הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן צ · כג
(שם או הקדיש' אותן) כתב הב"ש ולהרמב"ם נראה אע"ג בשמכרה נ"מ ס"ל דהגוף נשאר ביד הלוקח מ"מ אם הקדישו לא חל עלי' ההקדש כלל דהא אם יהי' גוף הקרקע הקדש תו א"י להוציא הפירות ע"כ לא חל ההקדש כלל ועיין בח"מ סי' רנ"ו (כצ"ל ומ"ש לפנינו בב"ש סי' רע"ב הוא ט"ס והיינו מ"ש שם בהג"ה ס"א המקדיש קרקע מהיום ולאחר מותו לא קדוש כלל דהא א"א לומר גוף מהיום ופירו' לאחר מיתה כיון דקא אכיל פירות של הקדש אך נ"ל דלא דמי כלל דהתם מקדיש קרקע של עצמו א"כ אי אפשר לפרש גוף מהיום ופירות לאח"מ דודאי כיון שהקדיש הגוף מהיום אסור לאכול פירותיו אבל הכא דהפירות של הבעל להקדיש בקדושת דמים הפירות שהם של הבעל וא"י לאסור אלא כח הזכות שיש לה לא גרע ממשכיר בית לחבירו והקדישה משכיר דאין כח ביד המשכיר להפקיע זכות השוכר בשהקדי' לו שכרן כמ"ש התו' בערכין דף כ"א ד"ה הכי קאמר מלשון התוספת' עמד בעל הבית והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו ע"ש וכ"כ התוס' בפ' אע"פ בד"ה שדה וכו' וז"ל דבשדה חל ההקדש על גוף השדה בעוד' ברשות המלוה וממילא יקדשו הפירות כשיוצא הגוף מרשותו ע"ש ועיין לעיל סי' פ"א שכתבתי באמת דעת הרמב"ם כן באומרת יקדשו ידי לעושיהן דגוף קדוש מהיום ופירות לאחר גירושין ולפמ"ש דגם לדעת הרא"ש יש לה זכי' בגוף נמצא דין זה אליבא דכ"ע וכל זה בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף כתב הב"ש בכאן ולעיל סי' פ"ח סעיף קטן ז' דתליא בשני תירוצי' שכתבו התוס' בפרק אע"פ דף נ"ט ע"ב ד"ה קונמות קאמרת וכו' דלתירוץ השני שכתבו דידו עדיפא מידה אינו חל ובאמת לכאורה הוא סותר למ"ש התו' שם דף נ"ט ע"א דדוקא בעיקר מעשה ידי' הוא דאלמוה שהם לבעל אבל הכא דלאו דידי' הוא אלא לפירות לא אלמוה הרי דס"ל דאפי' בקונם פרטו לא אלמוה משום פירות אך דלק"מ דבאמת הוא פלוגתא דתנאי בשני ברייתות בהחובל דף ב' גבי יוצאין בשן ועין אלא דאכתי צ"ע מה שכתב הח"מ בס"ק ל"א דאם נתאלמנה חל ההקדש בקדושת הגוף בכה"ג דפרסי גלימא על המת דלא היתה יכולה לאסור בשעת מעשה שכח שיעבוד הבעל לאסור אח"כ כשנתאלמנה כיון דאין שייך לומר דקניא מיתנא בשעת מעשה ויש לדמות להא דאין יוצאין בשן ועין לאשה דמשמע אפי' לאחר שתתאלמן אח"כ אינו יוצא אך אפשר לומר כיון דאמרי' בכתובות דף נ"ט בקונם מעשה ידי' דחל לאחר גירושין ולא הוי דבר שלב"ל משום דקונמות קדושת הגוף ואף ע"ג דאינו חל בשעת הנדר מ"ח מהני דלא הוי דבר שלב"ל א"כ י"ל דה"נ מועיל האיסור בשעת מעשה דלכי פקע שיעבוד הבעל ממילא חל האיסור וצ"ע: