בח"מ סי' קי"ב דא"י לגבות מבעל מדאקני א"כ למה יגבה הלוקח משטר נדוניא ואף דהב"ש כתב בס"ק ט' דמיירי שם מנצ"ב כבר כתבנו לעיל דמשמע דאינו גובה מדאקני וגם הש"ך שם הבין כן וצ"ל דמיירי שם בנדוניא שהכניסה לו דלא הוי דאקני שהרי היה לה זה בשעת הלואה והא דכתב שם דאם אין הנדוניא עומדת לגבות בחייו א"י לגבות ממנה אע"ג דמלוה בשטר גובה אפילו מנצ"ב היינו משום דהכניסה לו בנדוניא מטלטלי' ונצ"ב ה"ל לוקח גמור דאין גובה מטלטלין משועבדים הרי מפורש בדברי הרא"ש כדברי מהרי"ק וכמו שפירש הדרישה והח"מ אך אכתי לא נתיישב לי דאפי' מיירי בשטר נדוניא שהכניסה לו אכתי ה"ל דאקני כדקי"ל בח"מ סי' קי"ב דמי יימר דאותן המעות ומטלטלי' שהכניסה לו בנדוניא בעצמן היה בשעה ששלח לה סבלונות ואי מיירי בידוע היה לו לפרש ונראה מזה טעמא דהרא"ש דסמך עצמו על מ"ש שם דכיון דבסבלונות לא שייך אפסיד אנפשי' אין דינו כלוקח כלל וה"ל דאקני קנה והוריש דקי"ל דמשתעבד מיהו לכאורה קשה לי על טעם זה דהא כתבו התוס' בס"פ יש נוחלין דהא דלא גבה נחבל מנ"מ והוי הבעל כלוקח מוקדם אע"ג דלא שייך בנחבל אפסיד אנפשי' משום דלא פלוג בין מלוה למלוה א"כ ה"נ לא עדיף חוב דסבלונות מנחבל ונראה דבאמת מהאי טעמא לחודא לא היה גובה אלא בצירוף הני תרי טעמי כיון דסבלונות אית לי' קלא אינו דומה לשאר מלוה ולא שייך ביה לא פלוג ונהי דלא סמך על האי טעמא לחוד דליהוי כשטר ממש מ"מ כיון דאיכא נמי טעמא דהכא לא שייך אפסיד אנפשי' לא אמרינן בזה לא פלוג כיון דאית ליה קלא ואינו דומה לשאר מלוה ולכאורה קשה ע"ז דהא האי דח"מ ס"ס קי"ב שהלוה לאבי' דלא שייך לכאורה דאפסיד אנפשי' כיון דהלוה לאבי' כמ"ש הש"ך שם וע"כ צ"ל משום לא פלוג אע"ג דהתם הוי מלוה בשטר ולא גרע מסבלונות דאית ליה קלא ואפשר לחלק בדוחק מיהו יותר נראה דהתם הוי אפסיד אנפשי' דה"ל לכתוב דאקני שמא ימכור אביה וכן צ"ל בתשובת הרמב"ן שהביאו ב"י בסי' זה בראובן שלוו הוא ואשתו וכו' דמשמע מדבריו דשייך ביה סברת הרי"ף לענין מטלטלי' דה"ל הבעל כלוקח אע"ג דהלוה לה כשהיתה תחת בעלה הראשון ולא ה"ל לאסוקי אדעתי' שימות ותנשא לבעל אחר צ"ל דאפ"ה אפסיד אנפשי' דה"ל לכתוב מטלטלים אגב קרקע משום שמא ימכור המטלטלים ועי' בסמוך:
יג
(שם בהג"ה וי"א דהא דמלוה בשטר וכו') כ' הח"מ ס"ק י"ב בשם הד"מ דלאחר מיתת האשה שאין הבעל בא אלא משום ירושה אז נוטל הבע"ח מטלטלי' אפילו בלא אגב וכתב הב"ש דהוא תמוה דהא לענין מלוה ע"פ ולענין שומא הדרא חשיב כלוקח אחר מיחתה ולכאורה נראה כוונת הח"מ דהא הוא מפרש דברי הרמ"א דמיירי בנצ"ב אבל בנ"מ גובה ממטלטלים אפי' בלא אגב ולענין נצ"ב שפיר כתב דאחר שמתה גרע טפי כיון דכשמתה כבר הגיע זמן פרעון אלא דחכמים תקנו ירושתה תחת קבורתה א"כ לא עדיפ' לאחר מותה נצ"ב מנ"מ ושפיר גובה ממטלטלי לאחר מותה אפי' מנצ"ב מיהו בתשובת רמב"ן מבואר דמיירי בנ"מ כמ"ש הב"ש בס"ק י"ד דהא קאי על הסוגיא דמיירי בנ"מ ויותר נלע"ד מלשון תשובת רמב"ן דלא הזכיר כלל תקנת הגאונים שתקנו לגבות ממטלטלים דיתמי משמע דס"ל דאפי' אי נימא דהבעל בחייה ה"ל כיורש ח"מ זה בכלל תקנת הגאונים דלא התקינו אלא בירושה ממש ואין להוסיף על התקנה אפילו אם יהיה דין הבעל בחייה כדין יורש ונ"מ מזה דאפי' אם תפס מטלטלים בחיים לא מהני להרמב"ן דלא כב"ש בסעיף י"ח אך לאחר מותה י"ל בזה סברת הד"מ כיון דהוא בא מחמת ירושת אשתו ממילא הוא בכלל תקנת הגאונים שלא חילקו בין יורשים ושפיר י"ל דלענין מטלטלים עשאוהו כיורש שוב ראיתי בח"מ סי' שפ"ח ס"ב מתשובת ר"מ בר ברוך במרדכי דפסק דבמקום דלא שייך אפסדה אנפשיה ודינו כיורש אפ"ה אינו גובה [בחייה] מן הפירות אלא הגוף לאחר מיתתה ונראה דס"ל דבחייה לענין פירות דינו כלוקח יותר וצ"ל הא דבשומא הדרא ה"ל כלוקח יותר אחר מותה משום דבחיים כיון דאין לו אלא פירות אמרי' שומא הדרא דלא שייך לומר אדעתא דארעא נחית אלא בקנין הגוף אבל במשכיר או מוכר לפירות לא הוי כזבנא והדרא וצ"ע גדול שלא הביאו האחרונים משם: