אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן צ · כ

יט

(סעיף ט' האשה שמכרה) נראה דלא מיירי הכא שמכרה בטובת הנאה כדאי' בב"ק דף פ"ט באשה שמכרה נ"מ בטובת הנאה דהתם בודאי לא היה המכירה אלא בתנאי אם תתאלמן או תתגר' ואם מתה בחיי הבעל א"צ להחזיר לו דמים שהרי קנה את הספק וכדאי' בריש מכות גבי כיצד שמין אבל הכא מיירי שמכרה מכירה גמורה בדמי שוי' של הקרקע בזה ס"ל להטור לדעת הרמב"ם דאף לבתר תקנת אושא דאשה שמכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות היינו דוקא לאחר מיתה אבל בחיי' הגוף קנה ללוקח (ועיין בש"ך ס"ס ק"ג שכתב דאינו מוכרח כלל בדברי הרמב"ם) ולדעת הרא"ש דמוציא הגוף מחיים והנה מ"ש בזה הב"ש דנ"מ לענין שיכול הלוקח להוציא אותם המעות לדעת הרא"ש מיד בחיי האשה צ"ע דודאי מודה הרא"ש דכשנתאלמנה או נתגרשה המכר קיים כמ"ש רמ"א בהג"ה והיינו משום דהוי כמוכר על תנאי שאם תתאלמן או תתגרש יקנה משעת מכירה דבזה לא הי' תקנת אושא כלל ולכך יכול הלוקח למחות בבעל לסתור ולבנות משום דשמא ימות בחיי' והקרקע של הלוקח משעת מכירה א"כ האיך יכול להוציא הדמים כיון שעל דעת כן עשה דאי ס"ד דהוי כמוכרת דבר שאינה שלה וכמו שכתב הטור בשם הגאונים דהוי כהכיר בה שאינו שלו דהדמי' חוזרים קשה הא קי"ל בהכיר בה שאינו שלו ויורש' אח"כ או קנאה מהנגזל אח"כ לא קנה הלוקח כדאי' בב"מ דף ט"ז ובח"מ סי' שע"ד א"כ למה המכר קיים כשנתאלמנה או נתגרשה ואין לדמות להא דאיתא בח"מ סי' רכ"ז סעיף ד' בהיתה אונאה יתירה על השתות בטל המקח והמתאנה יכול לחזור אבל המאנה א"י לחזור ונימא דה"נ כיון דבטובת הנאה שוה מעט והיא מוכרה בשוי' הוי ביטול מקח יותר מפלגא אפי' בקרקעו' ולכך הלוקח יכול לחזור בו מיד ולהוציא הדמי' אבל היא כשתתגרש אינה יכולה לחזור ז"א חדא לדעת הרא"ש בח"מ שם גם המאנה יכול לחזור ותו דמשמע דכשנתאלמנה המכר קיים ואף אין הלוקח יכול לחזור בו לאחר שתתאלמן להוציא דמים וע"כ צ"ל דהא דהדמים חוזרים היינו לאחר מיתתה דוקא כמ"ש הטור בשם הגאון והיינו מטעם דאמרינן באומדנא דמוכח דהוי כאילו התנה בפירוש שאם תמות בחיי הבעל דיחזור הדמים אבל בחיי' שהדבר עומד בספק ודאי דאינו יכול להוציא הדמים. לפ"ז גם מ"ש הב"ח בקונטרס אחרון דנ"מ לענין פרוזבול ומציאה היינו ע"כ דאין לכתוב לכתחלה פרוזבול על הלוקח משום שמא תמות בחייו ולא היתה מכירתה כלום לדעת הרא"ש. וכן לענין מציאה בכה"ג דווקא שמתה בחיי הבעל אבל אם נתאלמנה או נתגרשה ודאי דהמקח קיים למפרע משעת מכירה אף לדעת הרא"ש ומה שנתקשה הרא"ש בלשון מוציא היינו משום דכשמתה בחייו הקנין של הבעל למפרע משעת נשואין וכיון דגם בחיי' הנכסי' תחת יד הבעל בשביל פירות וקונה ג"כ הגוף משעת נשואין לא שייך לשון מוציא כיון שלא יצא מתחת ידו מעולם לא הגוף ולא הפירות ובזה ממילא מתורץ מה שהקשה הב"ש בס"ק ל"ט דלמה מכרה ונתנה קיים משנתאלמנה הא הוי דבר שלא בא לעולם ולפמ"ש לא קשה מידי דאם נתאלמנה ודאי המכר קוים. מתחלה דלא הי' תק"א אלא במתה שקונה למפרע ועוד נראה דאפי' לדעת הרא"ש דנשמתה בחניו קונה הבעל למפרע משעת נשואין מ"מ יש לאשה קצת קנין בהם דהא לא פליגי אביי ורבא ביבמות דף ל"ח אלא אי ידו כידה או עדיפא מידה אבל עכ"פ יש לאשה כח בהם בחיי בעלה וכן משמע מהא דסי' צ"א ס"ב דעכ"פ הוי מכירה וכמ"ש בחדושי' ס"פ מי שהי' נשוי ע"ש ובסי' ב"א מ"ש שם. א"כ אין מקום לקושיית הב"ש דכיון שיש לאשה קצת כח בהם לא דמי לדבר שלא בא לעולם, ולפ"ז יש להסתפק נמי דבהנך נ"מ שכתב הדרישה והב"ח לענין פרוזבול ומציאה די"ל כיון דאפי' אם מתה בחייו ולאחר תקנת אושא אפ"ה יש לאשה קצת כח בהם בחיי' יכול' למכור זה הכח ללוקח ויש ללוקח זכות בקרקעות לענין פרוזבול ומציאה אפי' מתה בחייו אח"כ. אך לפמ"ש לעיל דצריך לומר דהמכירה הוא על תנאי דאם תמות בחייו יתבטל המקח למפרע א"כ י"ל דאין זכות ללוקח בקרקע כלל ונראה די"ל נמי דנ"מ להיפך כגון אם סילק עצמו הבעל מפירות והיא מכרה הגוף והפירות דלדעת הרמב"ם אין לבעל שום זכי' לא בגוף ולא בפירות בחיי אשתו ואם כן אין לבעל זכי' במציאה וכן לענין פרוזבול ועיין בר"ש פ"י דשביעי' וכן יש לומר דא"י למחות בלוקח שבא לבנות או לסתור דהיא יכולה לסתור ולבנות וזה הכח מכרה ללוקח עוד כתב הדרישה דנ"מ בנפל הבית עליו ועל אשתו דלדעת הרא"ש הבעל מוחזק ועל הלוקח להביא ראיה והקשה עליו הב"ש הא קי"ל בנפל הבית דנכסי מלוג בחזקת אשה הן וממילא זכה הלוקח. מיהו י"ל לפמ"ש התוס' בב"ב דף קנ"ח דהטעם דנ"מ בחזקת יורשי אשה הן יותר מן דין נפל הבית עליו ועל אמו משום דירושת בעל אינו משום קורבה א"כ נראה דלגבי לוקח דג"כ אינו בא משום קורבה שפיר י"ל דאזלינן בתר חזקה דלדעת הרמב"ם הלוקח מוחזק ואין יורשי הבעל יכולין להוציא מספק ולדעת הרא"ש הוא בחזקת יורשי הבעל מיהו י"ל כיון דהוא בחזקת יורשי האשה טפי מבעל ויכולין יורשי אשה להוציא מידו א"כ חוזר הלוקח ומוצי' מיורשי אשה כהא דאמרינן בכתובות דף נ"ה ע"ב גבי אחריך דחוזר חלילה ומוקמינן ביד הלוקח כיון דיש לו פסידא מיהו נ"מ היכא דנתנה במתנ' ג"כ לאחד דל"ל פסידא א"כ לדעת הרא"ש חוזר חלילה א"נ כשיורשי הנעל הם עצמם יורשי' שלה דלא שייך חוזר חלילה כלל מיהו אפשר לומר לפמ"ש לעיל דכשנתאלמנה קונה הלוקח למפרע דלא הי' בזה תק"א ה"ל בחזקת שניהם ויחלוקו וצ"ע:

והנה הטור כתב בשם רבינו אפרים דאפי' הדמים בעין א"צ להחזיר וכתב הב"ח דס"ל דה"ל כהכיר בה שאינו שלו דס"ל דמעות מתנ' כמו המקדש אחותו הוא תמוה דהא איפסק הלכתא בהדי' בב"מ דף ט"ו ע"ב בהכיר בה שאינו שלו מעות יש לו. ואף הרא"ש דפסק במקדש אחותו מעות מתנה היינו דמחלק כדאמר בש"ס שם דלא עבדי אינשי דיהבי זוזי מתנתא לנוכראי עיין בש"ך סי' שנ"ו ס"ב והעיקר נראה דטעמא דרבינו אפרים הוא דס"ל דמסתמא כיון שלא מכרה בטובת הנאה אלא בשוי' ה"ל מכירה בטעות גדול דקי"ל כרבנן בב"ב דף ע"ח דבכדי שאין הדעת טועה אמרי' מתנה יהיב לי' וכן הוא בח"מ סי' ר"ך ס"ח וסי' רכ"ז ס"ט ולא דמי לגזל והכיר בה שאינו שלו משום דבגזלן לא הי' מכירה כלל כמו שמחלקים התוס' כן בהדיא בב"ב וה"נ הוי מכירה קצת לכשתתאלמן או תתגרש כדאיתא בהג"ה וטעם רוב הפוסקים החולקין עליו כבר כתבתי ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הב"ש לעיל בסי' כ"ח ס"ק נ"ח על הרא"ש שכתב דאם מכר איסורי הנאה וידע הלוקח אמרי' דמעות מתנה דמ"ש מהכיר בה שאינו שלו ולפמ"ש י"ל חדא דהא באיסורי הנאה עכ"פ ראוי להנות מהם שלא כדרך הנאמן וכמ"ש הב"ש גופי' שם א"כ הוי מכירה קצת ועוד דמצינו בכמה דוכתי' דשייך מכירה באיסורי הנאה ושפיר המעות מתנה כההוא דב"ב כנ"ל:

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה