הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן צ
א
(סעיף א' בהג"ה הבעל יורש כח אותו שטר וכו') בב"ש הקשה בס"ק ג' מ"ש מנדוני' דקי"ל אפילו נתן שט"ח ומתה בתו דא"צ לשלם ולענ"ד לא דמי להדדי דהא מהרי"ו כתב הטעם דלא אמרינן אומדנא בהודאה דהיינו בשח"ז שכתב בו דמודה שיש בידו ממון בתו אבל בנדוניא שאינו דרך הודאה אלא שמתחייב עצמו בשטר כדקי"ל בח"מ סימן מ' דיכול אדם לחייב עצמו בשטר אע"פ שאינו חייב וכ"ש בנדוניא דמחייב מדר' גידל ובהא ודאי אזלינן בתר אומדנ' כדמדמ' הש"ס בכתובות דף מ"ז ובר"פ אע"פ לאומדנא דמסוכן א"כ ממילא הכא בשח"ז דהוא דרך הודא' דאפילו במסוכן לא אזלי' בתר אומדנ' ה"נ לא אזלינן בתר אומדנא ועוד נראה דהוא מוכרח מצד עצמו דאי מטעם אומדנא למה תקנו לכתוב דאם תלך הבת בלא ז"ק יתבטל החוב ולא אמרינן בלא"ה אפילו לא כתב בפירוש מטעם אומדנא כדאמרי' בנדוניא אלא על כרחיך הוא מה"ט דאין אומדנ' בהודאה ואפשר דהא דלא הכריח מהרי"ו מטעם זה משום דהמ"ל דהאומדנא הוא טפי בשביל שכתב תנאי זה אם חמות בלא ז"ק אלמא לא ניחא לי' שיירש אחר את נכסיו ולכאורה הי' נראה דמוכח מלשון זה שכותבין בשטר דע"כ כוונתו דאפי' אם ימות הז"ק אחר בתו קודם מיתתו יתבטל השטר דאל"ה למה הוצרך לכתוב בשביל שלא יירש הבעל אותו מלוה הא אם ימות ז"ק קודם הבת ה"ל ראוי כדעת רוב הפוסקים ואפילו אם תפס א"י לומר קים לי' כהר"י מיגאש כמ"ש הב"ש ס"ק ז' ותו דאף לדעתו הכא ה"ל יותר ראוי כיון דהברירה ביד היורשים ליתן לו חלק ח"ז ואם לא יגיע לחלק ח"ז אלא דבר מועט הפסיד חובו ועכ"פ עדיף טפי מאומדנ' דמוכח דפסק בתשובת צ"צ דמהני אף בהודאה כמו שיבואר לקמן ואפשר לומר דתקנו לשון זה שלא תתן האשה השטר ח"ז במתנה לבעלה ע"י כתיבה ומסירה ואז יכול הבעל לגבות חדין לוקח שט"ח לכך תקנו לכתוב שיתבטל החוב לגמרי אם תמות בלא ז"ק וא"ל דכיון שהאב הוא יורש מן המלוה א"כ אף אם תתן לבעלה בכתיב' ומסיר' יוכל האב למחול לעצמו החוב כדאיתא בח"מ סי' ס"ו דאפילו יורש מוחל ז"א דאכתי תקנו להוציא מפלוגתת הפוסקים שם דאין היורש יכול למחול לעצמו ומדעת הפוסקים דצריך המוחל לשלם כל דמי שט"ח מדינא דגרמי כמ"ש שם בסי' כ"ג וסי' ל"ו ותו דאיכא כמה גווני דא"י למחול כגון שתתן לבעלה השח"ז במתנות שכ"ח וכיוצא בו כמבואר בח"מ סי' הנ"ל ועיין בסמוך:
ב
(שם והוא יורש זרעו) עיין בב"ש ס"ק ה' שהביא בשם צ"צ דאם לא הניח רק בנות בטל השטר ח"ז ואם מתה הבת ואח"כ מת הז"ק בחיי אביה אין הבעל יורש כלל והנה בתשובה שם מבואר דאע"ג דכתב מהרי"ו דלא אזלינן בתר אומדנ' מ"מ אומדנא דמוכח שאני כדאי' בב"ב דף קמ"ו ע"ב וצ"ע דהתם אמרינן כן אליבא דר' ששת ורבי נחמן פליג עליו ולא מחלק בהא וקי"ל כר"נ בדינא ותו דלפמ"ש הרשב"ם שם בד"ה אומדנא דמוכח שאני אבל חולה כיון דלא צוה מחמת מיתה ליכא אומדנא דמוכח משמע להדיא דבמצוה מחמת מיתה הוי אומדנא דמוכח א"כ כיון דמקור דין זה דלא אזלי' בהודאה בתר אומדנא הוא ממאי דאי' שם דף קמ"ט דשכ"מ שהודה אם עמד אינו חוזר ושם איירי אפי' במצוה מחמת מיתה כדמוכח להדיא מדברי התוס' שם ד"ה שכ"מ וכו' שהודה שיש לפלוני בידו אע"פ שאנו מוחזקי' בו שאין לו מי אמרי' דקנה במתנת שכ"מ ואם עמד חוזר וכו' והרי קי"ל דבמתנה במקצת כל שלא צוה מחמת מיתה לא קנה כלל ודינה כמתנת בריא וע"כ צ"ל דמיירי במצוה מחמת מיתה הרי דאפילו באומדנא דמוכח לא מהני בהודאה ואפילו רב ששת דמחלק בין אומדנא דמוכח יש לומר דמודה בהודאה דלא שייך ביה אומדנא כלל מיהו י"ל דהכא עדיף טפי מאומדנ' דמוכח דאפי' לרבנן דפליגי עלי' דר"ש בן מנסיא ול"ל אפילו אומדנא דמוכח אפ"ה מודים באומר. דומה שיש לי בן וכו' דה"ל כמפרש וה"נ י"ל דה"ל כמפרש דוקא אם יהי' לו בנים זכרים וצ"ע בדין זה:
ג
(שם כתבו לה מורישי' וכו') כתב הח"מ שהבעל ירש הקרקע והפירו' לאחר מיתא מורישם ונראה בפשיטות דכוונתו דהפירות שגדילים לאחר מיתת המוריש לעולם הם של הבעל ולא נימא כיון דהי' למוריש קנין פירות כל יחי חייו ה"ל ראוי' אחר מיתת אשתו דז"א דקי"ל בס"פ השולח נחלה החוזרת לאביו ביובל בכור נוטל פי שני' והטעם משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דחי וה"נ לא הוי ראוי לבעל אבל פשוט שמעולם לא עלה על דעת הח"מ לומר שהפירות שתלש האב אף שהם בעין לא יהיו ראוי לבעל והב"ש כתב בס"ק ה' הפירות אינו יורש דהוי ראוי ע"כ כונתו על הפירות שגדלו בחיי מוריש כדכתב שהיה יכול למכור אותם והיינו משום דקי"ל מכר האב מכורים עד שימות ובזה גם הח"מ מודה ולא ידעתי כונתו מ"ש ולא כח"מ ואפשר שהבין מדבריו שהפירות שהם גדילים בשדה בשעת מיתת המוריש ועדיין לא נתלשו כיון שזכה בהן המוריש אלא מצד קנין פירות שיש לו בקרקע וכיון שהבעל זכה בגוף הקרקע מחיים לא היו ראוי וע"ז חולק דאכתי הוי ראוי דהרי המוריש היה יכול למכור אלו הפירות אף שהיו מחוברים עדיין כדאיתא בש"ט ח"מ סי' רנ"ז ואינו מוכרח שיחלוק הח"מ על זה:
ד
(שם וכן אם הי' לה מלוה ביד אחרים וכו') כתב הב"ש בס"ק ט' וז"ל ואם הוא חיוב לה קודם שנשאה משמע מתשו' רשב"א שהביא ב"י כשנשא' זכה בהם וכו' ולא כמשמעות ח"מ עכ"ל ולענ"ד נראה דלישנ' דתשובת רשב"א שהביא ב"י לפנינו וכ"ש אם הלותה קודם שנשאת שהרי זכה בהם מתחלה ומזה הוציא הב"ש דבריו ופירש מתחל' דנקט היינו דזכה בהם כשנשא' ובאמת הוא נוסחא מוטע' וטעו' דמוכח הוא דאיך שייך לומר ע"ז כ"ש דודאי כשהלותה אח"כ עדיף טפי כיון שכבר היו בעין וזכה בהם הבעל ועיינתי בגוף התשובה המיוחסת להראב"ן סי' ס"ג שכתב שם וז"ל וכ"ש אם הלותה אחר שנשאת שהרי זכה בהם מתחלה והיא נסחא אמתית ר"ל שזכה בהם בתחל' כשהי' בעין קודם שהלותה והמשך לשונו ומלוה שיש לה אבל הבעל ר"ל קודם שנשאת וע"ז כתב כ"ש אם לותה לאחר שנשאת דאם זכה בהם מתחלה אין כאן שאלה אלא אם כתב לה דין ודברים דהוי דינו כמו לואה קודם שנשאת אפ"ה הבעל יורש מחצית ויפה כתב הח"מ שוב ראיתי בתשובת הרדב"ז בסי' קס"ח והביאו הכנה"ג והסכים עמו הלכה דאם היה הבעל חייב למורישים ומתו מורישים ואח"כ מתה היא ה"ל ראוי כדין מלוה שעמו ונראה דכ"ש הוא כשלוה ממנה קודם שנשאת דהא כשנפלה לה נכסים אחר הנשואין יש לבעל בהם יותר זכות מנכסים שנפלו קודם שנשאת כדאיתא ר"פ האשה שנפלו רישא בזכותו נפלו סיפא בזכותה נפלו ובזה מתורץ מה שהקשה הרמב"ן הביאו בספר שיטה מקובצת בכתובות דף נ"ג בהא דקאמר קבורתה תחת כתובתה דהיינו תחת ירושת נדונייתה וז"ל וקשה לי כיון דכי שקיל בעל נדוניא ירושה היא האיך אמר קבורתה תחת כתובתה והלא אף נכסי מלוג הוא יורש ועוד למ"ד ירושת בעל מדאורייתא איך תקנו להחזירה במקצת עכ"ל ולפמ"ש י"ל דבאמת חוב נדונייתה הוא כשאר חוב בכל מילי כמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי וכיון דהוא מקבל הנדוניא קודם הנשואין א"כ ה"ל כמלוה שעמו מקודם הנשואין וכיון דקי"ל דמלוה שעמו פלגי שפיר היה תקנת חכמים שיהיה שלו לגמרי ויתחייב בקבורתה ועיין לקמן בסי' זה מ"ש בתירוץ קושיית הרמב"ן:
ה
(שם אבל אם הניחו מורישים וכו') נראה פשוט דהיינו שהיא בת יורשת אבל ביש לה אחים והיא נוטלת שטר ח"ז אף שכבר נתרבו האחים ליתן לה החצי מחלק ירושת בן אפ"ה הכל הוא בתורת מלוה בין מעות בין מטלטלים משום דכל ירושה הוא בחזקת בני' ומה שנוטלת אינו אלא מחמת גביית חוב ואין לה קנין בגוף המטלטלים והוו ליה ראוי אם מתה קודם שגבתה וכן הוא בתשובת חות יאיר סימן קכ"ב ונראה דאפילו אם נתנו כבר היורשים שט"ח עליהם אין לדמות למאי דאיתא בח"מ סו' ס"ו דהיכא דזקף במלוה על שם הלוקח ה"ל כגבוי ואפי' אם נתנו ממרני אין לדמות למ"ש הט"ז וב"ש לעיל סי' נ"ב ס"ק י"ג דה"ל כגבוי דמ"מ לענין ראוי אין לחלק דכל זמן שמחוסר גוביינ' ה"ל ראוי אך נראה דיש לחלק בדבר דאם נתנו השט"ח בתורת נכסי מלוג אף שנכתב על שם הבעל מ"מ כיון דעיקר חוב הוא לנ"מ לא זכה בהן הבעל אבל אם התחייבו עצמן בשט"ח לבעל עצמו בחוב גמור והוא קיבל על עצמו בחוב לקנות בהן קרקע או שאר דברים לאכול מהן הפירות חזר דינו כמלוה שאבל הבעל שנתבאר לעיל דהדין שהבעל יורש מחצה כל זה העליתי ובארתי יותר בתשוב' מילתא בטעמא:
ו
(שם ואפילו אם היו משועבדים) כתב הב"ש בס"ק ח' דבזה עדיף ירושת הבעל מכתובה בסי' ק' וע"ש בב"ש ס"ק י"ד בשם מהרי"ל דשאני ירושה הבאה מאליה והביא ראיה מהא דאית' בב"ב דף נ"ה אם כן בטלת ירושת בנו הבכור ע"ש ולענ"ד נראה דדין זה הוא סוגיא מפורשת בכתובות דף מ"ט שלח רבין באיגרתו מי שמת והניח אלמנה ובת וכו' מתה הבת אלמנתו גובה מנכסיו הרי דהבעל יורש אף דהנכסים משועבדים לכתובה ומזונות אלמנה ואף דהב"ש כתב לקמן סי' צ"א ס"ק ט' דמיירי בנצ"ב ואפשר לחלק כבר השגתי שם דהסוגיא מיירי בנ"מ אך לפמ"ש הב"ש בסי' ק' בס"ק הנ"ל ונראה דאיירי הכא דעדיין לא בא ליד הבעל חלק ירושתו וכו' א"כ אין ראיה מזה משום דכבר בא ליד הבת אבל לא ידעתי מאי שייך לחלק ביורש דאוריית' בין בא לידו או לא בא לידו ותו דהא בהאי דבבא בתר' דלעיל גבי כרגא דמלכא נמי היו הנכסים ביד אביהם ואפ"ה ה"ל ראוי:
ז
(שם אבל אם הלותה נ"מ וכו'). הרא"ש והרשב"א בתשובות למדו דין זה משום דלא גרע הלואתה ממכירתה שהבעל מוציא מיד הלקוחות והנה צריך להבין דבריהם דמה זה ק"ו הא י"ל דשאני מכירתה שהם בעין בשעת מיתה כ"מ שהן משא"כ במלוה אע"פ דהי' שלא כדין מ"ח לא עדין מגזיל' וגניב' ומבואר לקמן סי' ק' ס"ב ובח"מ ס"ס רע"ח דכל זמן שלא נתייאש מיקרי מוחז' אבל אם נתייאש ה"ל ראוי וכ"ש אם היה מעות והוציאה א"כ מה בכך דשלא כדין לותה ויותר צריך להבין דברי הרא"ש שכתב דלא עדיף ממכירה וכו' אע"פ שלא חכרה כי אם הגוף אחר מיתה והבעל אוכל פירות וכו' וכל שכן אם הלותה וכו' דמה זה כ"ש הא במכירה הי' הקרקע ביד הבעל ואכל מהן הפירות ולענ"ד דעיקר דבריהם דכיון שתקנו במכירה שהבעל מוציא מיד הלקוחות ולא מצינו בשום יורש כן שיוציא ממה שמכר אביו בחייו ש"מ דעיקר תקנת ירושה הוא בשעת נשואין וכבר זכה בהן הבעל א"כ כ"ש לענין ראוי דאינו תלוי בשעת מיתה אלא כיון שזכה בהן הבעל שעה א' אף דהיה ראוי בשעת מותה כבר נעשה הבעל לוקח אף אם היה יודע הבעל מהלואתה ולא מיחה אפ"ה כיון שזכה בהן כבר יצא מדין ראוי וזהו שכתב דלא עדיף הלואתה ממכירתה ולפ"ז נ"ל דמה שכתב הרא"ש שלא כדין הלותה ונסתפק בזה הח"מ במקום שאין לבעל פירות ולפמ"ש נראה פשוט דמה שכתב הרא"ש שלא כדין הלותה היינו לרווחא דמלתא שאם תקנו חכמים במכירה כדין שמוציא משום דהוא לוקח ראשון כ"ש שמוציא הלואה שלא כדין אבל לענין ראוי פשיטא כיון שכבר זכה לא הוי ראוי ועוד נלע"ד דמוכח כן מדברי התוס' בכתובו' דף נ' שכתבו דלר"י דס"ל קנין הפירות כקה"ג דמי לא משכחת תקנת אושא אלא כשכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך הרי דאף דאין לבעל פירות אפ"ה לא מקרי ראוי אף דלר"י ס"ל קנין הפירות כקה"ג דמי נחנא דהיה לאשה וללוקח קנין הפירות כקה"ג ואמרי' בסוף השולח דלמ"ד כקה"ג נחלה החוזרת לאביו ביובל אין הבכור נוטל בה פי שנים ואפ"ה לא מקרי ראוי והיינו מטעם דכבר קדמה קנין הבעל משעת נשואין כנ"ל וכ"ש לדידן דקי"ל קנין פירות לאו כקה"ג דמי דלא מיקרי ראוי נמצא דאין ספק אפילו היכא דאין לבעל פירות לא מיקרי ראוי וכדמוכח מדברי התוס':
ומ"ש הב"ש בס"ק י"ב דלא משכחת להאי דינא שלא יהיה לבעל פירות ואפ"ה לאחר מיתה המכר בטל מתקנ' אושא כבר כתבתי דמשכחת בפשיטות כגון בענין שכתב לה דו"ד אין לי בפירות נכסייך ולא בפ"פ וכו' דאפ"ה מכרה בטל לאחר מיחה ולדעת הטור אפי' בנכסייך ובפירותיהן הדין כן כמו שיבואר לקמן בסי' צ"ב גם נראה דמשכחת אם מכרה כתובתה בטובת הנאה ומ"ש הב"ש לעיל בסי' פ"ה ס"ק ט"ז דמוכח מסוגי' דהחובל דאין הבעל יורש אותו מעות דאם לא כך איך סלקא דעתך שתמכור תתן לנחבל וכו' כבר כתבתי שם דלעניית דעתי לא מוכח מידי מהתם כמבואר לעיל סי' פ"ה באורך ע"ש:
והנה יש לדקדק בתשובת הרשב"א שהביא הב"י וז"ל במלוה שנעשה ממעות ששיירה לעצמה שכתב לה בעודה ארוסה דו"ד אין לי בהם א"נ לאחרי נשואין ובשקנו מידו ואיך שייך במעות קנין הא קי"ל דאין מטבע נקנה בחליפין ודוחק לחלק כיון דאינו רק סילוק מהני אפילו במעות דמנ"ל הא ובגמרא לא אחרו אלא מגופה של קרקע קנו מידו וצ"ע ובעיקר פלוגתת הפוסקים על ר"י מיגאש דס"ל דמלוה לאו ראוי הוא וכן נראה מדעת הרמב"ם כמ"ש הה"מ ולא הביאו הטור וש"ע כלל דעתם מחמת שדחו אותו התוס' והרא"ש מסוגיא דב"ק דף מ"ג ע"א דפריך גבי נזקין ונוקמי' לרבה כגון שגבו מעות ולר"נ כגון שגבו קרקע וכו' והנה זה רבות בשנים אשר העלה ה' בדעתינו ליישב דבריו ז"ל ואח"כ מצאתי בס' לחם משנה שתירץ כן דלא מוכח מידי מסוגי' דשם ואדרבא נ"ל דהוציא דבריו משם והוא דלכאורה מוכח מדכתב רחמנא קרא יתירא גבי כופר דאין הבעל יורש משום דה"ל ראוי דאין משתלם אלא לאחר מיתה וכתבו התוס' שם ד"ה וה"ל ראוי דהא דאיצטריך קרא להכי משום דה"א כיון דנעשה החבלה מחיים שהכופר בא על ידה לא הוי ראוי א"כ משמ' דשאר מלוה לא הוי ראוי לגבי בעל מדכת' רחמנ' דוקא בכופר שאין משתלם [אלא] לאחר מיתה דאין החוב מתחיל אלא לאחר מיתה מיהו לרבה ולר"נ דס"ל לחלק בין גבו קרקע ובין גבו מעות לכל חד כדאית ליה לק"מ דאיכא לאוקמי בגבו קרקע ולר"נ בגבו מעות דלא הוי ראוי משום מלוה אלא משום דאין משתלם אלא לאח"מ א"כ כיון דלא מוכח מקרא ממילא ה"ל מלוה ראוי גבי בעל כי היכא דאמרינן מסברא גבי בכור ושפיר פריך הש"ס ולוקמי לרבה כגון שגבו מעות דודאי ה"מ לשנויי הכי לרבה ור"נ אבל למאי דמסיק רב פפא בבכור בין גבו קרקע ובין גבו מעות אין לו שפיר מוכח מר"ע דמלוה לא הוי ראוי לגבי בעל כנ"ל ובזה מתורץ קושיית התו' ד"ה ונוקמה לרבה וכו' דהמ"ל לרבה אליבא דנפשיה דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא לוקמ' בין בגבו מעות בין בגבו קרקע ולפמ"ש לק"מ דאדרבא מזה מוכח דלא הוי מלוה ראוי לגבי בעל מדאיצטריך גבי כופר אלא דמקשה דוקא הוי מצי לשוויי הברייתא אליבא דבני מערב' ובהכי א"ש דיוקא דלישנא דרב פפא בב"ב(דף קכה ע"ב) הלכתא אין הבעל נוטל וכו' ואין הבכור נוטל וכו' והדר קאמר ואין הבכור נוטל במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות וכו' דמשמע דבעל נוטל במלוה כמ"ש התו' שם והיינו משום דמסיק דבין שגבו קרקע בין שגבו מעות לעולם הוו ראוי א"כ מוכח דבעל נוטל במלוה ובאמת קשה לכאורה על שיטת התו' והרא"ש דלמה להו קרא בכופר תיפוק ליה דהוי מלוה ודוחק לומר דאיצטריך קרא היכא דנגח שור הבעל עצמו לאשתו דה"ל מלוה שעמו דאכתי קשה דהא במלוה שעמו פלגי כתבו התוס' שם דהיינו מטעם ספיקא ואיצטריך קרא למעוטי ספיקא מיהו לדעת הפוסקים דקי"ל דלא כר' עקיבא בירוש' הבעל ע"כ קרא דוהמית אשה לדרשא אחריתא אתי דהא כל ירושת הבעל מדרבנן אך לשיטת הרשב"א וסייעתו דס"ל ירושת הבעל דאורייתא כר"ע קשה דהא איהו גופי' פסק הכא דאין הבעל נוטל מלוה ומנ"ל לדחוק דרשא דר"ע דמוכח מיני' דשאר מלוה לא הוי ראוי לגבי בעל וצ"ל דס"ל דר"ע ס"ל כרבי דמלוה לא הוי ראוי כלל אפילו בבכור ואפשר דנפקא להו כדמשני בב"ק שם הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמרי הכא כרבי דלכאורה לפי קושיית התוס' הנ"ל ה"מ לשנויי איפכא דרבה אליבא דנפשיה דס"ל בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו א"כ מוכח מר"ע דבעל יורש מלוה אלא ע"כ דמלוה הוי ראוי לבעל אף לדידן ור"ע כרבי והיינו דמשני הכא כרבי משום דמשמע דבעי לאוקמי הברייתא אליבא דר"ע כדאמר ובנזקין לא אמר ר"ע והתניא וכו' כיון דכולהו סתמא אליבא דר"ע כמ"ש התוספת בב"ק דף מ"ג ד"ה אמר רבה וכו' ע"ש ובכמה דוכתי אך אכתי אין מזה קושיא על הר"י מיגאש דלא משני אליבא דנפשיה דאכתי הוי צריך לשנויי כרבי אליבא דרב נחמן ומשני הכל בחדא שינויא:
והנה לכאורה ראיה מפורשת לדעת הר"י מיגאש מסוגיא דנכסי מלוג (דף ל"ד ע"ב) שאל מן האשה ושילם לבעלה מאי אשה ששאלה ושילם בעלה מאי ופירש ריב"ן שם בתוספת דיבור המתחיל שאל וכו' שאל מן האשה ומתה ושילם לבעלה וכן אשה ששאלה ומתה ושילם בעלה וכיון דקי"ל דכפל מבהמת נ"מ הוא לאשה כמ"ש התוספות בכתובות דף ע"ט ע"ב ד"ה פירא דפירא וכו' בשם ריב"ן עצמו ע"ש וכן כתבו הרא"ה וריטב"א שם וכן משמעות דברי הרמב"ם א"כ אין לך מלוה גדול מזה שעדיין לא בא הכפל ליד האשה כדאי' לעיל סי' פ"ג גבי חבלה א"כ בא שה ששאל' ושילם בעלה איך יקנה את הכפל הא ה"ל מלוה וכן בשאל מאשה ושילם לבעלה נהי דמגוף התשלומין אין להקשות דהוי ראוי כיון דכבר זכה הבעל בבהמה קודם ששאלה כמ"ש הרא"ש ורשב"א בתשובה כנ"ל אבל איך מקנה הבעל משום ניחותא דאשה הא אין הכפל שלו כלל אלא ליורשי אשה מיהו יש לפרש בדוחק כגון שנגנבה לאחר מיתת אשה דכבר זכה הבעל בבהמה וכפילא דידי' אך אין משמעות הלשון שם כן ותו דלרבא דאמר שם בר"פ המפקיד נעשה כאומר לכשתרצה ותשלימני סמוך לגניבותה קנויה לך א"כ איך שייך שתקנה לו האשה לאחר מיתתה וכן איפכא שיתנה עם האשה שיקנה הבעל אחר מיתתה וכן ב"ל ע"כ בבעיא דשילם לבנים מאי שהיתה הגניבה בחיי האב דאל"כ איך יקנה לשואל לאחר מיתתו אלא ודאי דריב"ן ס"ל נמי כדעת הר"י מיגאש דמלוה לא הוי ראוי לגבי בעל אם כן צ"ע היכא דתפס הבעל אם יכול לומר קום לי כדעת ר"י מיגאש וריב"ן וכ"ש במלוה שעמו:
ח
(סעיף ב' אבל אם אין לבת יורש אלא בעל אינו יורש דהוי ראוי) כתב הב"ש תימא הא פסק בח"מ סי' רמ"ח בהג"ה אם אמר נכסי לך ואחריו ליורשי מכירה של הראשון בטילה אפי' לא אמר מעכשיו א"כ לא הוי ראוי ותירץ משום דכתב המרדכי דבל"ז הוי ראוי כיון דלא בא לידו אלא דבש"ס ס"ל אחריך כמעכשיו ואנן קי"ל אחריך אינו כמעכשיו וכל דבריו אינם מובנים לי דהא כתב הרמ"א בח"מ שם ס"ז אמר אחריך ליורשי והי' לו בת ומתה בחיי המקבל והניחה זרע זרעה עומד במקומה אבל אם אין לה זרע אין שאר יורשים עומדים במקומה הרי דלאו דוקא בעל אלא אפי' שאר יורשים א"כ לא שייך תירוץ שלו דמשום דלא בא לידו ה"ל ראוי דמאי שייך ראוי לגבי שאר יורשים דיורשים בראוי כבמוחזק ותו תמיהני וכי יעלה על הדעת דבאומר ליורשי המכירה בטילה ע"כ דהוי כמעכשיו שאין לו אלא אכילת פירות ואיך יהי' ראוי לגבי בעל הרי המרדכי עצמו כתב במהיום ולאחר מיתה דלא ה"ל ראוי כמ"ש בהג"ה לעיל סעיף א' ושיטת המרדכי הוא דעת קצת פוסקים שהביא הר"ן והביאו הב"י שם דס"ל דאף דאמר אחריך מעכשיו אפ"ה אם קדם הראשון ומכר מכירתו מכירה וס"ל דהא דקאמר אי קדים סבתא וזבין וכו' היינו טעמא דמשום זה הוי ראוי ואחריך הוי כמעכשיו והוי ראוי רק לגבי בעל אבל אנן קי"ל כשיט' הרי"ף ורוב הפוסקים דבמעכשיו אין מכירתו כלום ולא הוי ראוי לגבי בעל כמ"ש בש"ע שם וכאן והא דקאמר דאי קדים סבתא וזבין היינו דמזה מוכח דאחריך לאו כמעכשיו כפי' הרשב"ם שם אלא העיקר כמ"ש בד"מ וסמ"ע שם דס"ל להטור שם דאף דבאמר ליורשי א"י למכור היינו דוקא כשיש זרע מאותה בת אבל אם לא נשאר זרע ממנה בטל התנאי ולא ה"ל כמעכשיו ואפי' בשאר יורשים אין הבת יורשת בקבר להנחיל לקרובים והוא הטעם עצמו דה"ל ראוי לגבי בעל כמו שכתב הר"ן שם בשיטת הרי"ף דהוא חד טעמא (והוא דעת ר' אברהם מרעגנשפורק שהביא המרדכי שם עצמו דבאמת לאו מטעם דאי קדים סבתא וכו' ה"ל ראוי אלא דכיון דמוכח מהא דאי קדים סבתא דלאו כמעכשיו ממילא דאין שאר יורשים זוכים דודאי אינם בכלל ירתי ירתאי וכ"ש בעל ואף דאם אמר בפירוש מעכשיו יורש הבעל וכ"ש שאר יורש מ"מ כשאמר סתם ליורשי אף דאנו אומדין דעתו שאם תחי' הבת או זרעה יהיה מעכשיו דאם מכר אותו פלוני מוציאה מיד הלוקח מ"מ זה האומדנ' שיהיה מעכשיו אינו אלא כשהיא או זרעה קיימים בשעת מיתת אותו פלוני אבל כשמתה בלא זרע לא הוי כמעכשיו) וכל זה ברור והנה יש לתמוה על מ"ש הש"ך שם בס"ק ח' דאחריך ליורשי ג"כ בעל יורש אותה נראה לי דלא כסמ"ע עכ"ל והוא נגד דברי הש"ע מפורש בכאן דאין הבעל יורש ותו דלמה יהי' הבעל עדיף יותר משאר קרובים ואפשר ליישב בדוחק דהש"ך מיירי שהניחה הבת זרע וס"ל דהיכא דיש לבת בעל וכן כיון דאיכא זרע מן הבת התנאי קיים והוי כאילו אחר מעכשיו ואפי' מכר הראשון מכירתו בטילה נמצא לא הוי ראוי לגבי בעל ויורש אותה ומה שכתב כאן הבן עומד במקום אמו היינו היכא דליכא בעל ומ"ש אבל אם אין לבת יורש אלא בעל הדיוק הוא אבל אם הי' לבת זרע יורש הבעל וצ"ע בזה דכיון דקי"ל דליורשי אפי' יורשי יורשי יכולים לומר דהם באים מעצמם לירש מאבי אמם וצ"ל כיון דאם מכר הראשון צריכין היורשים לומר דהוי כמעכשיו והרי הם לא היו בעולם וע"כ הם באים מכח אמם ושפיר הבעל יורש מיהו ב"ע דאכתי היכא דלא מכר יכולים לומר שבאים מכח עצמם דה"ל יורשיו ואפי' כשמכר ומוציאים יורשים משום מעכשיו י"ל כיון דהבעל יוציא מידם ה"ל דין חוזר חלילה כדאי' ס"פ מי שהי' נשוי דמוקמי' ביד הלוקח דאית לי' פסידא וצ"ע:
ט
(סעיף ג' הנושא אשה וכו') הקשו האחרוני' דמ"ש מנדה דפסק הרמב"ם דאין חופתה קונה ותירצו משום דשם אין דעתו לבא עלי' עד שתטהר ואין הכרח לזה די"ל דה"נ מיירי דוקא כשבא עליה אבל חופה לבד אין קונה בחייבי לאוין אע"ג דפסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות תרומות דיש חופה לפסולות כבר כתב הל"מ בפ"י מהל' אישות דהתם לענין לפסול מתרומה דוקא דהא מפרש החם אפי' בחופה לבד בלא קידושין ע"ש והנה בתוספתא ביבמות איתא דיורשה ואינו מטמא לה וצ"ע לענין קבורה די"ל דאע"ג דמן התורה אינו חייב להתעסק בה מ"מ כיון שתיקנו חז"ל קבורתה תחת ירושתה א"כ כיון שיורשה חייב לקבור אותה ותו דהא כתבו התוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב דאף דאינו מטמא לאשתו פסולה מ"מ הוא דומה למת מצוה ונראה דהיכא דהכניסה לו נדוניא והוא יורשה פשיטא דחייב לקוברה דה"ל כמת מצוה ותו דקבורתה קודם לירושתה כמ"ש לעיל סי' פ"ט ובחידושינו בפירש"י ר"פ אלמנ' ניזונת דאין הבע"ח של הבעל או של היורשי' יכולי' למנוע הוצאת קבורתה אך אם לא הכניסה לו כלום אע"ג דיורש מנה ומאתים הא כתבו התו' בכתובות דף נ"ג דעיקר כתובתה לא שייך לתקנת קבורתה בזה צ"ע אם נימא כיון דנתבאר לעיל בסי' פ"ט דהבעל חיוב בקבורתה אף אם אינו יורש כלום אם נימא גם באשתו פסולה תיקנו כן עוד איתא שם שני' יורשה ומטמא לה בזה נראה פשוט דכ"ש דחייב בהוצאת קבורתה דאף ע"ג דקנסוה דאין לה כתובה ותנאי כתובה מ"מ לאח' מיתה כיון דהדין הוא דבעלה יורש נצ"ב דהיינו כתובתה שהוא נגד הוצאת קבורתה ובנצ"ב לא קנסוה כדאי' לקמן סי' קט"ז דקנסוה לדידי' בדיד' ממילא דחייב בקבורתה כתיקון חז"ל:
י
(שם אבל פיקח שנשא חרשת וכו'). כתב הח"מ דמיירי שנתפקחה ולא נתייחד עמה נ"ל דאף לפמ"ש לעיל סי' ס"ז די"ל דאם נתפקחה אע"ג דלא נתייחד עמה אח"כ אפ"ה יש לה כתובה אם מת או גירשה היינו מטעם שכתבנו שם דכיון שכשנשאה הי' פיקח ונשאה אדעתא דתקנת חז"ל נהי דלא תיקנו כשהיא חרש' דא"ב ממנעי ולא נסבי להו אבל כשנתפקחת פקחת לא שייך טעם זה כמ"ש שם והיינו בחיובא דידי' אבל אין לחייב אותה בשום חיוב מחמת מה שעשתה בחרשות' שלא הית' בת דעת ומה"ט כתבנו שם בחרש שנשא פקחית אפי' נתפקח כל שלא נתייחד עמה אין לה כתובה ע"ש:
יא
(שם והחרש שנשא פקחי' אם מתה ירשנה) והראב"ד כתב להשיג ע"ז דמה שביד' זכת' לו ומה שלאחר מית' לא זכתה לו ולכאורה כוונתו הוא מטע' דאין ביד אדם להקנות לאחר מית' במתנת בריא אך באמת ז"א דממ"נ אם זכת' לו מה שבחיי' דהיינו כיון דנשאת לו ניחא לה שיהי' לו זכות בכל נכסי' ככל בעל בנכסי אשתו א"כ כיון דתקנת חכמי' הוא דבעל לוקח הוי משעת נשואין מתקנת אושא א"כ הרי זוכה בגוף מחיים וכ"ש בנצ"ב דהוא כלוקח אפי' קודם תקנת אושא כדאי' בב"ק דף פ"ט אם אמרו בנצ"ב וכו' אך נרא' דודאי לכ"ע אין לחרש פירות מנכסי מלוג שלה דמה"ת נימא דזכת' לו נ"מ כיון דתקנת חו"ל הי' לטובת' משום פרקונה דאי לא מלו פריק לה מדידי' כדאי' בכתובות דף מ"ז בגמ' ובתוס' א"כ מסתמא חרש אינו חייב בפרקונה אי לא מלו דא"י לחייב עצמו בשום דבר וכמשמעות הש"ע לעיל בסי' ס"ז דאין לה עליו כתוב' ותנאי כתוב' ומה"ת נימ' דזכת' לו פירו' וכן נר' דאינו זוכ' במע"י כיון דאין לה מזונו' כמ"ש בש"ע שם ונר' דמ"ש הראב"ד מה שבידה זכת' לו היינו בנדוני' שהכניס' לו דאנו רואי' שרצונ' לזכות לו וס"ל דאפ"ה לא הי' בדעתה לזכות לו אלא בחיי' אבל לאחר מית' אין רצונה מסתמא שיירש אותה דהא גם הוא אינו יכול לחייב עצמו בקבורתה דהוא נגד ירושת נדוניתה ולפ"ז צ"ל דס"ל כדעת בעל התרומות שהביא הטור א"מ בסי' צ"ו דחרש שלוה חיוב לשלם דאינו כקטן דהא נדוניא אינו רק חוב על הבעל מיהו י"ל דאפי' לדעת הרמב"ם שהביא ב"י שם דחרש שלוה פטור לשלם מ"מ נצ"ב כשהם בעין עדיף טפי וכ"ש בקרקעות נצ"ב שהכניס' לו דאכתי ברשותה קאי שא"י למכור בלא דעת' כמ"ש לקמן סי' צ"ב מיהו לפי הטע' שכתבנו לעיל דמה שתקנו קבורתה כנגד נדוניא היינו משום דלא הי' ראוי לו לירש הנדוניא משום דה"ל ראוי כדין מלוה שעמו אבל נגד מה שהוא בעין לא תיקנו כמו שלא תיקנו כנגד נ"מ א"כ כיון דהכא בהלואה בל"ז אינו חייב לשלם אין מקום להפקיע ירושתו אבל לפי הטעם שכתבנו דתיקנו קבורה נגד מה שעשו אותו כלוקח שפיר כתב הראב"ד כיון דמדאורייתא אין קנין לירושת' לאחר מיתתה וגם תק"ח כנגד קבורה לא שייך אינו ראוי ליורש':
יב
(סעיף ה' בהג"ה אבל כל זמן שלא נתגרשה אע"ג שנתן עינו לגרשה יורשה וכו') כוונתו לאפוקי מדעת הרשב"ם ותשו' מיימוני סוף הלכות אישות דסבירא להו דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות ה"ה דאינו יורשה ועיין בחידושינו בגיטין דף י"ט שביארנו שיטת הפוסקים הנ"ל מיהו מסתימת הגמרא ר"פ הזורק ובכמה דוכתי דפריך חברה מה שקנתה אשה קנה בעלה משמע בהדיא דס"ל בפשיטות דאפי' משעת חתימה יש לבעל פירות עד שעת נתינה כדקאמר רבא גיטו וידו באים כאחד ואפי' לפמ"ש התוס' שם דעיקר הקושי' הוא משום דמכרה ונתנה בטל עכ"פ מוכח דיורשה עד שעת נתינה דאלא"ה למה מכרה בטל ועוד כתבנו דאפי' נימא כר' שמעון או משעת חתימה אפ"ה א"ש סוגיא דש"ס בר"פ הזורק דהא דס"ל לר' שמעון משעה שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות או למ"ד משעת חתימה היינו כשכבר ניתן הגט אבד הבעל למפרע אבל כל זמן שלא ניתן הגט הוא בחזקתו ואם מתה יורש' והארכנו להוכיח זה בר"פ הזורק:
יג
(שם בהג"ה הטוען על אשתו שהי' בה מומין וכו') כתב הב"ש דס"ל להני פוסקים דסוגיא דתותרנית איירי בנשואה וטעמא דאינו יורשה משום דלפי טענתו הי' מקח טעות כיון שהודה שהי' בה מומי'. אך לפ"ז צריך להבין הא דקאמר שם הואיל ונכנס אחרי' לבודקה דממ"נ אי קידש סתם א"כ מה מועיל גילוי דעתו שהוא מקפיד הא אמרי' בכתובות דף ע"ב דמידי דלא קפיד איניש לא הוי קפידא א"כ אפי' אם הוא אמת שהקפיד בלבו אינו כלום דדברים שבלב אינם דברים ואינם מועילים אף לחובתו ואי מיירי בהתנה כמ"ש הב"ש א"כ מאי זה שאמרו הואיל ונכנס אחרי' לבודקה הרי התנה בפירוש וצ"ל דכיון דעובדא דתותרני' הוא מימרא דרב ורב לשיטתי' דס"ל בכתובות דף ע"ג בקידשה על תנאי וכנסה סתם אחולי אחיל לתנאיה כדס"ל לר"א שם דף ע"ד כמ"ש תוס' שם ד"ה דברי הכל וכו' שפיר הוצרך לטעמא דהואיל ונכנס אחרי' לבודק' גילה דעתו דלא אחלי' לתנאי ואתנאי קמא קא סמך אך ז"א לפמ"ש התוס' דף ע"ג דאינו מוחל לענין כתובה אלא לענין קידושין והכי קי"ל לקמן סי' קי"ז יש לומר דג"כ אינו יורשה מיהו אין צריך לזה לפי מה שכתב הרמב"ם ומבואר בסי' קע"ו דאם בא עלי' אמרי' דודאי בדקה ויש לה כתובה וה"ה לענין ירושה וצ"ל משום דכשנכנס לבדקה חזינן דלא נתפייס וה"ל כהודאה ולפ"ז בריך לומר נמי דכוונת רמ"א הטוען על אשתו היינו כיון שטען הרי הודה על עצמו שהקפיד ומועיל לענין זה שאינו יורשה ולפ"ז לא א"ש מ"ש הח"מ ס"ק ט"ו ואע"ג דלענין קידושין צריכה גט מספק מכל מקום לענין ירושה אוקי חמון אחזקתו משמע דכשנודע ע"פ עדים שהי' בה מומין אפי' לא טען אינו יורש' דהא בש"ס לא משמ' הכי דדוקא מטע' שנכנס אחרי' לבדקה או טען וכו' דחזינן דלא מחל אבל אם לא טען ונודע ע"פ עדים שהי' בה מומי' גמורים או שהתנה בשע' קדושין אמרי' מסתמא דאחולי אחיל לענין ירושה אף דכתב הרמ"א בסי' ל"ח דבכה"ג בקידש' אחר צריכה גט משניהם היינו משום חומרא דא"א מיהו כ"ז לדעת הפוסקים דמפרשי הסוגיא בהכי אבל לדעת רוב הפוסקי' דמפרשי הסוגיא בארוסה א"כ זה הדין אינו מפורש בש"ס דבאמת תותרני' לאו מום הוא ולא מיירי בהתנה א"כ הסבר' י"ל דבנמצ' ע"פ עדי' אינו דין כמ"ש הח"מ דמספיק' אוקי ממון אחזקת מרי' ואינו יורש דהא מדחזינן דהיא יכולה להוציא ממנו הכתובה שהוא מוחזק משו' דראה ונתפייס כיון דבא עלי' כ"ש דיורשה אבל בחופה לבד י"ל כסברת הח"מ:
יד
(שם המורד על אשתו וכו') כבר תמהו האחרונים דכיון דקי"ל דהבעל יורש אפי' לאחר חתימה עד שעת נתינה כמבואר לעיל אע"ג דאסור להתייחד עמה אחר חתימה ואינו נוהג מנהג אישות וכן נראה לע"ד דמוכח מדין הדירה ואח"כ נשבית דפליגי ר"א ור"י דף נ"ג אי אזלי' בתר בתחלה או בסוף משמע דלר"י דחייב לפדותה ממילא דיש לו פירות וכ"ש דיורש' דהוא בחזקתו טפי כדאי' ביבמות דף ל"ח דיותר הנכסים בחזקתה לפירות בחיי' מלענין ירושה לאחר מותה ולר"ע דאינו חייב בפרקונה אין לו פירות היינו משום דלא קרינן בי' ואותבינך לי לאנתו אבל ירושה וקבורת' הוא בחזקתו וצ"ל דמיירי היכא דמורד עלי' ואין ביד ב"ד לכפותו לגרש דאינו כדין שיעגן אותה כל ימי' כדי שיאכל פירות וירש אותה מיהו לפ"ז י"ל דדעת הש"ג דבכל הני דכופין אם אין הב"ד יכולים לכפותו אינו יורשה וצ"ע:
טו
(סעיף ו' יורשי הבעל יורשין עיקר הכתובה וכו') כבר נתקשו בזה הראשונים כיון דקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו א"כ כיון שלא נשבעה אפי' מתה אח"כ אין ליורשים כלום ונדחקו בזה ועיין בתוס' שכתבו דעיקר הקושיא אהא דקאמר בנכסי צ"ב יחלוקו ועיין בח"מ ובב"ש מ"ש ולכאורה קשה לי למה לא תירצו דמיירי בכתב לה נאמנות אפי' נגד יורשיו דאף דקי"ל כאבא שאול דאין מועיל נאמנות נגד יורשים מ"מ מהני לענין זה דלא שייך אין אדם מוריש שבועה לבניו כמבואר לקחן סי' צ"ח ונלע"ד ליישב ע"פ מ"ש בחידושי דף פ"ד במי שמת והניח פקדון ביד אחרים ר"ע אומר ינתנו ליורשי' שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה ואמרי' התם בירושלמי והביאו הרא"ש ז"ל שם דאפילו אם נתן לה נאמנות היורשים קודמין משום דזה תורה וזה אינו תורה ופירשנו שם דאף שנתן לה הבעל נאמנות מ"מ היינו שמתחייב הבעל שאם תאמר כן ישתעבדו נכסיו מעכשיו וזה אינו תורה א"כ ה"נ אפי' נתן לה נאמנות מ"מ יורשי הבעל קודמי' דמה שמועיל נאמנות היינו משום דהבעל משעבד נכסיו אם תאמר שלא התפיסה צררי או יורשי' יאמרו כן אפילו תאמר בשקר מ"מ ישתעבדו נכסיו מהשתא כדקי"ל דיכול אדם לשעבד נכסיו אע"פ שאינו חייב מ"מ נראה דלא עדיף חוב זה מחוב הכתוב' שחייבוהו חז"ל כיון דלענין כתוב' עצמו אמרי' דהנכסי' בחזקת של בעל כיון דהיא באה להוציא מהם כ"ש בחוב שחייב את עצמו בדברים א"כ למה אמרו בנצ"ב דהיינו בנדוניתה דהוא בחזקת שניהם כיון דמצד ירושה נצ"ב אין ליורשי האשה כלום דא"א מוריש כו' אלא שהם באי' בכח חוב הנאמנות שחייב א"ע ובזה דהוא חוב ודאי הנכסי' בחוקת יורשי הבעל הם וממילא די"ל דהיא מתה קודם וצ"ע לדינא וחלוקי דיני' אלו יבוארו במקומם בס"ד:
טז
(סעיף ז' אשה שכתבה כל נכסי' וכו') ואם נתנה רק מקצת נכסי' מקנה קיימת כשנתנה סתם ולא התנה אבל אם גילתה דעתה דמשום אנסובי היא אפי' לא התנה בפירוש כתבו התוס' בב"ב דף קנ"א בד"ה אפי' למ"ד וכו' דלא קני אבל לשיטת רש"י ז"ל נראה דאפי' גלוי דעת אינו מועיל במתנה במקצת וכן הוא לחד תירוצא בתוספו' בבא בתרא שם דף ק"נ ע"ב ד"ה ואלו הן וכו' וכל זה נתבאר בס"ד באורך בחידושי' דף ע"ח ע"ב וביארנו שם דלפענ"ד להלכת' דמוכח כשיט' רש"י ז"ל ועוד כתבנו שם דהיכא דהעידו עדים על הגלוי דעת איכא פלוגתא בין רש"י להרא"ש אם כ"י יוצא ממקום אחר דלרש"י ז"ל נאמנים דאין זה עקירת השטר ולהרא"ש ב"ל דמדמה זה לתנאי הי' דברינו נמצא דעכ"פ לפי שיטת הטור וש"ע בח"מ סי' פ"ב סעיף י"ב דבתנאי נאמנים אפי' כ"י יוצא ממקום אחר ה"נ נאמני' דלא כב"ש בס"ק כ"ח פ"ש בחידושי':
יז
(שם אין הבעל אוכל פירותיהן) כתב הרא"ש דהמקבל אוכל פירות דאם הי' הפירות שלה הי' הבעל נהנה מהם דאמרי' בהם ומכרו וילקח בהן קרקע כדפרי' לעיל וכו' ולשיטתו הוא הולך דבנכסים שאינם ידועי' אין הבעל אוכל פירות אלא פירי פירא ויבואר לקמן דעת החולקים בזה ונראה דהוכחת הרא"ש דאין הבעל אוכל פירות הוא מדקאמר הכא גבי מברחת עשאן כנכסים שאינם ידועים משמע דבנכסים שאינם ידועים אין הבעל אוכל פירות ואין לחלק דהכא שאני משום דמכרתן קודם שנשא דס"ל להרא"ש דלאו מכירה הוא כלל כיון דיכול' לחזור בכל עת כמו שיבואר בסמוך אלא דא"כ מוכח נמי מהכא דבנכסים שאינם ידועים אין הבעל יורש דהא כתב הרא"ש בכאן דהמקבל יורש והיינו ע"כ מטעם דעשאן כנכסים שא"י ומה שכתב הר"ן והביאו האחרונים הטעם דאומדן דעת שלה הוא כאילו פירשה שאם תמות בחיי בעלה שיזכה מקבל מתנה אי אפשר לפרש כן בדעת הרא"ש דהוא מפרש קושיית הש"ס וז"ל ואי לא קנינהו לוקח כדאמר שמואל דבכולו לא קנה לקנינהו בעל דכיון שהם ברשות האשה לחזור בה בכל עת שתרצה א"כ לא יצאו מרשותה וכו' ומשני אע"ג דלא זכה בהם מקבל מתנה ונשארו ברשות האשה לא קנה בעל כדמפרש טעמא עכ"ל א"כ בכה"ג ק' נמי על ירושה כיון דרשות בידה לחזור בכל עת לא הוי מכירה כלל ויירשנה בעל אלא ודאי דנכסי' שא"י אין הבעל יורש ומ"ש הרא"ש וז"ל וגם אם תמות בחיי בעלה ישארו ביד מקבל מתנה דאל"כ ירשנה בעלה שאין לה יורש קרוב ממנו וכו' אע"ג דבנכסים שאינם ידועים אין הבעל יורש ז"א דאם נימא דלא הי' כוונתה שירשנה מקבל מתנה לא ה"ל נכסי' שא"י כלל לענין ירושה כמו שכתב הרא"ש לענין פירות דאם הפירות שלה ה"ל כידועים לבעל דוקא הקרקע שהוא ביד המקבל ה"ל כנכסים שאינם ידועי' אבל הפירות שאם יהי' שלה ה"ל כנפלו לה פירות וה"נ לענין ירושה כיון שהוא ליורשי' הבעל קודם וכן נראה מדברי הרא"ש לעיל שם בדברי הרמ"ה ז"ל וז"ל אבל כשאינם ידועי' לבעל לא תקינו רבנן לבעל שום זכות לא בגוף ולא בפירות עכ"ל משמע ממ"ש ולא בגוף היינו לענין ירושה דיש לבעל זכי' בגוף קרקע נכסי מלוג מתקנת אושא ולא בפירו' היינו תקנת הפירות אף דיש לדחות דמ"ש ולא בגוף הקרקע שאין לבעל בהן קנין פירו' ומ"ש ולא בפירות היינו פירות שכבר נתלשו שאין לבעל זכות לפ"פ כל זמן שלא נודעי' לו הפירות ולא מיידי מירושה כלל א"נ י"ל דמ"ש ולא בגוף היינו לענין שאם תמכור אותו יהי' מכירתה קיים אפי' אם יודע לו מ"מ לפמ"ש דמוכח דס"ל להרא"ש דאין הבעל יורש נכסים שאינם ידועי' א"ש בפשיטות אך מדברי כל האחרונים משמע דאין חולק על זה דבנכסים שא"י הבעל יורש והיינו מהוכחת הר"ן מדנקט במתני' לא תמכור ואם אין לבעל שום זכי' אפי' לענין ירושה למה לא תמכור לכתחל' מיהו י"ל דאין בזה הכרח דהא בארוס' אין לבעל עדיין שום זכי' לא בפירות ולא בירושה ואפ"ה אמרו שלא תמכור לכתחלה מפני שיבא לבעל הפסד אח"כ אחר הנשואין וה"נ י"ל דיבא לבעל הפסד אם יודע לו וכמו שיבואר לקחן דגם לתירוץ הר"ן לא א"ש כ"כ הא דאסור' למכור לכתחל' משום ירושה כיון דמתני' נשנית קודם תקנת אושא דלא הי' לבעל עדיין זכי' בגוף הקרקע לענין ירושה כדמשמע בב"ק דף פ"ט דקודם תק"א היתה מותרת למכור לכתחל' ועמ"ש סוף סי' זה ולשיטת האחרונים דס"ל דאין חולק בזה דבעל יורש בנכסים שא"י נראה דצ"ל דס"ל להר"ן והרא"ש דאף שיכול' לחזור ולמכור לאחר ולהוצי' מיד מקבל מתנה היינו דוקא לענין פירות דהיינו שתמכור לאחר לאכול הפירות כל יחי' אבל לענין ירושה כיון דאמדינן דעתה שכיוונה בשעת מחנה שיהי' המקבל מתנה יורש אותה שוב א"י לחזור חזה והיינו שכתב הרא"ש וז"ל הילכך אמדי' דעתה שנתכוין להברי' נכסים מבעלה שלא יאכל הפירות וגם לא יירשנה ושתוכל למטר הפירות כל פעם שתרצה עכ"ל הרי דבתחלה נקט תרתי פירות וירושה משמע דא"י לחזור אלא מן הפירות דהיינו שתמכור לאחר הקרקע לפירות דאין לפרש שכבר גדלו דהא כתב שם דהמקבל מתנ' זכה בהם כיון שכבר השתדל בהן לעבדה ולשמר' ובזה ממילא א"ש הא דמשני דעשאן כנכסים שא"י כיון דאין הקושיא אלא משום שיכולה לחזור לאו מכירה הוא כלל ולקנינ' בעל משא"כ לענין ירושה דהוי מכירה מעליא לענין גוף הקרקע א"ב כלל לשינויא דהוי כנכסים שא"י ולכאורה הי' נראה דאפשר לפרש הא דפתח הרא"ש בתרתי ובתר הכי כתב ושתוכל למכור פירות ולא כתב ושתוכל למכור גוף הקרקע היינו משום דבאמת אם חזר' חן המכירה ובאה לרשותה אף דהוי נכסים שא"י כל זמן שלא נודע לבעל אפ"ה אסורה למכור לאחר לכתחלה כדתנן במתני' נכסים שא"י לבעל לכתחלה לא תמכור אלא כיון שכתב הר"ן הטעם דלכתחלה לא תמכור משום ירושה א"כ אם היא מוכרת הקרקע רק לפירות כל ימי חיי' ולא גוף הקרקע יכולה למכור לכתחלה והיינו שכתב שתוכל למכור לכתחלה הקרקע לענין הפירות לבד ולא לירושה ואפשר דזהו כוונת הב"ש בס"ק ל"א ע"ש ולפ"ז י"ל דס"ל להרא"ש דנהי דלכתחלה לא תמכור גוף הקרקע אבל בדיעבד מכרה קיים אך ככר כתבתי דבל"ז אנו מוכרחי' לומר כן בדעת הרא"ש והר"ן דלענין גוף הקרקע א"י לחזור דאל"ה קשה קושיית הש"ס דלקנינהו בעל וירשנה ונראה טעם לזה דאמדינן כן בדעתה דלענין ירושה נתנה לו מתנה גמורה שלא תוכל לחזור בה ולא אמרי' כחו גבי פירות דאמדינן דעתה דהיתה כונתה בשביל עצמה שתוכל למכור פירות בכל שעה ה"נ נימא שתוכל למכור הגוף כל שעה היינו משום זה הטעם עצמו דכיון דלענין גוף הקרקע לכתחלה לא תמכור מה"ת נימא דהוי דעתה לעשות איסורא משא"כ לענין פירות דמוכרת לכתחלה אך זה הטעם א"ש לדעת הר"ן דס"ל כדעת ר"ת שכתבו התוס' דקושי' הש"ס לקנינהו בעל היינו כיון דקנינהו בעל אמרינן דמסתמא בתחלה למתנה גמורה ולא להברחה נתכונה אבל לשיטת הרא"ש דאמרי' מסתמא דלאו למתנה גמורה נתכונה וממילא קנינהו בעל א"כ למה לא נימא בירוש' ג"כ הכי לפי האמת דכיון דע"כ לא הי' כונתה בשביל עצמה נימא דהי' דעתה שיירשנה בעלה וצ"ל דלענין ירושה אמרי' מסתמא דניחא לה טפי שיירשנה אחר דהיינו המקבל מחנה ולא תוכל לחזור בה דאל"כ יירשנה בעלה משא"כ לענין פירות דאם תחזור בה כל זמן שלא יודע לבעל יהיה הפירות שלה ואפי' לס"ד דלקנינהו בעל ניחא לה טפי שיהי' לבעל משו' ריוח ביתא וכ"ש דא"ש לפמ"ש בסמוך דמשמעות דברי שמואל אם יבא שטר מברחת לידי וכו' היינו אפי' בחיי בעלה יכולה לחזור א"כ שפיר מקשה על שמואל כיון דיכולה לחזור בה לקנינהו בעל יצא לנו דלפי דעת הרא"ש והר"ן לענין ירוש' א"י לחזור כמשמעות הב"ש ובזה נסתר נמי מ"ש הב"ש שם בס"ק ל"א דמוכח מהרמב"ם דהמקבל אוכל פירות מדכתב דהבעל אינו יורשה ולפמ"ש אין ראי' מירושה דניחא לה שיירשנ' מקבל מתנה משא"כ לענין פירות כמ"ש בדעת הרא"ש וכ"ש אם נימא שיהיו לעצמה דודאי ניחא לה טפי כדאמר בש"ס אפי' במקום ברתה נפשה עדיפא לה ועיין בסמוך:
יח
(שם שהרי לא קנתה קנין גמור עד שתרצ' וכו') הקשה הר"ן לשיטת הרמב"ם דאין המתנה חל כלל עד שתאמר הן נהי דאין הבעל אוכל פירותיהן משום דהוי כנכסים שאינם ידועי' כיון דיכולה בכל עת לומר הן מ"מ למה אין הבעל יורשה ולפמ"ש לעיל בדעת הרא"ש די"ל דבנכסים שא"י אין הבעל יורשה ואין הכרח כ"כ מהא דקאמר במתני' לא תמכור לכתחלה יש ליישב כן בדעת הרמב"ם אך העיקר נראה דבאמת קשה לי טובא הא דכתב הרא"ש דאם כתבה מהיום ולכשארצה היינו כאילו כתבה ע"מ שארצה דהא קיי"ל בב"ב דף קל"ו בכותב נכסיו מהיום ולאחר מיתה דאף דבגט מספק' לן אי תנאי הוי או חזרה מ"מ במתנה אמרי' דהכי קאמר לי' גופא קנה מהיום ופירא לאחר מיתה א"כ למה לא נימא ג"כ במהיום ולכשארצה דהכי קאמר גוף מהיום ופירות כשירצה והכי אמרי' בקידושין ר"פ האומר גבי מהיום ולאחר ל' יום ודוחק לחלק בין תולה בזמן או תולה לכשארצה מיהו לדעת הרא"ש דמפרש לכשארצה היינו כל זמן שלא יחזור יש לחלק בפשיטות דאף מה שכתבה לכשארצה אין בו ביטול מתנה עכשיו כל זמן שלא חזר ולא דמי להתם דלאחר מיתה או לאחר ל' יום דמשמע דעכשיו אינה מתנה אם כן אין הכרח לנו לחלק בין גוף לפירות לפ"ז נראה דלדעת הרמב"ם דמפרש לכשירצה היינו שיאמר הן באמת יש לפרש הכי דגוף קנה מהיום ופירות לכשאומר הן ובזה א"ש טפי הבריית' דלפמ"ש לעיל דבמתנה בכולה דעתה לכתחלה שתחזור בה אם תרבה למכו' לאחר לפירות אבל לענין ירושה נתנה מתנה גמורה א"כ לרשב"ג בבריית' דאינו מחלק בין כולה למקצתה נמי הדין כן דגוף הקרקע קונה המקבל לענין ירושה ואינה יכולה לחזור אלא לענין פירות וע"ז אמרו חכמים משחק בה עד שתכתוב מהיום לכשארצה דהיינו דאם כותבת הכי נמי הדין כן דהגוף קונה מהיום לירושה והפירות לכשירצה א"כ שפיר כ' הרמב"ם דאם מתה אינו יורשה:
יט
(שם אינו יורשה) ע' בב"ש ס"ק ל"ב שכ' דבמקצת נכסים מודה הרא"ש ז"ל דבעינן חזרה בפירוש קודם מותה וקצת נראה לדקדק כן מדברי הרא"ש בב"ב דהוצרך למחוק הגירסא והא אינסבא ואיגרשא דהא לפמ"ש הרא"ש כאן דאם מתה היא לאחר מיתת בעלה אפי' לא חזרה בפירוש קודם מיתתה אפ"ה חזרה המחנה ליורשים כחו בשכ"ח שעמד א"כ ה"מ לפרש דהא דקאמר והא אנסיבא ואיגרשה היינו דקא משמע לן דממילא הנכסי' חוזרין אפי' לא היתה חוזרת מזה נראה קצת סייעתא לדברי הב"ש דבמקצת נכסים דליכא אומדנא אלא בתנאי אין הנכסים חוזרים ליורשי' אלא אם חזרה בפירוש א"כ י"ל דס"ל דכיון דהתם הי' מקצת הנכסים כמ"ש התוס' ורשב"ם אלא דגליא דעתה הוי כמו תנאי כמ"ש הרשב"ם אין הנכסי' חוזרין אלא א"כ חזרה בפירוש כיון דליכא אומדנא:
כ
(סעיף ט' האשה שמכרה) נראה דלא מיירי הכא שמכרה בטובת הנאה כדאי' בב"ק דף פ"ט באשה שמכרה נ"מ בטובת הנאה דהתם בודאי לא היה המכירה אלא בתנאי אם תתאלמן או תתגר' ואם מתה בחיי הבעל א"צ להחזיר לו דמים שהרי קנה את הספק וכדאי' בריש מכות גבי כיצד שמין אבל הכא מיירי שמכרה מכירה גמורה בדמי שוי' של הקרקע בזה ס"ל להטור לדעת הרמב"ם דאף לבתר תקנת אושא דאשה שמכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות היינו דוקא לאחר מיתה אבל בחיי' הגוף קנה ללוקח (ועיין בש"ך ס"ס ק"ג שכתב דאינו מוכרח כלל בדברי הרמב"ם) ולדעת הרא"ש דמוציא הגוף מחיים והנה מ"ש בזה הב"ש דנ"מ לענין שיכול הלוקח להוציא אותם המעות לדעת הרא"ש מיד בחיי האשה צ"ע דודאי מודה הרא"ש דכשנתאלמנה או נתגרשה המכר קיים כמ"ש רמ"א בהג"ה והיינו משום דהוי כמוכר על תנאי שאם תתאלמן או תתגרש יקנה משעת מכירה דבזה לא הי' תקנת אושא כלל ולכך יכול הלוקח למחות בבעל לסתור ולבנות משום דשמא ימות בחיי' והקרקע של הלוקח משעת מכירה א"כ האיך יכול להוציא הדמים כיון שעל דעת כן עשה דאי ס"ד דהוי כמוכרת דבר שאינה שלה וכמו שכתב הטור בשם הגאונים דהוי כהכיר בה שאינו שלו דהדמי' חוזרים קשה הא קי"ל בהכיר בה שאינו שלו ויורש' אח"כ או קנאה מהנגזל אח"כ לא קנה הלוקח כדאי' בב"מ דף ט"ז ובח"מ סי' שע"ד א"כ למה המכר קיים כשנתאלמנה או נתגרשה ואין לדמות להא דאיתא בח"מ סי' רכ"ז סעיף ד' בהיתה אונאה יתירה על השתות בטל המקח והמתאנה יכול לחזור אבל המאנה א"י לחזור ונימא דה"נ כיון דבטובת הנאה שוה מעט והיא מוכרה בשוי' הוי ביטול מקח יותר מפלגא אפי' בקרקעו' ולכך הלוקח יכול לחזור בו מיד ולהוציא הדמי' אבל היא כשתתגרש אינה יכולה לחזור ז"א חדא לדעת הרא"ש בח"מ שם גם המאנה יכול לחזור ותו דמשמע דכשנתאלמנה המכר קיים ואף אין הלוקח יכול לחזור בו לאחר שתתאלמן להוציא דמים וע"כ צ"ל דהא דהדמים חוזרים היינו לאחר מיתתה דוקא כמ"ש הטור בשם הגאון והיינו מטעם דאמרינן באומדנא דמוכח דהוי כאילו התנה בפירוש שאם תמות בחיי הבעל דיחזור הדמים אבל בחיי' שהדבר עומד בספק ודאי דאינו יכול להוציא הדמים. לפ"ז גם מ"ש הב"ח בקונטרס אחרון דנ"מ לענין פרוזבול ומציאה היינו ע"כ דאין לכתוב לכתחלה פרוזבול על הלוקח משום שמא תמות בחייו ולא היתה מכירתה כלום לדעת הרא"ש. וכן לענין מציאה בכה"ג דווקא שמתה בחיי הבעל אבל אם נתאלמנה או נתגרשה ודאי דהמקח קיים למפרע משעת מכירה אף לדעת הרא"ש ומה שנתקשה הרא"ש בלשון מוציא היינו משום דכשמתה בחייו הקנין של הבעל למפרע משעת נשואין וכיון דגם בחיי' הנכסי' תחת יד הבעל בשביל פירות וקונה ג"כ הגוף משעת נשואין לא שייך לשון מוציא כיון שלא יצא מתחת ידו מעולם לא הגוף ולא הפירות ובזה ממילא מתורץ מה שהקשה הב"ש בס"ק ל"ט דלמה מכרה ונתנה קיים משנתאלמנה הא הוי דבר שלא בא לעולם ולפמ"ש לא קשה מידי דאם נתאלמנה ודאי המכר קוים. מתחלה דלא הי' תק"א אלא במתה שקונה למפרע ועוד נראה דאפי' לדעת הרא"ש דנשמתה בחניו קונה הבעל למפרע משעת נשואין מ"מ יש לאשה קצת קנין בהם דהא לא פליגי אביי ורבא ביבמות דף ל"ח אלא אי ידו כידה או עדיפא מידה אבל עכ"פ יש לאשה כח בהם בחיי בעלה וכן משמע מהא דסי' צ"א ס"ב דעכ"פ הוי מכירה וכמ"ש בחדושי' ס"פ מי שהי' נשוי ע"ש ובסי' ב"א מ"ש שם. א"כ אין מקום לקושיית הב"ש דכיון שיש לאשה קצת כח בהם לא דמי לדבר שלא בא לעולם, ולפ"ז יש להסתפק נמי דבהנך נ"מ שכתב הדרישה והב"ח לענין פרוזבול ומציאה די"ל כיון דאפי' אם מתה בחייו ולאחר תקנת אושא אפ"ה יש לאשה קצת כח בהם בחיי' יכול' למכור זה הכח ללוקח ויש ללוקח זכות בקרקעות לענין פרוזבול ומציאה אפי' מתה בחייו אח"כ. אך לפמ"ש לעיל דצריך לומר דהמכירה הוא על תנאי דאם תמות בחייו יתבטל המקח למפרע א"כ י"ל דאין זכות ללוקח בקרקע כלל ונראה די"ל נמי דנ"מ להיפך כגון אם סילק עצמו הבעל מפירות והיא מכרה הגוף והפירות דלדעת הרמב"ם אין לבעל שום זכי' לא בגוף ולא בפירות בחיי אשתו ואם כן אין לבעל זכי' במציאה וכן לענין פרוזבול ועיין בר"ש פ"י דשביעי' וכן יש לומר דא"י למחות בלוקח שבא לבנות או לסתור דהיא יכולה לסתור ולבנות וזה הכח מכרה ללוקח עוד כתב הדרישה דנ"מ בנפל הבית עליו ועל אשתו דלדעת הרא"ש הבעל מוחזק ועל הלוקח להביא ראיה והקשה עליו הב"ש הא קי"ל בנפל הבית דנכסי מלוג בחזקת אשה הן וממילא זכה הלוקח. מיהו י"ל לפמ"ש התוס' בב"ב דף קנ"ח דהטעם דנ"מ בחזקת יורשי אשה הן יותר מן דין נפל הבית עליו ועל אמו משום דירושת בעל אינו משום קורבה א"כ נראה דלגבי לוקח דג"כ אינו בא משום קורבה שפיר י"ל דאזלינן בתר חזקה דלדעת הרמב"ם הלוקח מוחזק ואין יורשי הבעל יכולין להוציא מספק ולדעת הרא"ש הוא בחזקת יורשי הבעל מיהו י"ל כיון דהוא בחזקת יורשי האשה טפי מבעל ויכולין יורשי אשה להוציא מידו א"כ חוזר הלוקח ומוצי' מיורשי אשה כהא דאמרינן בכתובות דף נ"ה ע"ב גבי אחריך דחוזר חלילה ומוקמינן ביד הלוקח כיון דיש לו פסידא מיהו נ"מ היכא דנתנה במתנ' ג"כ לאחד דל"ל פסידא א"כ לדעת הרא"ש חוזר חלילה א"נ כשיורשי הנעל הם עצמם יורשי' שלה דלא שייך חוזר חלילה כלל מיהו אפשר לומר לפמ"ש לעיל דכשנתאלמנה קונה הלוקח למפרע דלא הי' בזה תק"א ה"ל בחזקת שניהם ויחלוקו וצ"ע:
והנה הטור כתב בשם רבינו אפרים דאפי' הדמים בעין א"צ להחזיר וכתב הב"ח דס"ל דה"ל כהכיר בה שאינו שלו דס"ל דמעות מתנ' כמו המקדש אחותו הוא תמוה דהא איפסק הלכתא בהדי' בב"מ דף ט"ו ע"ב בהכיר בה שאינו שלו מעות יש לו. ואף הרא"ש דפסק במקדש אחותו מעות מתנה היינו דמחלק כדאמר בש"ס שם דלא עבדי אינשי דיהבי זוזי מתנתא לנוכראי עיין בש"ך סי' שנ"ו ס"ב והעיקר נראה דטעמא דרבינו אפרים הוא דס"ל דמסתמא כיון שלא מכרה בטובת הנאה אלא בשוי' ה"ל מכירה בטעות גדול דקי"ל כרבנן בב"ב דף ע"ח דבכדי שאין הדעת טועה אמרי' מתנה יהיב לי' וכן הוא בח"מ סי' ר"ך ס"ח וסי' רכ"ז ס"ט ולא דמי לגזל והכיר בה שאינו שלו משום דבגזלן לא הי' מכירה כלל כמו שמחלקים התוס' כן בהדיא בב"ב וה"נ הוי מכירה קצת לכשתתאלמן או תתגרש כדאיתא בהג"ה וטעם רוב הפוסקים החולקין עליו כבר כתבתי ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הב"ש לעיל בסי' כ"ח ס"ק נ"ח על הרא"ש שכתב דאם מכר איסורי הנאה וידע הלוקח אמרי' דמעות מתנה דמ"ש מהכיר בה שאינו שלו ולפמ"ש י"ל חדא דהא באיסורי הנאה עכ"פ ראוי להנות מהם שלא כדרך הנאמן וכמ"ש הב"ש גופי' שם א"כ הוי מכירה קצת ועוד דמצינו בכמה דוכתי' דשייך מכירה באיסורי הנאה ושפיר המעות מתנה כההוא דב"ב כנ"ל:
כא
(שם ואם הדמים שלקחה וכו') משמע דוקא כשקיימים בעצמם אבל אם החליפה אותם על דבר אחר הבעל יורש אותם וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א ואין לדקדק דא"כ למה נקט דא"י לומר שמא מציאה הן ולא נקט דא"י לומר שמא אינם הן אותם מעות שנטלה מלוקח אלא חלופייהו די"ל דאדרב' דיותר רבותא הוא דא"י לומר מציאה הן ולא נטלה אותן מעות כלל מלוקח אבל שמא החליפה כיון דכבר נטלה אותן מעות בודאי י"ל דאוקמינן אחזקתייהו שלא החליפה כלל אך הד"מ כתב בשם הנ"י דאפילו אם איתא דבר שבא מאותן מעות חיוב לשלם להם ולקחן סי' צ"א הביא הב"ש בשם הנ"י בס"ק יו"ד דבהלואה אפי' אם המעות בעין א"ב לשלם ולכאורה קשה הכא נהי דכשהמעות בעין ה"ל כפקדון מ"מ בדבר א' הבא מחמתו כבר קנתה וקנה הבעל ונלע"ד להבין הטעם דהכא כיון דהוי מעות פקדון א"כ שלא כדין הוציאה אותם ולא תיקנו בזה שיהי' בעל כלוקח כדאמרי' ר"פ השואל דף צ"ו ע"ב כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוי להתירא לאיסורא לא עבדו רבנן תקנתא וה"נ כיון דאיסור הוי לא הוי כלוקח ועוד נראה כיון דקי"ל בלוקח מגנב כל היכא דבאיסורא אתי לידו אף דהדין הוא שקנה החפץ מ"מ צריך לשלם הדמים כמבואר בח"מ סי' שנ"ג ושנ"ד א"כ הכא גבי בעל אף אם נימא דהוי כלוקח מ"מ אין שייך לומר דבהתיר' אתי לידו דאם הוא כלוקח הוי כלוקח מתחלה א"כ ע"כ צריך לשל' הדמים וכיון דבטל טעמא דלוקח הוי ממילא לענין ירושה גובה הלוקח מתקנת הגאונים דמטלטלים משתעבדי ללוקח ולמלוה מיהו היכא דנתן לה רשות להוציא המעות וכן לדעת רמב"ם שכתב דהמכירה קיימת עד לאחר מיתתה י"ל דכדין הוציאה המעות דלא הוי המעו' פקדון כיון דלא הוי התנאי שיתבטל המקח למפרע ולא שייך מ"ש דהוי כבא לידו באיסורא. אך לפמ"ש לעיל דהוי כאילו התנה שאם תמות בחייו יחזרו הדמים י"ל נמי דהוי כאילו התנה כתנאי המועיל להוציא מירושת הבעל וכמ"ש הב"ש בשם בעה"ת בסי' פ"ה ס"ד ס"ק כ"ג ועמ"ש שם:
כב
(שם בהג"ה מכרה קיים) עיין בב"ש שהקשה דלמה חכרה קיים אחר מיתתו כיון דהשתא א"י למכור לאחר כדאי' בפ' אע"פ וכו' והנה מה שיכולה למכור לאחר מיתתו אין הקושיא להרא"ש דס"ל כר"ת דס"ל במה שאירש מאבא מכור לך מהני בשדה זו כדאי' בח"מ סי' רי"א וה"נ בשדה נ"מ המיוחד לה מיהו מה שמוכרת לאחר גירושין דהוי' לי' כשדה זו שאקחנה דלא מהני קשה. אך ז"א לפמ"ש התו' שם ד"ה שדה וכו' וז"ל ומתרצא בהכי האי דפריך לעיל חי איכא מידי וכו' מ"ש מנ"מ שיכול' למכור עכשיו לכשתתאלמן ותתגרש אלא ודאי אע"פ שיכולה להקדי' לא תוכל לאסור הרי דס"ל בפשיטות שיכולה למכור אפי' לאחר גירושין והיינו מסוגיא דהחובל דיכולה למכור בטובת הנא' וס"ל דאין לחלק בין מוכרת בטו"ה למוכר' מיד דעכ"פ לא ה"ל דשלב"ל דהא יכולה למכור בטו"ה וא"כ הוא בידה למכור ולא ה"ל דשלב"ל כל שהוא בידה כדאיתא בכתובות דף נ"ט והיינו ע"כ דיש לה זכות למכור הגוף מחיים וכבר כתבתי לעיל דאפי' לשיטת הרא"ש יש לה נמי זכי' בגוף דהא לכ"ע עבדי נ"מ אין יוצאין בשן ועין לאיש משום דודאי יש לה חלק בהן אף כשהיא תחת בעלה גם כבר כתבתי דתקנת אושא לא היה בנתאלמנה כלל:
כג
(שם או הקדיש' אותן) כתב הב"ש ולהרמב"ם נראה אע"ג בשמכרה נ"מ ס"ל דהגוף נשאר ביד הלוקח מ"מ אם הקדישו לא חל עלי' ההקדש כלל דהא אם יהי' גוף הקרקע הקדש תו א"י להוציא הפירות ע"כ לא חל ההקדש כלל ועיין בח"מ סי' רנ"ו (כצ"ל ומ"ש לפנינו בב"ש סי' רע"ב הוא ט"ס והיינו מ"ש שם בהג"ה ס"א המקדיש קרקע מהיום ולאחר מותו לא קדוש כלל דהא א"א לומר גוף מהיום ופירו' לאחר מיתה כיון דקא אכיל פירות של הקדש אך נ"ל דלא דמי כלל דהתם מקדיש קרקע של עצמו א"כ אי אפשר לפרש גוף מהיום ופירות לאח"מ דודאי כיון שהקדיש הגוף מהיום אסור לאכול פירותיו אבל הכא דהפירות של הבעל להקדיש בקדושת דמים הפירות שהם של הבעל וא"י לאסור אלא כח הזכות שיש לה לא גרע ממשכיר בית לחבירו והקדישה משכיר דאין כח ביד המשכיר להפקיע זכות השוכר בשהקדי' לו שכרן כמ"ש התו' בערכין דף כ"א ד"ה הכי קאמר מלשון התוספת' עמד בעל הבית והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו ע"ש וכ"כ התוס' בפ' אע"פ בד"ה שדה וכו' וז"ל דבשדה חל ההקדש על גוף השדה בעוד' ברשות המלוה וממילא יקדשו הפירות כשיוצא הגוף מרשותו ע"ש ועיין לעיל סי' פ"א שכתבתי באמת דעת הרמב"ם כן באומרת יקדשו ידי לעושיהן דגוף קדוש מהיום ופירות לאחר גירושין ולפמ"ש דגם לדעת הרא"ש יש לה זכי' בגוף נמצא דין זה אליבא דכ"ע וכל זה בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף כתב הב"ש בכאן ולעיל סי' פ"ח סעיף קטן ז' דתליא בשני תירוצי' שכתבו התוס' בפרק אע"פ דף נ"ט ע"ב ד"ה קונמות קאמרת וכו' דלתירוץ השני שכתבו דידו עדיפא מידה אינו חל ובאמת לכאורה הוא סותר למ"ש התו' שם דף נ"ט ע"א דדוקא בעיקר מעשה ידי' הוא דאלמוה שהם לבעל אבל הכא דלאו דידי' הוא אלא לפירות לא אלמוה הרי דס"ל דאפי' בקונם פרטו לא אלמוה משום פירות אך דלק"מ דבאמת הוא פלוגתא דתנאי בשני ברייתות בהחובל דף ב' גבי יוצאין בשן ועין אלא דאכתי צ"ע מה שכתב הח"מ בס"ק ל"א דאם נתאלמנה חל ההקדש בקדושת הגוף בכה"ג דפרסי גלימא על המת דלא היתה יכולה לאסור בשעת מעשה שכח שיעבוד הבעל לאסור אח"כ כשנתאלמנה כיון דאין שייך לומר דקניא מיתנא בשעת מעשה ויש לדמות להא דאין יוצאין בשן ועין לאשה דמשמע אפי' לאחר שתתאלמן אח"כ אינו יוצא אך אפשר לומר כיון דאמרי' בכתובות דף נ"ט בקונם מעשה ידי' דחל לאחר גירושין ולא הוי דבר שלב"ל משום דקונמות קדושת הגוף ואף ע"ג דאינו חל בשעת הנדר מ"ח מהני דלא הוי דבר שלב"ל א"כ י"ל דה"נ מועיל האיסור בשעת מעשה דלכי פקע שיעבוד הבעל ממילא חל האיסור וצ"ע:
כד
(סעיף י' בהג"ה צותה בשעת חלי' וכו') אם לעשיר' יכול לחזור אע"ג דכשלוחו דמיא והיא נתנה במתנת שכ"מ דקי"ל דדברי שכ"מ ככתובי' וכמסורי' לא תקנו כן אלא בנכסים של השכ"מ עצמו אבל אם אין המתנה שלו אע"ג שעשאו האחר שליח ליתן לא הוי ככתובי' וכמסורים:
כה
(סעיף י"א לכתחלה לא תמכור) כ' הר"ן משום דהבעל יורש נכסים שא"י אבל פירות אין לו בהם כמבואר בסעי' שאחר זה וכ"כ הרא"ש להדיא בשם מהר"ם דבזה לא שייך תקנה משום פרקונה אבל בס' ש"מ כתב בשם הרמב"ן וז"ל הא דאמר עשאם כנכסים שא"י תחי' לי אטו נכסים שא"י לבעל לר"ש אם לא מכרה ומתה מי לא ירית להו בעל ומי לא אכיל פירות בחיי' ואמאי לא קנה בהו בעל וניחא לי' כיון דאיהי שתקה כל שעתא ושעתא מחלה לגבי לוקח וה"ל כמוכרת ונותנת הרי דס"ל בהדיא בנכסים שא"י הבעל אוכל פירות דלא כהרא"ש ור"ן וכן משמע קצת מדברי הרשב"א בתשובה שהביא ב"י בסי' זה והרמב"ם לא כתב דין הפירות כלל משמע דיש לו ונלע"ד דמוכח כדבריהם דלשיטת הרא"ש ור"ן צ"ל דלא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים היינו לענין ירושה א"כ הא אמר שם דף ע"ח ע"ב נימא תנינא לתקנת אושא במתני' ומשני מתני' בחיי' ולפירות ואמאי הא בדברי ר"ש א"א לפרש הכי דע"כ לענין ירושה מיירי וצריך לפרש בדוחק דנהי לא תמכור היינו לענין ירושה אבל מה שאמר מכרה ונתנה קיים לא מיירי לענין ירושה דבל"ז מכרה ונתנה קיים קודם תק"א אלא דאף כשיודע לבעל אין אוכל פירות מהם וזה דוחק ותו דקודם תקנת אושא נראה דהיתה יכולה למכור אף לכתחלה כדרך שאר מוריש כדמוכח בב"ק דף פ"ט דקאמר ותזבין לנ"מ כמו שכתבתי לקמן ס"ס זה וכבר כתבתי לעיל שיטת הרא"ש מה שהכריחו לזה מהא דקאמר עשאם כנכסים שא"י ולפי דברי הרמב"ן שהביאנו אינו מוכרח וצ"ע לדינא שלא הביאו האחרונים דברי הרמב"ן ז"ל:
כו
(סעיף י"ג בהג"ה וי"א דמ"מ כשתאלמן וכו'). בד"מ כתב כן בשם הנ"י והיינו שכתב שם שיכולה למכור נצ"ב בטובת הנאה אך הי' אפשר לומר דמיירי בנצ"ב הכתובים בכתובה כדאי' בהחובל דף פ"ט על ברייתא דאומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו וכו' אם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב א"כ בוודאי יכולה למכור השטר כתובה בכתיבה ומסיר' כמו שיכולה למכור הכתובה עצמה אבל אם מוכרת נצ"ב בקנין א' בכסף או בק"ס י"ל דאינה יכולה למכור מיהו י"ל דהוכחתו מדאמר שם בכתובה עצמה דאינו מוכרת בטוב' הנאה משום דכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בכדי לא מטרחינן משמע בנצ"ב אינה יכולה למחול לבעלה והיינו ע"כ משום דמיירי דמקנת הנכסים עצמם בכסף ושוב אינה יכולה למחול אלמא יש לה קנין בגוף הנכסים וכיון שמכרה שוב אינו מועיל המחילה מיהו ה"מ לאתויי טפי מלשון הרא"ש שם בהחובל וז"ל ומיירי באשה שאין לה נ"מ ונצ"ב דאי הי' לה היה צריכה למכור בטובת הנאה וכו' אבל מנ' ומאתים וכו' משמע בהדיא דנצ"ב אינה יכולה למחול ומדברי נ"י יש לדחות די"ל דס"ל כדעת הרמב"ן ורשב"א לקמן בסמוך דאינו מועיל מחילה בנצ"ב משום שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל הרא"ש דס"ל בהדיא לקמן דנצ"ב מועיל שפי' מוכח דיכולה למכור נצ"ב בטובת הנאה ובזה ניחא לי' הא דקש' על הרמ"א שכתב וי"א הא היא מפורשת בבריית' בב"ק שם דאומדין כמה אדם רובה ליתן בכתובתה שיכולה למכור נצ"ב בטובת הנאה ולפמ"ש י"ל דברייתא המ"ל שמוכרת את השטר בכתיבה ומסירה ואי משום שיכולה למחול כבר הקשו זה התוס' בדף פ"ט בד"ק כל לגבי בעלה וכו' בסוף הדיבור וא"ת כיון דכל לגבי בעלה ודאו מחלה מאי קאמר לעיל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובת' הא כל אדם לא יקנה אותה כיון דודאי מחלה ע"ש ותירצו דיכולה לעשות קנין במשכונו' כו' ומדברי התוס' אלו משמע דפליגי על הנ"י והרא"ש כיון דאמר שם דהאי כתובת' מיירי בנצ"ב כדאמר אביי אם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב א"כ איך יכולה למחול אם תמכור גוף נצ"ב ש"מ דס"ל דאף גוף נצ"ב אינה יכולה למכור אלא ע"י מכירת השטר ואף אם מכרה בק"ס יכולה למחול והיינו דכתב רמ"א לשון וי"א משום דהתוס' פליגי בזה מיהו נלענ"ד דלדעת הנ"י והרא"ש א"ש הסוגיא טפי דהתו' נדחקו שם לעול ד"ה רב אידי בר אבין וכו' דמנ"ל להוכיח דילמא ברייתא מיירי במנה ומאתים דזה ודאי אינה יכולה למכור לגמרי ועמ"ש לקמן סי' צ"ג בזה ולפמ"ש א"ש דבמנה ומאתי' לא שייך אומדין שהרי יכולה למחול אלא ודאי דמיירי שמכרה גוף נצ"ב ומתורץ גם מה שהקשו התוס' שם דה"ל להביא סייעתא ממתני' דמכות מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה ואמאי תזבין כתובתה לגמרי דהתם שפיר המ"ל במנה ומאתים ואי תקשה דתמחול לו י"ל כר' חסדא דאמר שם במכות דשמין בבעל שהי' יכול למכור זכות ספיקו דלא שייך בי' מחילה (ולר' פפא דס"ל התם שמין באשה י"ל אליבא דאמת בנצ"ב ואפשר דהיינו דקאמר שם ר"פ באש' בכתובת' ר"ל נצ"ב הכתובי' בכתובתה או כפי' רש"י שם בחד לישנא שדה המיוחד בכתובתה דהוי משכונת הקרקע דא"י למחול כמ"ש בח"מ סי' ס"ו ס"ל) א"כ לדעת הר"י והרא"ש מתורצים ב' קושיו' התוס' ואין צריך לדוחק גדול שכתבו חו' דמתני' מיירי שתתן משכונו' ונראה דס"ל להתוס' דעל כרחך לא מיירי בנצ"ב דהיינו קרקעות שהכניסה לו בכתובתה דלא שייך בזה מה שהעדים העידו שנתן לה כתובתה דמסתמא קרקעות שלה ידועים במקומם ולא הפסידו אלא על כרחך ס"ל דמיירי במעות נדוניא שהכניסה לו ושפיר הקשה דתמחול לו והיינו דלא הקשו התוס' על מתני' דמכות למ"ד שמין באשה דהא יכולה למחול משו' דהתם מעידים שגרשה ולא נתן לה יש לומר בקרקעות והוי יכולה למכור קרקעות עצמן. מיהו י"ל לדעת הנ"י והרא"ש דמיירי בנצ"ב שהכניסה לו כלים ומטלטלים ושפיר שייך בה ונתן לה ועוד נראה דמוכח היטב מהסוגיא עצמה כמ"ש דאי ס"ד שתוכל למחול נצ"ב כמ"ש התוס' א"כ מאי מקשה הש"ס תזבין כתובתה לגמרי ואמאי אכתי יירשנה בעלה דהא קי"ל במוכר שט"ח לחבירו דאפילו יורש מוחל נמצא כיון דבעל יורש את אשתו הוא ממילא עומד במקומו למחול חוב נצ"ב לעצמו כדאי' בח"מ סי' ס"ו ס"ק ג' ובאה"ע לקמן סי' ק"ה סעיף ו' וכתב הש"ך שכן דעת רוב הפוסקים וכן כתבו התוס' עצמן בכתובו' דף פ"א ע"ב ד"ה לא יאמר וכו' ואף למ"ש התוס' שם דלר' מאיר דדאין דינא דגרמי צריך לשלם מדינא דגרמי מנ"ל דברייתא אתי' כר' מאיר אלא ודאי משמע כדעת הנ"י והרא"ש דאינה יכולה למחול אם מוכרת גוף נכסי צאן ברזל וכ"ש דאין יורש מוחל:
כז
(שם דמ"מ כשתתאלמן ותתגרש מכרה קיים) נראה מלשון רמ"א דאין חילוק בין כשמוכרת בטובת הנאה או כשמוכר' סתם וכן משמע מלשון הנ"י והרא"ש דמדמי נצ"ב לנ"מ ובנ"מ הא איתא לעיל סעיף ט' בהג"ה דאפי' מוכר' סתם אם נתארמלה ונתגרשה מכרה קיים וכן כתבו הנ"י והרא"ש בעצמן א"כ מ"ש ה"ה לנצ"ב משמע דדינם שוה בזה ולפ"ז נראה דכ"ש שהוא יכול למכור נצ"ב דהיינו שלאחר מיתתה המכירה קיים דודאי בנצ"ב ידו עדיפא מידה כדאי' בכמה דוכתי וצריך לומר הא דקאמר מכרו בטל היינו בחיי' ואף לדעת היש אומרים דאף הבעל עצמו יכול לערער היינו בחיי' משום שבח בית אבי' אבל לאחר מותה מכירה קיימת והיינו לדעת התו' והרא"ש דס"ל דאין שייך לומר שיורש כחה משו' דאחריות דנפשי' קיבל עלי' כמבואר בדבריהם אבל לדעת רש"י ז"ל שיורש כחה אין ראי' ממה שמכירת האשה מועיל בנצ"ב כשתתאלמן דהכא שאני שיורש כחה ועומד במקומה ובזה א"ש לשון רמ"א שכתב ואפי' אם מתה בחייו לאחר שכתב המחבר ויש מי שאומר וא"צ למה שנדחק הח"מ בס"ק מ"ד דקאי על דיעה ראשונה ונראה דאף לדעת האחרוני' דמחלקי' בנצ"ב דאין היא יכולה למכור אלא בטובת הנאה אבל אם מכרה סתם אונו מכור לכשתתאלמן מ"מ נראה דאם הוא מכר נצ"ב אפי' בסתם מועיל המכירה לאחר מיתתה לדעת התוס' והרא"ש הנ"ל דהא כתבו התו' בכתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה קונמת קאמרת וכו' דיותר עדיפא יד הבעל בנצ"ב מיד האשה בנ"ח כמו שהוכיחו מעבדי נ"מ דאין יוצאין בשן ועין לאשה ועבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש והכי קי"ל בי"ד סי' רס"ז א"כ כיון דקי"ל דהיא יכולה למכור נ"מ כמ"ש לעיל כ"ש שהוא יכול למכור נצ"ב וכן מ"ש בח"מ ס"ק מ"ג דהבעל יכול למכור נ"מ בטובת הנאה נראה דיש ללמוד זה ממה שהיא יכולה למכור בטובת הנאה נצ"ב דהא ידו עדיפא מודה כנ"ל מיהו בנ"מ כשהוא מוכר בסתם מפורש בירושלמי שהביא הרא"ש בפ' חזקת דלא מהני אפי' לאחר מיתתה משום דאין כבוד לאשה משום שבח בית אבי' ביטל' מכר לגמרי וכו' מ"ח נראה מדברי הרא"ש שם דמייתי ראי' בנצ"ב דמוציא מן הלקוחות משום שבח ב"א משמע דס"ל דאף בנצ"ב אפי' מתה היא המכר בטל משום כבוד אשה וזה דלא כסברת הח"מ וב"ש דמשמע מדבריהם דמכירתה עדיפא בנ"מ משום שגוף השדה שלה ממשמעו' דברי רשב"א בתשו' שהבי' ב"י דהא מדברי התוס' הנ"ל מבואר אפכא דיד הבעל עדיף בנצ"ב מיד האש' בנ"מ כנ"ל. ולפ"ז מ"ש הח"מ דאם אמר לכשתמו' דומ' למה שנתבאר האומ' שדה זו שאיר' מאב' וכו' והב"ש כתב דאם אמ' לכשתמו' תליא בפלוגתת הפוסקים בח"מ סי' רי"א אי מהני והיינו מה שנתבאר שם בסעיף ח' באומר שדה זו שאירש מאבא וכו' ולפמ"ש אין ענין לפלוגתא זו דהכא ודאי לא ה"ל דשלב"ל דידו עדיפא מידה אלא משום דאין כבוד לאשה שימכו' בסתם מכר גמור אלא במכר על תנאי אם תמות אין זה כנגד כבודה. וזה מבואר להדיא מלשון הרא"ש פ' חזקת ע"ש בלשון ופי' הר"ר יונה ז"ל הטעם וכו' ולא מכר גמור אלא מכר על תנאי וכו':
כח
(שם וכן בעל שמכר קרקע וכו' לא עשה כלום) הנה דעת הרמב"ם בזה דמה שאמר הש"ס בפ' חזקת בג' שדות מכרן בטל משמע מיד והיינו נצ"ב שהכניס' לו כמ"ש בפ' ל' מהלכות מכירה בין קרקע שהכניסה לאשתו בכתובתה וכו' ומה שנחלקו רשב"ג ורבנן בפ' השולח ופסק הרי"ף שם כרבנן דממכר לשעה קיים היינו באפותיקי שלא ייחד לה בכתובתה הנמכר בתוך ג' שדות וקי"ל כרבנן דממכר לשעה המכר קיום כמו שפסק בח"מ בש"ע סי' קי"ז ומאי דפליגי רשב"ג ורבנן בר"פ אלמנה בהכניסה לו שום דס"ל לרבנן דלא ימכור דמשמע רק לכתחלה ורשב"ג ס"ל דאפי' הבעל מוציא מיד הלקוחות וכתב הרי"ף שם דלא אברור דברי רשב"ג היינו משום דהתם במטלטלי' מיירי כדמשמע מסוגיא דתני' כוותי' דר"י ובזה מכר קיים כמ"ש הרמב"ם וש"ע בסעיף שאחר זה והטעם בזה יבואר בסמוך והוא דעת רב האי גאון הובא במרדכי ר"פ אלמנה ודעת הרא"ש במ"ש הרי"ף לא אברור מלתא דרשב"ג היינו משום דאזיל לטעמי' דפסק בפ' השולח כרבנן ואין חילוק בין נצ"ב לאפותיקי דמכר שעה קיים ולא מיירי במטלטלין דבז' ודאי המכ' בטל כמ"ש הרא"ש מן הירושלמי ולפ"ז לפי מה שהביא רמ"א בסעי' שאח"ז דבמטלטלים המכר בטל ממילא דהא דכ' הרי"ף לא אברור מילתא דרשב"ג ולא עבדינן בה עובד' היינו בקרקעות של נצ"ב דהמכר קיים במכר לשעה ואפ"ה לא הזכיר רמ"א בסעיף זה דעת הרי"ף משום דהרמב"ן ורשב"א פליגי עליה כמ"ש הב"י ודעת הרא"ש עצמו כתב הטור דס"ל כהרי"ף והב"י כתב דלא מכרעה אבל בפ' חזקת כתב הרא"ש בעצמו דבנצ"ב המכר בטל מיד ומשמע משם אפי' לאחר מיתה כמ"ש לעיל:
כט
(סעיף יו"ד ואם מכרן או משכנן מה שעשוי עשוי וכו') כבר כתבתי דהוצי' מברייתא דר"פ אלמנה דלא ימכור משמע לכתחל' והטעם בזה כתב הה"מ הואיל והם עומדין לכלות ואינו דומה לקרקעו' שא"י לכלותם ודעתה סומכת עליהם וכו' נראה פירושו כיון דנצ"ב הגוף של האיש ואין לאשה אלא שיעבוד עליה ומטעם זה קי"ל דיוצאין בשן ועין לאיש הואיל ואין לה עליהם אלא שיעבוד אחי שחרור ומפקיע מידי שיעבוד וכן באצטלא דמלתא דפרסו' יתמי אמיתנא ולהכי ס"ל להרמב"ם נמי אם מכר הבעל אין האשה יכולה להוציא דהוי כשאר בע"ח דא"י להוציא מן הלקוחות מטלטלים שקנו מן הלוה דאין המלוה סומך עליהם ואפילו באפותיקי מפורש קי"ל בח"מ סי' קי"ז אם עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה הימנו משום דל"ל קלא א"כ ה"ה במטלטלי של נצ"ב שאין לה אלא שיעבוד עליהם כיון שאין עיקר סמיכת' עליהם ול"ל קלא אינה יכולה להוציא חן הלקוחות ואין זה ענין לנ"מ כלל שהגוף שלה וכשמכר ה"ל כגוזל מטלטלין ומכרם דגובה מן הלוקח ואין המכיר' כלום ובזה נסתלק קושי' הח"מ בס"ק מ"ה מנ"מ וכן משמע מלשון סידור הרמב"ם בפרק ל' מהלכות מכירה דבתחל' כתב דבקרקעות נצ"ב בין קרקע שהכניס לה משלו ובין קרקע שהכניסה לו המכר בטל ואח"כ כתב דבנ"מ בין קרקעות בין במטלטלי' המכר בטל והיינו משום דהגוף שלה ואח"כ כתב דמטלטלי נצ"ב בין שהכניסה לו או שנתן לה היינו דומיא דקרקעות שיחד לה דהוי כמו אפותיקי אפ"ה אינה גובה מלקוחות משום דאינה סומכת עליהם כל כך וגם לית לי' קלא:
ל
(שם בהג"ה וי"א דאם אמר שברשותה וכו') כ' הח"מ דנגד הלוקח היא נאמנת כמ"ש הב"י בשם מ"כ והב"ש בשם המרדכי דחולק וס"ל דמסתמא ברשותה השכין וכ"כ הרשב"א בתשובה שהביא ב"י בסי' ע"ג ובאמת לענ"ד דדין זה מפורש בח"מ סי' קל"ג ס"ז גבי דברים העשוים להשאיל ולהשכיר דאם טען גנובים הם שגנב המוכר ממנו לכ"ע אינו נאמן להוציא מן הלוקח דאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן אבל אם טען שהשאיל להמוכר והוא מכרם אע"ג דהוי כגניבה מ"ח כיון שבא לידו בהיתר לא שייך בזה אחזוקי איניש בגנבי לא מחזיקינן לדעת הראב"ד שם וכתב רמ"א שם שכן נראה עיקר וכ"כ שם הש"ך להלכתא א"כ ה"נ דעת הח"כ כדעת הראב"ד ובמרדכי ס"פ האומנין לא כתב מה שטענה האשה ואפשר דמיירי התם אם טענה שהבעל גנבה ממנה אבל אם אומרת שהפקידה בגדים ביד הבעל והוא משכנם שלא מדעתה ס"ל נמי כהראב"ד ואפשר דגם הרשב"א מיירי בהכי ותו דהרשב"א מיירי בבגדי' שעשה לה הבעל ולא כתב אלא דרך ספק ספיקא דספק אם קנתה הבגדים כלל ואפי' הקנה לה שמא ברשותה השכין דהוי ס"ס ואף לדעת הפוסקים דאין מוציאין ממון בס"ס מ"מ הכא הלוקח מוחזק ולפ"ז מ"ש רמ"א לעיל ס"ס פ"ו אשה שמכרה אם הקונה א"י שהם של בעל וכו' וטוען שהיא גנבן לו ע"כ היינו שהוא טוען שהפקיד בידה והיא מכרה בלי ידיעתו דזה מיקרי גנבה כמ"ש הש"ך בסי' קל"ג ס"ק י"ג בלשון הרמב"ם אבל אם הוא אומר שהיא גנבתם מתחת ידו אפי' אם הקונה יודע שהם של הבעל א"צ להחזיר מיהו כל זה מיירי שראו עדים ביד הלוקח אבל בליכא עידי ראה א"צ להחזיר כיון דהבעל הי' נאמן במיגו דהחזרתי טענינן ללוקח כמבואר בש"ך סי' ע"ב סעיף י"ח ובסמ"ע סי' קל"ב סעיף י"ב אבל אם כבר ראו עדים ביד הלוקח אף שהי' זמן רב אח"כ ביד הלוקח עד שבאו לדין תו לא טענינן ללוקח במיגו דהחזרתי כמ"ש בש"ך בח"מ סי' רצ"ז ע"ש:
לא
(שם בהג"ה ישראל שגבה קרקע וכו' ואין לאשה כח למחות) כתב הח"מ דהלשון מגומגם אלא דנ"מ אם יכולה לטרוף מן הלוקח אבל מ"ש ואפשר לה למחות שלא למכרו לכותי כבר מפורש בח"מ סימן קי"א סעיף י"ג בהג"ה בשם הרשב"א דא"י למחות ושם בתשוב' רשב"א שהביאו ב"י מפורש לענין הבעל מיהו מ"ש בהג"ה שם ונ"ל דאם נראה לב"ד שלא יהי' מקום לגבות חובו אח"כ יכול למחות ועיין לעיל סי' מ"ג ס"י עכ"ל בזה אין חילוק בין אם דינו כמטלטלים או כקרקעות כיון דאינו אלא מצד התקנה שנוהגין לעקל אפי' מעות וצ"ע בכתובה אם יכולה לעקל מחיים כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וספק אם תבא לכלל גבי' ותו דבמטלטלין כיון דאין כתובה מדינא שעבודא על המטלטלי אלא מתקנת הגאונים כדאי' לקמן רס"י ק' י"ל בזה לא התקינו מיהו נראה דנ"מ נמי בהכניסה לו בענין זה בנדוני' קרקע מכותי דבמקום דהוי כמטלטלין רשות לבעל למכור אפי' לכתחלה לכ"ע דזה דמי לנדוניא שהכניסה לו דאינו אלא חוב בעלמא על הכותי אבל במקום דהוי כקרקע הוי כהכניסה לו קרקע דא"י למכור כמ"ש בסעיף הקודם ובזה מיושב מה שהביא רמ"א דין זה בסי' זה דמיירי בנצ"ב שהכניסה לו:
לב
(שם ואין הכותי יכול לפדותו) לכאורה הוא מילתא דפשיטא ונראה דהאי וי"ו הוא וי"ו המחלקת דכוונתו אבל אם החזיק בה ישראל כמו שכתב בתה"ד והביאו הח"מ בסעיף קטן מ"ח או אפי' לא החזיק בה אלא שהדין כן בדיניהם שאין הכותי יכול לפדותו כבר קנאו ישראל דקי"ל דבדיניהם דיינינן להו יש לו דין קרקע.
לג
(סעיף ט"ו מטלטלין שנתן לה משלו) כבר כתבתי בסעיף הקודם דמשמעות דברי הרמב"ם שייחד לה לשיעבוד כתובתה דומי' דג' שדות שהזכיר מקודם וכן כתב הח"מ בכאן והב"ש כתב דמיירי במתנה גמורה וצ"ל לפי דבריו דמיירי דוקא במטלטלי' שנתן לה להתנאות בהן דאל"ה הא קי"ל בסי' צ"ט דאפי' באלמנה אין שמין לה בכתוב' כל שאינם דברים שהם מלבושים ותכשיטין וזה דוחק להעמיד בדברי הרמב"ם דהא נקט דומיא דמטלטלי' שהכניסה לו בנצ"ב מיהו בבגדים שקנה לה כתב הרשב"א בתשובה מאן לימא לן שאין הבעל יכול למכו' ולמשכן כסות אשתו ובניו שלא מדעתן כמו שמצינו המקדיש נכסיו וכו' וצריך להבין דהא אדרבא מהתם משמע איפכא כמ"ש הח"מ בס"ק נ' והב"ש מפרש דבריו דהמקדיש נכסיו סתם אמרינן מסתמא אין דעתו על כסות אשתו אבל אם הי' דעתו עליהם יש לו בכסות אשתו וכו' ע"ש והוא תמוה דסוגיא מפורשת בב"ק דף ק"ב דמשני בתחלה הכי דאין דעתו על כסות אשתו ומתקיף עלה רבי אושעי' והלא חייבי ערכין שנו כאן אלא אמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא משמע דלאו משום דבדעתו תליא דהא בערכין לא שייך דעתו אלא שהקנה להם מעיקרא ונראה לפרש דדקדק הרשב"א לשון הש"ס נעשה כמי שהקנה משמ' דודאי לאו קנין גמור בתחלה הוא להם והיינו דלא תני המקדיש כסות אשתו ובניו לא עשה ולא כלום א"ו דלאו קנין גמור אלא על תנאי שאם ירבה יחזור בו ואם לא וחזור בו יהי' מתנה קיימת כענין המתנה דלעיל סעי' ז' דכותב מהיום ולכשארצה וא"כ אם הקדיש בפירוש כסות אשתו הרי חור בו והמתנה קיימת אבל המקדיש סתם מסתמא אין דעתו לחזור ונעשה כמי שהקנה להם מעיקרא ואין קושיא מחייבי ערכין דאין הגזבר יכול לגבות מכסות אשתו שהרי לא חזר בו כלל ושפיר יליף הרשב"א ז"ל דיכול לחזור בו ולמכור ולמשכן והיה אפשר לפרש כוונת הב"ש כך אך מ"ש אח"כ דלפ"ז א"ש מ"ש בח"מ סי' צ"ז דבע"ח גובה מבגדי שבת וי"ט ולפמ"ש ז"א דמוכח מדאינו גובה ממנה בערכין ועוד נראה דלפמ"ש הב"ש דלכתחלה אין למכור אותם כמ"ש בש"ע ממילא דאין מגבין לבע"ח מהם כדאי' בח"מ סי' רמ"ח ס"ה ויבואר לקמן סוף סי' זה מ"מ נלע"ד דאין קושיא על הפוסקים דס"ל דגוב' מבגדי שבת מהך דאחד המעריך דאינו גובה ממנו די"ל דהם מפרשים דהתם מיירי בבגדים שמחויב לעשות לה לפי כבודה וכבודו או בבניו הקטנים מה שהוא צרכן דכיון שהקנה להם הוי כגבוי אבלם מה שמחויב לעשו' להם ובמטלטלי' מה שגבה גבה ועוד נלע"ד דיש לחלק דאם בתחלה הי' עשיר והי' מחויב לעשות לפי כבודו ואח"כ העני י"ל דגרע טפי דלא הקנה להם כלל דמה שעשה לה הוא מחמת חיובא בעת ההיא אבל כשהעני יכול למכור לכתחלה ואף בע"ח י"ל דגובה מהם ואפשר דמזה מיירי בח"מ שם אבל בסי' זה מיירי שלא הי' מחויב ועשה לה י"ל דהקנה להם עד שיחזור בהם ולכתחלה אין לו לחזור מן המתנה:
לד
(סעיף י"ו מכרו שניהם נ"מ וכן האשה וכו') יש להסתפק היכא דמכרה או נתנה לבעלה נ"מ ומחלה לו ג"כ שלא תגבה כתובתה מאלו הנכסים כדי שיכול למכור ממכר עולם אם מהני הסילוק אף שלא לגבות כתובתה מטעם דבנ"מ היתה יכולה להעיז לבעלה שלא ליתן לו כלל או נימא דנהי דבמה שנתנה לו א"י לומר נחת רוח אבל במה שסלקה עצמה לגמרי שאם ימכור ממכר עולם יתקיים המכר ולא תוכל לטרוף יכולה לומר שזה עשתה משום נחת רוח שאם היתה מתנה עמו שתטרוף מהם כתובתה הי' אומר עיניך נתת במיתה או בגירושין מיהו לפמ"ש הב"ש בסו' ק"ה ס"ק י"א במוחלת עיקר כתובתה ונדוניא ביחד כמו דא"י לומר בעיקר כתובתה משום נ"ר כן א"י לומר במחילת הנדוניא א"כ נראה דהכא הוי כ"ש אלא שדבריו שם נ"ע כמו שיבואר שם:
לה
(שם חוזרת בכל עת שתרצה) זה לשון הראב"ד בהשגות בפ' כ"ב מהלכות אישות ולמה חוזרת ואם יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ותגבה ממנו ביטול מקח למה ואיזה נ"ר יהי' לו כשתחזור ותבטל מקחו ואי קשיא לך הא נמי קשיא לי מה בין נותנת לבעלה למוחלת כתובתה לבעלה מי לא עסקינן כשתמחול כתובתה שיהי' ג' שדות בכללה והלא אמרו תוספת כתובה ככתובה למוכרת ולמוחלת ולא היא מוחלת עיקר שעבודא מחלה ומיעקר' מעקרא אבל מוכרת ונותנת לא עקרא לעיקר שיעבודא וכדקיימ' קיימא ומצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי עכ"ל נרא' פירוש דבריו דקשיא לי' על מ"ש הרמב"ם חוזרת דמשמע לי' בפשטות דכוונת הרמב"ם שמכרה ונתנה לבעל' נצ"ב היינו שמסלקת השיעבוד שלה מאותן קרקעות כדי שיוכל למכור דבלא"ה לא שייך מכירה ונתינה לבעלה כמ"ש הח"מ בס"ק נ"ד ומה שכתב חוזרת היינו שאחר שמכר הבעל יכולה לחזור בכל עת להוציא מיד הלוקח כדין נצ"ב שכתב הרמב"ם שם מקודם זה דמכרה בטל מיד ועל זה מקשה ולמה חוזרת דע"כ לא קאמר דיכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי אלא שיכולה לטרוף מן הלקוחות בשעת הגבי' דהיינו כשתתאלמן ותתגרש אבל במה שנתרצה לעשות לו נ"ר שיהא המכר קיים כל ימי חייו מזה א"י לחזור דזה הי' כוונתה לעשות נחת רוח שלא תוכל לחזור ומועיל באמ' על זה ולפ"ז הי' ממילא מתורץ לשיטת הרמב"ם הא דאי' בר"פ אע"פ למוכרת ולמוחלת דמשמע דמחילה מהני בכתוב' דבאמת אף ג' שדות בכללה והיינו דכיון שפסק הרמב"ם שם דבג' שדות המכר בטל מיד [א"כ] עכ"פ מועיל המחילה שיהי' מכירתה קיימת כל ימי חיי הבעל ועל זה כתב הראב"ד ואי קשיא לך הא נמי קשיא לי ר"ל לפי שיטת הראב"ד שהשיב עליו שם בדין הקודם דפסק כרבנן דרשב"ג דבכל נצ"ב המכר קיי' עד שעת טירפא א"כ לענין מאי מועיל המחילה הא בל"ז בחייו הוי המכר קיום ע"ז מתרץ דמחילה דעקרה לשעבודא מעיקרא שאני ומהני מחילה והנה משמע מזה דס"ל להראב"ד דנצ"ב אפי' אותם שיש בהן משום שבח בית אבי' שייך בי' לשון מחילה דלא כמ"ש לעיל סי' ע"ז ס"ב דדמי לחפץ ביד חבירו ע"ש ואפשר דדוקא בשדות נצ"ב כתב כאן ולטעמי' אזיל דס"ל מכרה קיים לכך מועיל לשון מחילה אבל מלשון הרמב"ם בסעיף י"ד משמע דלשון מחילה לא שייך אלא בנגנבו אבל בבלאותי' קיימין צריך לשון מתנה דוקא ועיין ב"ש ס"ק ס"א ומשמע מזה עוד דס"ל להראב"ד דבנצ"ב לרבנן אפי' מכר ממכר עולם המקח קיום דאל"ה המ"ל דנ"מ במה שמוחלת לבעלה דהמקח קיים כל ימי חיי הבעל אפי' מכר ממכר עולם ולפ"ז נראה דאין הכרח מדברי הרמב"ם למ"ש הכ"מ דצריכה דוקא לחזור ולומר נ"ר עשיתי לבעלי אבל אם מתה קודם א"י היורשי' שלה להוציא מיד הלוקח דעיקר כוונת הרמב"ם מ"ש חוזרת היינו דיכולה לבטל המקח בחיי הבעל אבל באמת אם מתה גם יורשי' יכולי' להוציא דהא קי"ל טענינן ליורש כל מה שהי' המוריש יכול לטעון וכן משמע ממה שנדחקו הרמב"ן ורשב"א לחלק דמחילת כתובה מהני מהא ולמוכרת ולמוחלת ולא תירצו דנ"מ כשמתה בלא טענה וכן משמע ממאי דמקשה הש"ס בפ' חזקת גבי ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראי' יש ולא משני דנ"מ אם לא טענה וגירשה ומתה וכן משמע בתשובת הרא"ש שהביא הטו' בסי' זה דאי הוי מצי למימר נ"ר מועיל אפילו ביורשים לענין תקנתא טלטולא ע"כ דין זה צ"ע: