הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן פא
א
(סעיף א' הרי זה עושה ואוכלת וכו') לכאורה יש לדקד' דה"ל למתני סתם בין מע"י בין חותר חולין בשלמא במתניתין נקט שפיר דברישא אפילו ר' מאיר חודה אף ע"ג דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל מ"מ ברישא כיון דיכולה לומר א"נ וא"ע הוא עושה ואוכלת לעצמה אבל אנן דקי"ל דא"א מקנה דבר שלב"ל ה"ל לכלול מעשה ידיה והמותר חולין ובטור נקט דרך לא מבעיא מעשה ידיה אפילו אי הוי אמרינן דאדם מקדיש דבר שלב"ל אפ"ה פשיטא דמעשה ידיה חולין אלא אפילו המותר דיכול לכופה לשיטתו אפ"ה הוי חולין משום דהוי דבר שלב"ל אבל בלשון הש"ע א"א לפרש כן תו יש לדקדק דה"ל לטור וש"ע לאשמעינן הך דינא במקדיש ידי עצמו דאינו קדוש משום דה"ל דבר שלב"ל וכמו שהקשו התוספו' כזה בדף נ"ט ע"א ונראה דלפמ"ש הרמב"ם והוא בטוש"ע ח"מ סימן רי"ב דאע"ג דבמקדיש דשלב"ל אינו קדוש ח"מ חיוב לקיים מטעם נדר ולפ"ז א"ש דבודאי מקדיש ידי עצמו ג"כ ה"ל חולין אלא דאפ"ה צריך לקיים מטעם נדר אלא דברישא כיון דיכולה לומר א"נ וא"ע א"כ כשאומרת אח"כ א"נ וא"ע היא עושה ואוכלת לעצמה וממילא אין כאן נדר ולפ"ז י"ל הא דנקט הש"ע במותר חולין היינו משום דס"ל כדעת הטור ורבינו יונה וכמו שיבואר לקמן שזה דעת הרמב"ם והש"ע באומר יקדשו ידיך לעושיהן כיון שאינה יכולה לומר במותר א"נ מ"כ ואיני עושה ממילא אף דהוי חולין מ"מ כיון דמותר מע"י בא לידו מחויב לקיים מטעם נדר ואינו יכול לומר צאי מותר מע"י למ"כ כיון שיכול לכוף ממילא מחויב לקיים מטעם נדר אלא דלפ"ז יש לדקדק קצת הא דקאמ' ריש לקיש טעמא דר"מ משום דא"א מוציא דבריו לבטלה ואמאי הוא לבטלה הא כי היכי דאמר החם דגמר ואמר לשם דמים ה"נ י"ל דגמר ואמר לשם נדר למה נימא דנעשה כאומר יקדשו ידיך וצ"ל דאפ"ה כיון דהוא חולין עכ"פ עד שיחזור ויקדש הוי לבטלה לשון הקדש:
ב
(שם אמר להיקדשו ידיך לעושיהן וכו'). כתב הר"ן דהוא נגד הסוגיא דאמר ופליגי דר"ל וכו' מתוך שיכול לכופה נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן משמע דווקא כיון שיכול לכופה יכול לומר יקדשו ידיך דהידים משועבדים ק אבל למאי דקי"ל דאינו יכול לכופה אינו יכול לומר יקדשו ידיך וכתב הר"ן עוד דא"ל דהא דקאמר מתוך שיכול לכופה היינו דמשום הכי אמרינן נעשה דהא בלאו הכי ס"ל לר' מאיר דאמרינן נעשה משום דא"א מוציא דבריו לבטלה ולכאורה הי' נראה ליישב קצת דסבירא ליה להרמב"ם דאף דכשהוא זן אותה יכול לומר יקדשו ידיך לעושיהן מכל מקום הא יכולה לומר בכל עת איני ניזונית ואיני עושה ואפ"ה מהני ההקדש כל זמן שלא אמרה כדאמרי' גבי קונם מעשה ידיך לפיך דמשעבדא לו כל זמן שלא אמרה וס"ל דלא שייך לומר דנעשה כאילו אמר יקדשו ידיך משום דא"א מוציא דבריו לבטלה דכיון דיכולה לומר א"נ וא"ע א"כ מה יועיל אם יהי' כאילו אמר יקדשו ידיך לעושיהן אכתי דבריו לבטלה דהרי היא יכולה לומר א"נ וא"ע אלא מתוך שיכול לכופה ואינה יכולה לחזור אז אמרינן נעשה ומדברי הב"ש משמע דהרמב"ם ס"ל באומר יקדשו ידיך והיא ניזונית בשעת הנדר אונה יכולה לחזור בה תו דכבר חל ההקדש ולפמ"ש ז"א וכן הסברא דהיאך יכול הוא להפקיע זכותה ונראה ליישב דבריו דס"ל דכיון שהיא שותקת בשעת הקדשו ה"ל כנתרצה וכן כתב מהרש"א ז"ל גבי נדרה שלא להניק וכו' דף נ"ט ע"ב דבנתרצ' ושתק לנדרה אז הנדר חל אף דמשועבד לו. ובספ"י כתב שם דתליא בפלוגתא אם היא נתנה אצבע בין שיני' א"כ למאי דקי"ל דבקיים הוא נתן אצבע ב"ש חל ה"נ ס"ל הכא בנתרצה היא לנדרו חל וכן נראה מדברי מהרש"א בתוס' ד"ה א"צ להפר דכ' דיכול להפר משום שמא יחזור בו משמע דאי לאו דמפר א"י לחזור בו כיון דהי' יכול לכופה למעשה ידי' שיזון אותה ותעשה לו ה"ל כנתרצה ופקע שעבודו ועיין מ"ש לעיל בסימן ע"ו ובסימן ע"ח בזה ולפ"ז צריך לומר לפי מ"ש לעיל דהא דאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה היינו משום דאף דהיא מתרצה לנדרו מ"מ לא שייך לומר נעשה כיון דהיה יכולה לומר א"נ וא"ע איך נאמר דא"א מוציא דבריו דבטלה דהא יכולה היא עכ"פ למחות כנ"ל. אך זה דוחק ומ"ש ראי' מדברי התוס' ד"ה מאי לאו וכו' והבין מדבריהם דכשהוא זן אותה בשעת ההקדש אינה יכולה לחזור לר"מ וזה ודאי א"א לומר לענ"ד דהא אף דס"ל לר' מאיר אדם מקדיש דבר שלב"ל קי"ל דיכול לחזור עד שיבוא לעולם וא"כ מהיכי תיתי לא תוכל לומר א"נ וא"ע דהא ודאי לא חל ההקדש עד שיבא לעולם מיהו העיקר נראה בדעת הרמב"ם דמפרש הסוגיא כפשטי' דדווקא במקום שיכול לכופה יכול לומר יקדשו ידיך אלא כיון דהכא מיירי בהקדיש כל מעשה ידי' וס"ל להרמב"ם כסברת הטור והר"ר יונה דבמותר יכול לכופה ואינה יכולה לומר אוני נוטל מעה כסף וא"ע וס"ל כדעת הפוסקים בח"מ במקדיש דשלב"ל עם דבר שבא לעולם קנה שניהם וא"כ כיון שהקדיש כל מע"י ואמר יקדשו ידיך נמצא דבמותר חל על הידים וה"ל בא לעולם אף דבגוף מע"י יכולה לומר איני ניזונית ואין הידים משועבדים אפ"ה חל אגב המותר ושפיר כתב דכל מעשה ידי' קדיש והא דקאמר בסוגיא ופליגא דריש לקיש ולא מפרש הכי משום דבמותר יכול לכופה לכ"ע עיין בחידושים באורך בס"ד ועוד כתבנו שם דיש לפרש דברי הרמב"ם אפי' לא ס"ל כשיטת הטור והר"ר יונה אי נימא דס"ל להרמב"ם דבאומרת א"נ וא"ע חייבת בשאר מלאכות א"כ חל הקדושה על כל מ"י אגב שאר המלאכות דחל על הידים אבל מ"ש בתחלה נראה יותר בפשיטות דברי הרמב"ם ע"ש:
ג
(שם בהג"ה וי"א דאינו קדוש וכו') כתב הב"ש וכן הוא דעת הר"ן וס"ל דאפי' אומרת יקדשו ידיך לא מהני ומפרש הסוגיא מאי לאו בניזונית היינו ניזונות ממש ואפ"ה אינו קדוש אליבא דר"מ משום דבכל שעה יכולה לומר א"נ וא"ע א"כ לדידן נמי וכו' ולענ"ד אף דמשמע קצת מדברי הטור דמפרש מאי לאו בניזונית אפי' כשהוא זן אותה היינו דהטור לשיטתי' אזיל דס"ל דבמותר יכול לכופה א"כ לא תקשה עליו קושי' התוס' שם בד"ה מאי לאו וכו' מדקאמר לקמן אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף מ"ט דמ"ד, לאחר מיתה קדוש פי' גם מחיים הי' קדוש וכו' אף דיכולה לומר א"נ וא"ע מ"מ האיך קאמר רב דבמותר דלאחר מיתה קדוש הא במותר יכול לכופה כיון דמעלה לה מ"כ אבל לשיטת הר"ן דפליג בהדיא כדאיתא לעיל סי' פ' סעיף א' בהג"ה א"כ מוכח בהדיא דבמעלה מזונות ומ"כ קדוש מחיים לר"מ וע"כ מפרש בניזונית כפירוש התוס' שהוא חפץ לזונה והיא אינה רוצה ומ"מ דברי הר"ן נכונים דא"י לומר יקדשו ידיך אפי' בנזוני' כיון דאין הידים משועבדים לו ואין הקדושה חל על הידים כלל:
ד
(סעיף ב' האשה שאמרה וכו') הנה בפשטות הסוגיא משמע דאף למסקנא דמשני שאני קונמת דמפקיע מידי שיעבוד מ"מ צריך לומר שאמרה יקדשו ידי לעושיהן כדמשני ר' הונא ברי' דר' יהושע דאל"ה אכתי מע"י אינו בעולם עד שתעשה אותם אבל הרמב"ם דמחלק דנקט תרתי יקדשו ידי או שנדרה וכו' משמע דס"ל דלמסקנא א"צ לומר שאמרה, יקדשו ידי לעושיהן והיינו משום דכיון דקונמת קדוש הוא חל על דבר שלב"ל ונלע"ד שזה הוא שיטת התוס' בקדושין דף ס"ג בד"ה וידים אתנהו בעולם וה"ה דמצי לשנויי דקונמת קדושת הגוף משמע דלא הוי צריך לאוקמי באומרת יקדשו ידי וכבר הארכנו בזה בחידושינו בכתובות דף י"א ודף נ"ט אך הא קשה לי על שיטת הרמב"ם דלמסקנא חוזר הש"ס מהא דאוקמא באומר' יקדשו ידי אלא דהקדיש' מע"י ממש וקונמות חל על דשלב"ל א"כ מאי מקשה הש"ס ונקדשו מהשתא והיינו משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד האיך שייך בזה שיעבוד הא גוף מע"י הם שלו לגמרי ועד כאן לא קאמר לעיל וכי אמרה הכי מי מקדשא הא משעבדא לי' אלא משום דמשני בתחלה באומרת יקדשו ידי אבל בגוף מע"י הם של בעל ממש ומאי קושיא דנקדשו מהשתא וע"כ צ"ל דאף לפי המסקנא ברוך לשנויי באומר' יקדשו ידי' לעושיה' ועמ"ש בחידושי'. ומ"ש הרמב"ם ביקדשו ידי לחוד מהני ופי' הח"מ דס"ל דידים קדשי קדושת הגוף וכ"כ הב"י בי"ד סו' רל"ד הוא פלאי דאיך שייך להקדיש ידים כמו שהקשו התוס' בדף נ"ט ע"ב בד"ה שדה וכו' והוא מסוגי' ערוכה בגיטין דף ל"ח ע"ב דהמקדיש עבדו יצא לחירות מ"ט לדמי לא קאמר פירש"י דגופו לא קדיש שאינו ראוי למזבח וא"כ איך שייך לומר שהידים יהיו קדושי' קדושת הגוף ותו קשה לי על דבריהם לפמ"ש התוס' דהא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד בע"ח היינו משום דהקדש כולל לא אלמוה וחל מיד כמו שהוכיחו התוס' ד"ה קונמת וכו' מהאי איצטלא דפרסוה אמיתנא וא"כ אס"ד דהכא מיירי שהקדישה את הידים קדושת הגוף א"כ יהא הקדושה חל מיד אפי' תחת בעלה ונלפע"ד עיקר בדברו הרמב"ם ז"ל דס"ל דחל על הידים קדושת דמים וס"ל כמ"ד שם בגיטין במקדיש עבדו דלדמי קאמר והנה התוס' כתבו בכתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה שדה זו שמשכנתי וכו' וז"ל ומתרצא בהכי האי דפריך לעיל ומי איכא מידי ומאי קושיא דלמה לא תוכל להקדיש מע"י אחר שתתגרש מ"ש מנכסי מלוג שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן אלא ודאי אף שיכולה להקדיש מידי דהוי אמכר לא תוכל לאסור עכ"ל הרי דבהקדש כללי חל על הגוף מהיו' ומעשה ידי' לאחר גירושין והא דלא מוקי הש"ס בהכי היינו משום דברייתא דמיירי בקונם פרטי ע"כ צ"ל כדמשני באומר' יקדשו ידי לעושיהן היינו יקדשו ידי לעושיה' על פיך וכו' כמ"ש הח"מ בשם הב"י וכיון דהוי הקדש פרטי שפיר פריך דמשעבדא לי' וה"ל דשלב"ל כמ"ש התו'. אבל הרמב"ם דינא נקט דאם אמר' יקדשו ידי לעושיהן דהיינו הקדש כללי בזה שפיר חל על הגוף מיד ומעשה ידי' לאחר גירושין:
ומ"ש הב"ש לתרץ דברי הרמב"ם דמהני ביקדשו ידי אף דמשעבד' לי' משום דכתבו התו' דסוגי' אתיא כר"ל אבל לר' הונא בידה לומר א"נ וא"ע אך ז"א לפמ"ש לעיל סו' פ' סעיף ט"ו לדעת הרמב"ם דאף שאומרת א"נ וא"ע חייבת בשאר מלאכו' א"כ אינו חל על שאר מלאכות דאינ' בידה ומה שיכול להפר לאחר הגירושין שלא תוכל לחזור אליו היינו משום דאינה יכול' ליזהר בשא' מלאכו' כמ"ש הר"ן בתירוץ קושיית התו' דאפי' לרב לא הוי בידה מטע' זה והתו' לשיטתי' דס"ל דכשאומר א"נ וא"ע פטור' משאר מלאכו' אלא דלפמ"ש, לעיל דס"ל להרמב"ם כשיטת הפוסקים במקנה דשלב"ל עם דבר שבא לעולם חל על שניהם א"כ י"ל כיון דעיקר מעשה ידיה הוא בידה וחל אחר הגירושין חל נמי על שאר מלאכות ומה שכתבתי נ"ל יותר נכון ועיין בסמוך מ"ש עוד בזה:
ה
(שם או שנדרה שלא יהנה וכו') כבר כתבנו דס"ל להרמב"ם כשיטת התו' בקדושין דקונמות שמפקיעי' מידי שיעבוד חל על דשלב"ל אך באמר פשטו' הסוגי' לא משמע הכי דעיקר חסר מן הספר והל"ל בהדיא קונמת שאני דחל על דשלב"ל ותו קשה דכב' הוכחנו בחידושינו בכתובות דף נ"ט דאפילו לדעת התו' דקדושת הגוף חל על דשלב"ל היינו דוקא במידי דעבידי דאתי אבל במידי דלא עבידי דאתי ודאי אינו חל כדמוכח דהא דנדרים דף מ"ו באוסר בלשון קונם אם אסור בחילופיהם ושאר הוכחות וא"כ הא גירושין לא עבידי דאתי ואיך יכול' לאסור אחר הגירושין א"כ פשטות הסוגי' דמש"ה חל אחר הגירושין משום דאף בשעת הנדר היה ראוי לחול אי לאו דאלמוה כמ"ש הר"ן וח"ש התו' בקדושין דקונמת מהני לדבר שלב"ל היינו לענין שיחול על מע"י שלא עשתה עדיין ואצ"ל יקדשו ידי דזה עבידי דאתי אבל מחמת שעבוד הבעל ע"כ צריך לומר משום דקונמות מוציאין מידי שיעבוד והי' ראוי לחול מיד וצ"ל דבאמר גם דעת הרמב"ם כן:
עוד כתב הב"ש ולמ"ד העדפה שע"י הדחק שלה היא והבעל אוכל פירו' אם אמרו יקדשו ידי לכ"ע צריך להפר דאל"כ חל ההקדש מיד על ההעדפה כיון דאין לו אלא פירות לא אלמוה חז"ל שעבוד של הבעל עכ"ל ודבריו אינם מובנים נים דכוונתו על מ"ש התו' ד"ה ר' עקיבא וכו' ובאמת לפי סברת הרא"ש הכא דביקדשו ידי א"צ להפר היינו משום דהוא קדוש' דמים א"כ אינם. מפקיעי' מידי שיעבוד ומה צריך לאלמוה והתו' קאי שם למסקנ' דקונמות קדושת הגוף וברייתא הא מיירו בקונם. אך לפמ"ש בחידושי דבאומר' יקדשו ידי לעושיהן בל"ז ע שייך לומר דאינו חל משום פירות דכיון דהקדישו הידים אפי' אי הוי קדושת דמים אין הידים משועבדי' לעשות העדפה ע"י הדחק כדי שיאכל הבעל פירות (מיהו אם נימא סברא זו י"ל דאפילו אי הוי העדפ' לבעל אכתי י"ל דחל הקדוש' על הידים כיון דאינה מחויב' לעשו' העדפ' על ידי הדחק ויש לחלק דעכ"פ הידי' משועבדים לבעל לכל מה שהעשה בהם אבל כשהעדפה דידה אינם משועבדים כלל וצ"ע) ועמ"ש בחדושי' לולי דברי התו' נלע"ד דלא שייך לומר בפירות מן ההעדפה דאינו חל משום דמשעבד' לי' לפירות דהא קי"ל בנכסים שאינם ידועים אפילו נפלו לה משניסת והיא מכרה קודם שיוודע לבעל המקח קיים א"כ כיון דהקדישה הידי' מיד שתעשה ה"ל כאילו מכרה כמ"ש בהג"ה סו' צ' סעי' ט' וכיון שחל ההקדש קודם שידע הבעל דאטו יצטרך לעמו' על מלאכתה לראות מיד שתעשה העדפה שע"י הדחק א"כ הוי לי' כמכרה קודם שנודע לו וההקדש קיים וצ"ל דהתו' לא בעי לאוקמי דר' עקיבא בפלוגת' דר' שמעון ורבנן בר"פ האשה שנפלו אבל למאי דקי"ל כר' שמעון בנכסים שאינם ידועי' יפה כתב הב"ש דצריך להפר משום ההעדפה:
ו
(שמא יגרשנה וכו') משמע דאפילו בהקדש כללי נמי מועי' ההפרה לאח' גירושין דהא משמע דקאי גם אריש' שאמרה יקדשו ידי לעושיהן כמ"ש הב"י והח"מ ועיין בי"ד סי' רל"ד גבי שאני נהנה לבריו' שכתב הט"ז בשם מהרש"ל דאין הפרה מועיל לאחר הגירושין דלאחר הגירושין הרי הוא ככל העולם וצ"ע לחלק:
והנה מיש בח"מ בס"ק ה' ונראה דלדעת הרמב"ם וכו' ה"ה אם אמר קונם מעשה ידיך נמי חל וכו'. דהא להרמב"ם בקונם לחוד נאס' דשלב"ל וכ"כ הב"ש בס"ק ג' דדוקא להרמב"ם חל משמע דס"ל דאפילו בקונם שאסר על עצמו אפ"ה אינו חל על דשלב"ל אף דבש"ס דף נ"ט אמרי' דאדם אוס' בקונם דשלב"ל על עצמו מתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו צ"ל דהיינו דוק' פירות עצמו על עצמו אבל פירו' חבירו על עצמן אין ראי' מש"ס שיכול לאסו' דשלב"ל ועמ"ש לעיל סי' מ"ד סעי' ה' בזה: