הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן פב
א
(סעיף א' נדרה שלא להניק וכו') לכאורה משמע דהיינו שאסרה הנא' הנקה על בעלה כמ"ש הח"מ והב"ש ובס' ש"מ מביא בשם הרשב"א שהקשה דאין זה נדר הנאה של בעלה דהא קי"ל דהנודר הנאה מחבירו זן את בניו ובנותיו דאינו אלא כמבריח ארי ותירץ דבאמת לב"ש אין איסור עליה להניק מדעת עצמה אבל הכא חדין כפיי' מיירי דשליחותי' דידי' קא עביד כשכופה אות' היינו דקאמר שוחטת דד מפיו אם רצה הבעל לכופה ע"כ ולכאור' משמע מלשון הברייתא כוותי' דנקט בסיפא אם נתגרשה אינו כופה ומשמ' דקאי אדלעיל אפילו בנדרה תחתיו ואפילו הכי קתני ל' אינו כופה אבל אם רצתה מניקתו ותו דמוכח הכי דאל"ה פשיטא דא"י לכופה וע"כ לדיוקא דאם רצתה מניקתו ואמאי הא לאחר הגירושין חל הנדר כדס"ל לריב"נ לעיל דיפר שמא יגרשנה ותהא אסור' לחזור לו אלא ודאי דאין איסור אלא ע"י כפי' (ועמ"ש לקמן עוד בזה) ונ"מ לדידן בעשירה דאינה מחויבת להניק וכן בנתגרשה דאין איסור להניק מדעתה ועיין עוד מ"ש בחידושי בשם הריטב"א באוסרת הנאת הנקה על בנה אסורה לב"ש להניקו משום דאין מאכילין לקטן דבר אסור בידים ואף דבהנאת הנקה ה"ל דבר שאין בו ממש והוא אסור מדרבנן כדאי' בי"ד רסי' רי"ג סעיף א' מ"מ אסור להאכיל לקטן אפילו איסור דרבנן כדאי' בא"ח סי' שמ"ג וכתבנו שם דלדע' הרמב"ם דס"ל במדיר הנאה על חבירו ומהנהו המדיר עובר האיסור ג"כ עלי' ונ"מ בעשירה או בנתגרשה דהנדר חל ולדעת הרמב"ם אפילו אם התינוק יונק מעצמו צריכה לשמוט דד מפיו משום דהאיסור עלי' ע"ש באורך:
ב
(שם כופין אותה וכו') כתב הב"ש דאם הבעל אינו רוצה לזון אותה דאז הברורה בידה לכוף אותו נראה דביני לביני אינה חייבת להניק וכו' כבר כתבנו לעיל בסי' פ' דאפילו לדעת הסוברים באומרת איני ניזוני' וא"ע חייבת שמלאכו' מ"מ מודי' נמי שאלו המלאכו' נתקנו תחת מזונות אלא דס"ל שהיא אינה יכולה להפקיע עצמה משאר מלאכות א"כ ממילא כשאינו זנה אפילו אין לו פטורה ממלאכות והנקה ונראה דכוונתו דאפילו כופין אותו ליתן מזונות אפ"ה הברירה בידה בכל עת לכופו לגרש משום דאין אדם דר עם נחש וכו' וביני לביני אף שניזונית בעל כרחו פטורה ממלאכו' אבל לא ידעתי מנ"ל הא אפילו לדעת הרא"ש דמוסיפין לה על כתובתה אבל שתפקיע מע"י בניזונית לא שמענו וקצת משמע לעיל סי' ע' דלדעת תוס' והרא"ש, בהלך למדה"י דאם מספקת במעשה ידי' אין פוסקי' לה ולא חילקו במרד בה והלך שלא מדעתה דפוסקים לה. ותו דלעיל סי' ע"ו ס"ב במורדת תוך יב"ח דאין לה מזונות נמי מע"י שלה כדאי' שם משמע דלהיפך במורד עלי' נמי כן דלא עבדי' תרתי וצ"ע:
כתב בח"מ דאם אסר' הנאת הנקה עלי' או הנדר חל וצריכה לשכור מניקת לו נראה כוונתו דאם אין הבעל בכאן להפר לה צריכה לשכור משלה עד שיבוא הבעל ויפר ואם לא ורצה להפר פשיט' דקי"ל דהוא נותן אצבע בין שיני' ובחנם תמה עליו הב"ש וצ"ע בעשירה דאינה משועבד' לו להניק אם הבעל יכול להפר לה משום עינוי נפש דידה שיש לה צער בריבוי החלב לפמ"ש הב"ש דאם לא הפר לא אמרי' מסני סני לה ויוציא ויתן כתובה משמע דלא חשיב עינוי נפש וכתב דכן משמע מהסוגיא ואפשר דהסוגיא מיירי שלא אסרה אלא הנאת יניקה מבנה דלא ה"ל עינוי נפש שיכולה להניק ולד אחר אבל כשאסרה לגמרי י"ל דהוי עינוי נפש ויכול להפר. כתב מהרש"א ז"ל דאם היא נודרת שלא להניק והוא שוחק וכ"ש כשמתרצה דנדר חל וכ"כ בש"מ בשם רש"י ז"ל במהדורא קמא דב"ש דס"ל הוא נותן אצבע של שיני' דומה כאילו הוא הדירה מלהניק ואזל לי' שיעבודא ולפיכך תשחט הדד מפיו ונ"מ נמי מזה באומרת הנאת תשמישך עליך וכיוצא בו דאם הוא מתרצה חל הנדר אבל הרשב"א חולק עליו דאפילו הוא מקיים לה בפירוש ואפי' אמר אם לא נודרת אני מדירך אפ"ה אין הנדר חל כיון דעיקר נדרה אינו חל אין זה קיום שאין קיום במקום שאין נדר וכ"כ שם בשם הריטב"א ותמהני על הפוסקים שלא הביאו דין זה ועיין לעיל סי' ע"ו וסי' פ"א מ"ש בזה. עוד כתב הב"ש דאם הולד מכיר אותה ואיכא סכנה בדבר צ"ע אם הנדר חל כשאוסר' הנא' הנק' עלי' ולכאור' נרא' דמוכח מהסוגי' דמשמע דסיפא דברייתא ואם נתגרשה וכו' אם היתה מכיר' וכו' ארישא קאי כמ"ש לעיל ואמאי הא לר' יוחנן בן נורי כשמגרשה חל הנדר כדאי' בדף נ"ט ואפילו לפמ"ש לעיל דבלא כפי' ליכא איסורא דון בניו ובנותיו מ"מ הא במכירה כופה אותה ש"מ דבמקום פקוח נפש מותרת לעבור על נדרה ודוחק לומר דמיירי שלא אסרה אלא להניק בחנם אבל בשכר לא נדרה מיהו לפמ"ש בסי' הקודם דדוקא כשאומר יקדשו ידי דהידי' אין עליהם אלא שיעבוד אז אמרי' קונמות מפקיע מידי שיעבוד אבל אם אוסרת מעשה ידי' שהם של בעל לגמרי אין מועיל אפילו קונם לאסור של חבירו על חבירו א"כ כשאוסרת הנא' יניקתה אינו חל כלל אפילו אחר הגירושין דה"ל דבר שלא בא לעולם:
ג
(סעיף ב' שומעין לה) רש"י כתב הטעם משום צערא דידה דרבוי חלב ורמב"ם מפרש צערא דיד' הוא משום שקשה לה לפרוש מבנה וכתב הב"ש דלפירש"י יכולה אפילו להניק בן חברתה ולכאורה טעם הרמב"ם פשוט טפי דהא קי"ל לקמן בסי' זה דקטן עד בן שש אין מפרישין אותו מאמו ובס"פ אע"פ אמרי' במניקת דמוסיפין על מזונותי' לאו משום דבעי למיכל בהדה א"כ הטעם פשוט שלא להפריש מאמו ואפשר דאדרב' מזה נפקא לי' לרש"י דא"כ מאי קמ"ל בברייתא פשיט' דאפילו עד בן שש שנים אין מפרישין אותו אלא ע"כ דבריי' אשמועי' דמשום צערא דידה משום ריבוי החלב אפילו בן חברתה יכולה להניק מיהו יש לומר דהרמב"ם ס"ל דמה שעשו חז"ל תקנה שיהי' אבל אמו עד שש שני' היינו משום סכנת ולד דכרוך אחר אמו דהיינו כשמכירה כבר אבל הכא דמיירי ע"כ שאינו מכירה עדיין דאל"ה פשיטא דאין מפרישין אותו דאיכ' סכנה שפיר אשמועי' דמשו' צערא דידה שלא לפרוש מבנה א"י לעכב עלי' מלהניק ועיין מ"ש לעיל סי' פ' סעיף י"ד מזה:
ד
(סעיף ג' אם רבתה שוכר מניקה וכו') משמע דאינה יכול לומר שהיא בעצמה חניק משום צערה דידה והבעל ישלם שכר הנקה כיון שאין מחויבת להניק משום דהבעל יכול לומר לה שאינו רוצה שתניק משום שמתנוולת כמ"ש הרמב"ם אלא שהיא רוצה להניק משום צערא דידה א"כ בריכה לינק בחנם אבל בזה יש להסתפק דאם היא רוצה לפסוק מלהניק והוא עשיר שאינה מחויבת בהנקה רק שהוא כופה אותה בשביל שהולד מכירה משום סכנה אם מחויב לשלם לה כמו בגרושה דכופה אותה ונותן לה שכרה ואפשר כיון דכתב הב"ש לעיל סי' פ' ס"ק ד' בשם הר"ן דכשכופה אותה לעשות משום זימה אפ"ה מע"י לבעלה והבאתי שם ראיות לדבריו ע"ש א"כ י"ל דה"נ אע"ג דכופה אותה לעשות משום סכנה ממילא הוא פטור לשלם:
ה
(סעיף ה' בהג"ה וי"א דאפילו אשה אחרת וכו') לא מצאתי חולק בזה ואפשר משום שהפוסקים לא הזכירו זה אלא גבי אם הולד ולא אסרו למניקת בן אחר שלא תינשא שלא תתעבר ותעכור חלבה ואפילו במכירה ותו דלפ"ז צ"ל דהא דאמר בגמ' ד' ס' ע"ב שאני בי ריש גלותא דלא הדרא בהו משמע דמניקה אחרת חיישי' שמא תחזור צ"ל דהיינו שמא תחזור שלא כדין א"כ לדעת הסוברי' דבנשבע' או נדרה מינקת שלא תחזור בה מותרת להנשא משמע דלא חיישי' שתעבור על שבועת' ואם הית' אסור' לחזור משום סכנת הולד ואפ"ה חיישי' שמא תחזור בה שלא כדין מה יועיל שבועת' ואף דקי"ל דאין מועיל שבועה היינו משום לא פלוג משמע דבמכירה אין איסור למינקת לחזור וכן אם אין לו מחויבת היא יותר מאשה אחרת כמ"ש הרמ"א בסמוך:
ו
ובסעיף ז' בהג"ה אין האם יכולה לכוף שתהי' עמה) בתשוב' מהר"ם פדואה מדייק מלשון רש"י דהא דבת אצל אמה היינו דוקא אם רצון הבת בזה ולכאורה משמע ממתני' דקתני' לא יאמר הראשון וכו' ולמדו הפוסקים מזה שהמחייב' עצמו לזון חבירו על שולחנו שאינו יכול לומר שיזון אותו דוקא על שולחנו א"כ משמע מדלא תני הך דינא בריש' כשהיא תמת הראשון שאין הבעל יכול לומר שתבא אבלו אם היא רוצה להיות ניזונית אבל יורשי אבי' וכן בבעל שני משמע דבאחת יכולים לו' כן משום דיכולה האם לכוף אותה להיות אצלה ודוחק לומר משום דכתב שם במהר"ם פדואה דוקא בגונא דליכא למיחש לרציחה א"כ י"ל דמתני' מיירי בענין שיש לחוש לרציחה ויותר נראה דא"ש כמו שיבואר לקמן סי' קי"ד דכשהיא תחתיו לא עדיפא בת מאמה דמסתמא התחייב על דעת זה שתהי' על שולחנו משו' דדרך הבת אצל אמה ואינו מחויב יותר ועמ"ש שם: