אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן פ

סימן עט

א

(סעיף א' ואם לא הי' דרך וכו'). כתב הב"י והח"מ אף דבגמרא אמרי' וה"מ בכיתנא רומאה מ"ח כיון דאין כיתנא רומאה ידוע לנו מספקינין בכל כיתנא דילמא הוא כיתנא רומאה והוא דחוק ולפענ"ד נראה דהסוגיא מיירי שדרך נשי המקום לעשות בפשתן דכל מילי דמתני' מיירי בכך כמו במניקה ואינך דמבואר לקמן סעיף יו"ד ואפיה בכיתנא רומאה אינה מחויבת לר' יהודה אבל הרמב"ם דמיירי הכא כשאין דרך נשי העיר כן רק דאפ"ה הוא כופה אותה לעשות בצמר משום זימה והיינו מלאכה קלה שאפשר רק שלא תהי' בטילה והיינו טוויית הצמר ומה שלא חיל' ברישא במקו' שדרכם לטוות פשתי' דבכיתנא רומאה א"י לכופה י"ל דכיון דאין כיתנא רומאה מצוי בינינו לא הזכירו א"נ דס"ל דהלכה כת"ק דר' יהודא דאינו מחלק בטויית פשתן ולפ"ז א"ב לדחוק בהא דקתני בדברי ת"ק דר' יהודא אבל כופה ליתן תבן וכו'. דהא דאמרי' בפ' בתרא דנדרים שלא אתן תבן וכו' דמיירי בעשירה כמ"ש הר"ן דאפי' בעני' אם אין דרך המקו' בכך שפיר חל הנדר וכבר כתבנו דמתני' וברייתא מיירי במקום שדרכן בכך דוקא:

ב

(שם דחקה עצמה וכו') ודעת הר"ח דהעדפה ע"י הדחק לעצמה וכתבו האחרונים דתוכל האשה לומר קים לי כהר"ח ובחידושי כתבתי די"ל דאף לשיטת הר"ח יש לחלק דאם עשתה כדרך שהיא מחויבת כגון ה' סלעים בזמן הש"ס וכן בזמן הזה כשיעור החיוב ואח"כ דחקה עצמה בלילות ועשתה יותר בזה ס"ל להר"ח כר' עקיבא דה דהעדפה לעצמה אבל אם הוא אינה בעלת מלאכה ולא עשתה כשיעור המחויב ודחקה עצמה בלילה להשלים השיעור אף שאינה מחויבת לכ"ע העדפה זו לבעל. וכן במציאה דמדמ' הש"ס להעדפה שעל ידי הדחק ג"כ יש חילוק זה ובזה נכון מה שדקדקו התו' בר"פ מציאת האשה דהכא משמע דמציאתה הוא תחת מזונו' והיינו משום איבה דמזונות כמו בעיקר מעשה ידי' ובר"פ האשה רבה דקאמר תהוי לה איבה ואיבה לא משמע הכי ונראה דלפמ"ש א"ש דיש שני מיני איבות כמ"ש התו' בכתובות דף מ"ז דמציאתה הוא משום איבה דקטטה והיינו דמציאתה והעדפה שהוא כנגד החיוב להשלים מה שמחויבת לעשות הוא משום איבה דמזונות ובזה מודה ר' עקיבא דלבעלה כנ"ל אבל מציאתה והעדפה שהוא יתר על החוב הוא לרבנן מטעם איבה דקטטה ובזה פליג ר' עקיבא ולפ"ז יש ליישב לשיטת הר"ח במה שפסק כר"ע ולא כסתם מתני' דמציאת האשה ומע"י לבעלה דמתני' מיירי מה שהוא כנגד החיוב כדקתני מציאת האשה ומעשה ידיה משמע דהיינו נגד החיוב מע"י:

ג

(שם בהג"ה ויכולה אשה לומר איני נוטלת וכו') ודעת הר"ר יונה הביאו הטור דאינה יכולה לומ'. ובחידושינו דף נ"ט ובר"פ מציאת האשה הארכנו לבאר שיטתו ולפי שיטתו דניתקן המותר לטובת הבעל יש להסתפק אם הבעל יכול לומר איני נותן מעה כסף ואיני נוטל המותר אי נימא דדמי לעיקר מעשה ידי' אליב' דריש לקיש דכתבו התוס' בכתובו' דף מ"ז ע"ב דאף דס"ל מע"י עיקר מ"מ א"י הבעל לומר צאי מעשה ידיך למזונותי' בדלא ספקה א"כ ה"נ יש לומר במותר מע"י לשיטת הר"ר יונה אך אפשר לומר דדוקא בעיקר מזונות דנתקן ג"כ לטובתה ולא במעה כסף וקצת מוכרח כן מהסוגיא דף ס"ג גבי מורדת דהוצרך הש"ס לאוקמי דמ"ד מורדת ממלאכ' ס"ל כר"ל כמ"ש התוס' שם ולשיטת הר"ר יונה ה"ל לומר במורדת ממותר מעשה ידי' אלא ע"כ משום דבעינן דומיא דמורד דצ"ל באומר איני זן ואיני מפרנס דבמותר באמת יכול לומר כן לדעת הר"ר יונה ועיין בחידושינו שם ועמ"ש לקמן סוף סי' זה. עוד כתבתי בחידושי' דלכ"ע אין האשה יכולה לומ' בעיקר מע"י שתהי' ניזונית ומעשה ידי' לבעלה ועל המות' תאמר איני נוטל מעה כסף ואיני נותן מותר אלא א"כ תאמר איני ניזונית כלל וכ"כ בס' פ"י ר"פ מציאת האשה ע"ש:

ד

(סעיף ב' הי' לו ממון הרבה וכו'). והנה בר"ן מביא פלוגתא בעשיר' דאינה מחויב' לעשו' רק משום זימה אי מעשה ידיה לבעל' והרשב"א מדמי לה להעדפה ע"י הדחק ודחה הר"ן דהוא בכלל מעה כסף ונראה דס"ל להרשב"א כיון דאמר בגמר' דמציאתה להעדפה שע"י הדחק דמי א"כ לא עדיף זה ממציאת' ובמציאה פשוט דאין חילוק בין עני' לעשירה וה"ה במעש' ידי' וא"ל דמע"י כיון דקטרתא בה עדיף טפי ממציאת'. ז"א דהא פריך בר"פ מציאת האשה מה העדפ' דמע"י אמר ר"ע לעצמה וכו' משמע דהעדפ' אף דטרחא בהו הוא יותר סברא דלבעל' דאל"כ לא מקשה מידי והר"ן כתב שם הטעם דאל"כ מי ישגיח עלי' ולפמ"ש מוכח ממציאת עשירה דלבעלה דלא שייך טעם זה ועוד נראה להביא ראיה מהא דקאמר בכתובות דף ק"ד גבי פוסקין מזונות לאשת איש דר' פפא אמר חיישינן שמא אמר לה באי ור' זביד אמר דאימר צררי אתפס' וכו' מאי בינייהו וכו' ולמה לא קאמר דאיכא בינייהו עשירה דלא שייך טעמא דר' פפא דמעשה ידי' לעצמה ותו דלר' פפא ה"ל לאוקמא כל הנך מתנייתא דמקשה התם על שמואל ודחיק לאוקמא בששמעו בו שמת וטפי ה"ל לאוקמא בעשירה אלא ודאי דכיון דמחויבת לעשות משום זימה ממילא מע"י לבעל וכן משמע מהא דאוקמא בדף נ"ח ע"ב מתני' דהמקדיש מע"י אשתו דה"ז עושה ואוכלת בשאינה ניזונת והוצרך לדחוקי דנקט רישא משום דסיפא איצטריכא לו' וטפי ה"ל לאוקמה בעשיר' וכן משמע עוד מהא דקאמר ר"י בן נורי שם דף נ"ט יפר שמא יגרשנה ה"ל לומר שמא יתעשר ולא תצטרך ליתן מע"י וכן משמע מהא דקאמר פ' השואל דף צ"ו לפום חורפא שבשת' דהא ק"ל שמירה בבעלי' דהיא משועבדת לו משמ' אפי' בעשיר' ועוד נראה דאם הוסיפה לעשות יותר מעשי' בצמר אם הי' שלה הי' יכול הבעל למחות בה כדאי' לקמן סי' פ"ב כשרוצה להניק בן של איש אחר חפני שמתנוול' כמ"ש הרמב"ם עמ"ש לקמן סי' פ' סעיף י"ד וה"נ י"ל בכל מלאכה יתיר' כדאי' בדף נ"ט ע"ב. מכל הלין משמע דאפי' בעשירה מע"י שלו מיהו באומרת א"נ וא"ע משמע ודאי דמע"י שלה ולפ"ז המ"ל בפ' השואל דמשכחת באומרת אינה ניזונות וא"ע ואפילו לדעת הפוסקים בס"ס זה דמחויבת בשאר מלאכות אכתי יש לומר בעשירה ג"כ אך דלדעת הפוסקים דבמותר א"י לומר א"נ ואיני נוטל מ"כ י"ל דמשועבדת לו למותר ויותר נראה דעכ"פ משועבדת לו לעמוד לפניו כדלקמן בסעיף ד':

ה

(סעיף ג' המדיר את אשתו וכו') כתב הב"ש אפילו התיר לה שחוק מ"מ יש חשש זנות והרא"ש כתב די"ל דהלכה כרשב"ג במשנתינו דאם לא הדירה משחוק א"צ להוציאה וכן הוא לדעת הריטב"א דמפרש דרשב"ג לא פליג אדר' אליעזר דנהי דהבעל כופה אותה לעשות משום זימה אבל כשהיא טוענת אותו להוציאה בשביל זימה לא מהני טענתה והכי עדיף טפי דלא תקשה הלכתא אהלכתא דאמר הלכה כר' אליעזר וקי"ל דהלכה כרשב"ג במשנתינו מיהו קשה לי לפי מה דאמר ר' יוחנן בן נורי בדף נ"ט שמא יגרשנה ולא יוכל לחזור והיינו משום שאינה יכולה ליזהר בהם מן המלאכות השנויות במשנתינו כפירש"י א"כ מטעם זה גופא נימא דיוציא ודוחק לומר דמיירי שלא הדירה ממלאכות שהאשה עושה לבעלה ואפ"ה יהיה חשש זימה ונ"ל דנהי דלכתחלה אסורה לחזור לו אפילו הכי א"ב להוציאה בשביל זה ועיין בחידושינו ולפ"ז נראה מה שנסתפק הב"ש בנדרה היא ממלאכה אם הוא יכול להפר משום חשש זימה ושיעמום ולפמ"ש בל"ז יכול להפר מפני שאינה יכולה ליזהר מן המלאכות ואם יגרשה לא תוכל לחזור וגם י"ל דכיון דא"א ליזהר א"כ כיון דקי"ל בנודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה ה"ל דברים שבינו לבינה ויצטרך לגרשה ממילא וצ"ע בזה. מיהו נראה דבל"ז א"ש דיכול להפר דהא כתבו התוספות בדף נ"ט בד"ה ר"ע דיכול להפר משום דחלקה משועבדת לפירות א"כ לא מבעיא לדעת הרשב"א שכתבנו לעול דאף בעשירה כשעושה מעשה ידיה הוא לבעלה פשיטא שיכול להפר ואפילו אי נימא דמע"י לעצמה מ"מ הפירות הוא שלו ושפיר יכול להפר ועיין בכ"ז בחידושים:

ו

(סעיף ד' בהג"ה וי"א דמחויבת להציע כל המטות) כבר מבואר בתוס' והר"ן דהיינו מדקאמר במתני' שתים אינה מצעת המטה ובגמרא אפילו הכניסה לו מאה שפחות מצעת המטה וחילקו דמתני' מיירי במטות כל הבית אבל התוס' כתבו בריש כתובות דיש לחלק בין הצעות המטה דמתני' דהיינו כרים וכסתות ובין הצעת המיטות דאמר בגמרא דהיינו פריסת סדין דמילי דחובה הוא והנה הב"ש כתב בס"ק ו' דמדקאמר הש"ס גבי הכניסה לו שתי שפחות הא שארא עבדה והיינו הצעת המיטה ותימא הא הכניסה שפחה במקומה ותירץ קמי ארחא ופרחא מאן טרח משמע דהיא חייבת להציע המטות של ארח' ופרחא וכו' ולענ"ד אדרבא מהתם משמע אפכא דאס"ד דהיא מחויבת בהצעות כל המיטות אפי' לאורחים ע"כ הדרא קושיא לדוכתיה ותימא הא הכנסתי שפחה במקומי והיא תעשה כל מה שאני הייתי עושה אלא ע"כ דהיא אינה מחויבת לעשות לאורחים אלא דעיקר קושית הש"ס בהכניסה לו או שיש לו שתי שפחות כיון דא"צ למלאכתה ממילא היא פטורה מלעשות כמו בג' וד' שפחות ועל זה משני דבאמת שפחה אחת או ב' אינם מספקת לארחא ופרחא וממילא דגם היא צריכה לעשות כיון שהיא חייבת עכ"פ להציע מטתו והשפחות אינם מספיקות להביע כל המיטות שוב מצאתי בס' ש"מ בשם תר"י שפיר' כן ותו ק' לי על דעה זו דאין מחלקים בין הצעת מטה דמתני' להצעת המטה דהש"ס בין כרים וכסתות לפריסת סדין ואפילו בכרים וכסתות לעולם חייבת במטתו של בעל דמילי דחובה הוא הא אמר הש"ס בפירוש גבי הכניסה לו שתים דאינה חייבת בהצעת המטה ותימא ליה עיילית לך איתתא אחריתא לדידי ולדידה וחדא לדידך ולדידה הרי דמפורש דפטורה אפילו ממטתו ותו דלפמ"ש התוס' בריש כתובות דף ע"ב ד"ה הצעת המטה וכו' דמה שאסרו בנדה הצעת המטה היינו דומיא דהצעת המטה דכאן דהוא מילי דחובה הא דקאמר הש"ס קמי ארחא ופרחא מאן טרח בהכניסה לו שתים דהיינו בהצעת המטה ואי נימא דאין חילוק בהצעת המטה והכל מילי דחיבה נינהו הא קי"ל לעיל סימן כ"א דכל שאסור בנדה אסור באשת איש ואיך תציע מטות ארחי ופרחי וצ"ל בדוחק דהתם מיירי בפניהם והכא מיירי להביע שלא בפניהם:

ז

(סעיף ה' מלאכות אלו וכו') כתב הב"ש דמשמע דמחויבת לעשות ולא כרש"י ז"ל שכתב עצה טובה היא ולענ"ד דגם רש"י ז"ל ס"ל דחיובא הוא תדע דאל"כ למה הוצרך לחלק בין הצעת המטה דמתני' להצעת המטה דעשירה תיפוק ליה דאינו אלא עצה טובה אלא נראה דכוונת רש"י ז"ל דלא הוי משום זה מורדת ממלאכה כמו בשאר מלאכות וכמו שהוכיחו התוספות בדף מ"ג מדקאמר שם חולה בת מלאכה היא ע"ש:

ח

(סעיף ח' בהג"ה הכניסה לו שלשה שפחות וכו') צ"ע למה לא חשיב דיש חילוק בין ג' שפחות וד' לענין דברים קטנים כדאמר הש"ס גבי שלשה שפחות הא שארא עבדא והיינו דברים קטנים כפירש"י בשלמא על הרמב"ם וש"ע אין להקשות דסבירא להו כיון שתיקנו אח"כ דאפילו עשירה גדולה מחויבת בהצעת המטה כ"ש בדברים קטנים כמ"ש הה"מ דהא מדינא דמתני' בשלש שפחות פטורה מהצעת המטה ואפ"ה חייבת בדברים קטנים כל שכן לאחר התקנה דמחויבת אפילו בהצעת המטה דחייבת בדברים קטנים אבל על הרמ"א שכתב לחלק בין שני שפחות לשלש יש לתמוה דלא חשוב לחלק בין ג' וד' לענין דברים קטנים וכן קשה על הטור ונלענ"ד דס"ל כיון דאמרו במתני' בהכניסה לו שלש פטורה מלעשות בצמר ואפ"ה מחויבת בדברים קטנים כדקאמר בש"ס הא שארא עבדא ומצינו לרבי אליעזר דאמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר והיינו מלאכה קלה וכיון דשמעינן דדברים קטנים הם יותר מלאכות קלות מעשיית הצמר כדמוכח מהכניסה לו ג' שפחות כנ"ל א"כ כ"ש דס"ל לר"א דיכול לכופה לדברים קטנים דקלים מעשיית הצמר וכיון דקי"ל דהלכה כר"א אין חילוק בין ג' לד' ולפ"ז צ"ל דהצעת המטה דמתני' אינו מלאכה קלה כמו עשיית הצמר אע"ג דחשיב ליה תנא דמתני' כחדא בהכניסה לו ג' פטורה מהצעת המטה ומלעשות בצמר לא זו אף זו קתני לכן אין הכרח רמ"א דעשירה גדולה חייבת בהצעת המטה דמתני' כי אם בהצעת המטה של הצעת פריסת סדין ולפי זה נראה דאין צריך לדחוק בדברי הרמב"ם ז"ל דמפרש דהצעת המטה דמתני' ודש"ס אחת הוא ותקנה אחרת היתה אח"כ כמ"ש הרב המגיד אלא דס"ל דהא דאמר בש"ס אבל מצעת לו אח המטה הכל אליבא דת"ק דר"א ואליביה באמת צריכין לחלק בין הצעת המטה להצעת המיטה דש"ס אבל למאי דקיימא לן כר"א דמחייב אפילו עשירה גדולה בצמר ה"ה להצעת המטה דמתני' דהא תנא דמתני' חשיב להו כחדא משמע ליה דשוין הם:

ט

(סעיף ט' עליה להביא ראיה וכו') כתב הרמב"ם והביאו הטור אין כאן מקום לשבועה ולא כתב טעם לזה והב"ח תמה עליו ובב"ש כתב בשמו דאפשר דגם הרמב"ם ס"ל דיכולה להשביע אח"כ אלא בתחלה מחויבת לעשות ואח"כ יכולה להשביע ולא ידעתי מה עדיפות אח"כ להשביע יותר מבתחלה דהיא מוחזקת בעצמה והוא בא לכופה ועיין בב"ח שלא נרמז חילוק זה ולכאורה היה נראה טעם הרמב"ם בזה דמדמי לה ללוה שטען אין לי דאין משביעין אותו מדינא דהש"ס כי אם מתקנת הגאונים כדאיתא בח"מ סימן נ"ט א"כ ה"נ כיון שהבעל טוען אין לי כ"כ ממון כדי לקנות שפחות אין מקום לשבועה מדינא דש"ס אע"ג דנשבע שם מתקנת הגאונים כאן לא התקינו אלא דנראה דהתם מיירי שאין המלוה טוען ברי שיש לו א"כ אין נשבעין על טענת שמא אבל אם הוא טוען ברי למה לא תשביע אותו ואפילו נימא דס"ל דלא מחשיב ברי כיון די"ל דהוא חיוב לאחרים מה שהיא אינה יודעת ואין עשיר שיכול לקנות שפחות מ"מ לפמ"ש דהיא יכולה להשביעו אפילו קודם עשיית המלאכות כשכופה אותה לעשות א"כ י"ל דדמי לנשב' ונוטל דנשבע אפילו בשמא כמ"ש הש"ך בח"מ סימן קמ"ו ס"ק ה' ונראה דיש לפרש טעם הרמב"ם דאין מקום לשבוע' זו מטעם שהקשו בש"ס בר"פ קמא דב"מ ונימא מיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועה ומשני דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו וכן הוא בש"ע ח"מ סי' צ"ב א"כ כיון דקי"ל דאין אדם מחויב להשכיר עצמו לעשות מלאכה לשלם חובו א"כ אמרי' לגבי הבעל מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וא"ל דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליה דאע"פ שיש לו סמ"י עליה כיון שאנו מודיעים אותו הדין דאם יש לו כדי לקנות שפחות אסור לו לכופה למלאכה אפילו אם היא חייבת לו ממון שוב אין מקום לשבועה:

י

(סעיף יו"ד וכל אלו המלאכות וכו') כתב הב"ש דלאו דווקא דהא מחויבת לעשות בצמר אפילו כשאין בני משפחתה עושין וכתב עוד וכן מחויבת למזוג הכוס ונראה עוד דכ"ש שמחויבת לעשות לו שימוש דברים קטנים והטעם בזה דהוא כ"ש מעשיית הצמר דאינה מחויבת בהכניסה לו ג' לת"ק דרבי אליעזר ואפ"ה חייבת באלו כמ"ש לעיל גבי עשיו וה"ה הכא:

יא

(שם בהג"ה לא הוסיפו לה צריכה לאכול משלה). כתב הח"מ נראה דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציאה על הולד והנה נראה פשוט דאם אכלה משלה ולא אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר לא גרע ממה דאיתא בסי' ע' סעיף ח' לא לותה רק מכרה מנכסים ופירנסה עצמה אין לה עליו כלום אלא אפילו אם הודיעה לעדים נ"ע דאפשר דה"ל כזן בניו של חבירו דפטור דה"ל כפורע חובו של חבירו א"כ ה"נ כיון שאין תועלת במזונות היתירים אלא לולד אע"פ שמוטל על האב מ"מ ה"ל איהו כפורע חובו מיהו י"ל דהכא עדיף טפי כיון שהחיוב על האב ליתן לאשתו ה"ל היא כבע"ח עצמו וכן משמע ביבמות דף מ"ב שהיא התובעת ועוד נראה דהא קי"ל דיכול לתפוס לבע"ח במקום שאין חב לאחרים וכש"כ במקום דשייך מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה א"כ היא יכולה לומר שתפסה המזונות שנתן לצורך עצמה בשביל הולד ותובעת מזונות עצמה ולפ"ז במניקה בן של אחר בשכר ופסק לה קימעא אף שהאב מחויב ליתן יותר ח"מ אינה יכולה לתבוע אח"כ דה"ל הוא כפורע חובו א חבירו כמ"ש הב"ש בשם הראב"ד ופוסקים:

יב

(סעיף י"ב שצער גופה קודם). כתב הח"מ דאם יש לולד סכנה ולה אין סכנה אלא צער א"י לסכן הולד מחמת צערה וכתב הב"ש דתליא בפלוגתא דרבי יוסי ורבין בנדרים דף פ' דס"ל לרבי יוסי דכביסתן קודם לחיי' אחרים ולפענ"ד נראה דהתם לא מיירי ביש סכנה להעיר אחרת אלא שיכולים להביא מים מעיר אחרת או שילכו משם תדע דא"כ נימא נמי בודאי סכנה דכביסה זו קודמים לחיי אחרים אפילו בוודאי סכנה ותו דהא קי"ל דספק סכנה דאחרים דוחה שבת יה"כ ואילו משום צערה דידה לא התירו אלא בשבות כדאיתא ביבמות דף קי"ד ותו דהא קי"ל בגרושה מניקה כשיש חשש ספק סכנה לולד כגון שמכירה מחויבת לצער עצמה ולהניק וגדולה מזה אי' בח"מ סי' תכ"ו בב"י ובסמ"ע שם שהביאו הירושלמי שמחויב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה נהי דהשמיטו הפוסקים דין זה בש"ע מ"מ במקום צערא לחוד ודאי סכנה עדיפא:

יג

(סעיף י"ד הרי שרבתה וכו') כתב הח"מ דמשמע עם בנה אבל אם מת בנה אין הבעל מעכב עליה מלהני' בן אחר והב"ש כתב דהטעם הוא משום צער חלב דידה ולכאורה ז"א דהא הרמב"ם בעצמו כתב הטעם גבי היא אומרת להניק משום דצערה דידה לפרוש מבנה ומ"ש הב"ש לקמן סי' פ"ב ס"ק ב' דהרמב"ם נמי ע"כ ס"ל שהחלב צער לאשה אלא דכוונתו דאפי' אם הבעל נותן לה תינוק אחר להניק ואין משמעות הסוגיא כן דהיא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק משמע שלא להניק כלל דומיא דסיפא הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק דעולה ואינה יורדת משמע שלא להניק כלל דאל"ה לא שייך טעמא דעולה עמו ותו דהא נקט הרמב"ם שהבעל טוען שמא תתנוול משמע שאינו נותן בן אחר אלא העיקר דס"ל להרמב"ם דלא שייך הטעם משום ריבוי החלב דכי תינק לעולם הרי בכל פעם שתפסוק להניק צריכה לסבול זה הצער ותו דבשביל ריבוי החלב אינה צריכה להניק אלא להקל קצת שלא יהיה לה צער כדאיתא בשבת שם אבל לא להניק כ"כ שתהיה לה צער הנקה שמתנוולת על ידו ולכאורה היה נראה דהא דנקט לשון עם בנה לרבותא דודאי כשאינה מניקת את בנה יכול הבעל לומר שאינה רוצה להניק בן אחר בשביל דמניקה מסולקת דמים ואינה יכולה להתעבר ואין אשה אלא לבנים אבל כשמניקה בל"ז את בנה ובל"ז אינה יכולה להתעבר אפ"ה אשמעינן דיכול לעכב משום ניוול:

יד

(סעיף ט"ו בהג"ה וכן ב"ד משמתין אותה וכו') מדברי התוספות בדף ס"ג והרא"ש גבי מורדת שכתבו דרבי יוסי בר חנינא דס"ל מורדת ממלאכה ע"כ ל"ל הך דר' הונא דאמר יכולה אשה לומר א"נ וא"ע משמע דפשיטא להו דאם יכולה לומר כן אפילו כשלא אמרה איני ניזונית אין לעשות לה שום כפי' אלא שלא ליתן מזונות והטעם כיון דס"ל לרב הונא דמזוני עיקר ומע"י משום איבה דמזונו' א"כ אם אינה רובה לעשות אינו יכול לכופה אלא שלא ליתן מזונות דאס"ד דס"ל לתוס' והרא"ש דכופין אותה בשוטים או למכור כתובתה בטובת הנאה אם הבעל רוצה בכך א"כ ה"נ ה"ל לפרש דס"ל לריב"ח דאם הבעל רוצה פוחתין מכתובתה וצ"ע שלא הביא רמ"א דעתם ונלפענ"ד לפרש דברי הרמב"ם דעושין לה שאר כפי' בשוטים או בשמתא או במכירת כתובתה ולא סגי במניעת מזונות כיון דקי"ל כרב הונא דמזוני עיקר ויכולה לומר איני ניזונית משום דלפמ"ש הר"ן ומבואר לעיל סימן ס"ט דכשאומרת איני ניזונית ואיני עושה אינה יכולה לחזור בה לעולם א"כ יש לומר דבזה ודאי אין תקנה דאם תמרוד במלאכה פעם אחת לא תוכל לחזור לעולם ויפטר הבעל ממזונות לעולם ואם יתקנו שתוכל לחזור בה אם כן אין תקנ' לבעל בכפיית מניעת המזונות בשעה שהיא מורדת דאם כן לקתה מדת הדין דכשהיו המזונות בזול ומעשה ידיה ביוקר תמרוד ממלאכה ולא תעשה לבעל אלא כשיעור מעשה ידיה דיהיה ניחא לה בכך שלא יזון אותה ויהיה מע"י לעצמה וכשיהיה מעשה ידיה בזול ומזונות ביוקר תאמר שחוזרת בה לכך תיקנו חכמים שיהיה הברירה ביד הבעל לכוף אותה בשאר כפיות ובזה א"ש די"ל דהתוס' דלא פירשו כך לשיטתייהו אזלי שכתבו בכתובות דף מ"ז ע"ב דכשאמרה איני ניזונית וא"ע תוכל לחזור בה א"כ שפיר י"ל דמורדת ממלאכה עשאוהו חז"ל הדין כאלו אמרה איני ניזונות ואיני עושה ועוד י"ל דהא דכתב הרמב"ם דעושין לה שאר כפיות ולא סגי במניעת המזונות מיירי כגון שעושה מקצת המלאכות רק שמונעת מלאכה אחת או שתים דא"כ אין תקנה בכפיית מניעת המזונו' דכיון דרצו חז"ל דעושה קצת מלאכות אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ולא לעקור שימנע ממזונה והיא תמנע מכל המלאכות ולפ"ז א"צ למ"ש בח"מ בס"ק כ"ו דאם אינו רוצה למנוע ממנה מזונות כגון שהיא מניקה ור"ל שאין לה במה לזון ולפמ"ש דכיון דמניקה את בנה הוא אחת ממלאכות אם לא יזונה תפטר מהנקה וה"ה שאר מלאכות כנ"ל גם י"ל דלדעת הטור ור"י דבמותר א"י לומר א"נ מ"כ וא"ע א"כ אם היא בעלת מלאכה א"א לכופה במזונות ונהי דהש"ס לא מצי מפרש מורדת במלאכה במותר כמ"ש לעיל ס"ק ב' ח"מ הדין דין אמת:

טו

(שם בהג"ה אבל אם אמרה איני ניזונית ואיני עושה וכו') וכתב הב"ש בס"ק כ' וז"ל דמניקה דמוסיפין לה מזונות ואומרת איני ניזונית ואיני עושה נראה דאותו הוספה בשביל הנקה ג"כ אין מוסיפין לה ולענ"ד נראה דלא מבעיא לפי דעה קמייתא דבאומרת א"נ וא"ע פטור' ממלאכות א"כ ג"כ פטורה מהנקה ובריך לשלם לה שכר הנקה כמו בגרושה והולד מכיר' לקמן סי' פ"ב ומסתמא שכר הנקה אינו פחות משיעור הוספה שצריך להוסיף על מזונו' בעבור הולד אלא אפילו לדעת יש אומרים דחייבת במלאכות ופטור לשלם לה שכר הנקה אכתי צ"ע אם הוא מחויבת להוסיף משלה בעד הולד ולא דמי למ"ש לעיל בסעי' י"א בשם הראב"ד דהתם פסקו לה קימעא ונתרצית בכך אבל הכא אף שחייבוה רבנן להניק אבל למה יתקנו שתוסיף משלה בשביל הולד נראה דלדעה קמייתא דפטרוה מהנקה אם הוא יותר משיעור דמי מזונות יכולה לומר איני ניזונית וא"ע והמזונות או דמי מזונות שמקבלת יהיו בשביל שכר הנקה ואין הבעל יכול לומר כיון שעכ"פ מקבלת היא מזונות משועבד לו כל מעשה ידיה כיון דאין המזונות שלה מתקנת חכמים כמבואר בסעי' י"ח ולפ"ז צ"ל מה דאיתא במתני' ואם הית' מניקה פוחתין לה ממע"י מיירי שדמי מזונות הוא יותר משכר הנקה או שאינה רובה לומר איני ניזונית ואיני עושה מיהו לדעת הטור ור"י דבמותר א"י לומר א"נ מעה כסף וא"ע אם שכר הנקה הוא יותר מה' סלעים הוא משועבד לבעל בשביל מ"כ:

טז

(שם בהג"ה וי"א דאפילו באומרת איני ניזונית וכו') והוא דעת הרמב"ם לחד שינויא ועמ"ש לקמן סימן פ"א דבזה מתורץ היטב מ"ש הרמב"ם בהלכו' ערכין פרק ו' דין נ"ח וביאור שיטה זו מבואר בחידושינו בדף נ"ח ובדף ס"ג ע"ש:

יז

(שם בהגה"ה ברכי הבית וכו') נראה דאפילו לדעה זו אם אמר הבעל צאי מע"י למזונותיך היכא דסיפקה כדאיתא לעיל סי' ע' ואפילו היכא דנתרצה גם היא דפטורה מכל צרכי הבית חדא דהסברא כן הוא דמה"ת יתקנו רבנן שום דבר ממעשה ידיה שתעשה לו כיון שאינו זנה דאפילו בעבד עברי א"י לומר עשה עמי ואיני זנך ועוד מוכח כן מדברי התוס' דף ס"ז גבי מורדת ד"ה רב הונא וכו', ועיין בחידושי' שם דע"כ צ"ל דאפ"ה ניתקן אלו המלאכות נגד מזונות אלא היכא שהיא אומרת א"נ וא"ע אפ"ה חייבת במלאכות דאף דס"ל לרב הונא דהתקנה היה לטובתה היינו לענין עשיי' הצמר אבל בצרכי הבית גם לטובתו ניתקן וכשהיא מפקיע עצמה ממלאכה עכ"פ צריכה לעשות מלאכות אלו משא"כ באומר צאי ועיין בחידושינו שם שהארכנו בזה:

יח

(סעיף ט"ו טען הוא שאינה עושה וכו'). כתב הח"מ דלא תיקנו שתשבע שבועת היסת וכו'. ולפענ"ד נראה ליתן טעם כיון דאמרי' בגמרא בשבועות דף ל"ט דטעם תקנת שבועת היסת היה משום חזקה א"א תובע אלא א"כ יש לו והכא איכא חזקה כנגדו דחזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה כדאיתא לעיל בסימן ס"ח ע"ש בב"ש ולקמן סי' פ"ה אע"ג דגבי בע"ח נמי איכא חזקה א"א מעיז בפני בע"ח. ובאמת מקשה הש"ס כן ומשני משום דאמרי' אשתמוטי קא משתמיט ותו דחזקה דאין אשה מעיזה אלימא טובא כדאיתא לעיל סי' י"ז:

יט

(סעיף י"ז האשה ששברה כלים וכו') דעת הראב"ד דפטורה מטעם אחרינא משום דהבעל משועבד לה וה"ל שאילה בבעלים לכאורה קשה דעד כאן לא שמעינן בר"פ השואל אלא בפשיעה בבעלים דפטור אבל במזיד בבעלים ליכא למ"ד דפטור וראיתי במשנה למלך פ"ה מהלכות השותפין שכתב דסבירא ליה להראב"ד דאפילו מזיק בבעלים פטור ולפענ"ד נראה דאי אפשר לומר כן דהא קרא בשומרים כתיב ואין לומר דיליף מפשיעה משים דפושע מזיק הוא כדס"ל להרמב"ם בהלכות שומרים דהא הראב"ד חולק שם ותו נלע"ד דמוכח מכמה דוכתין וגדולה מזה איתא בב"ק דף י"ג ע"ב בהזיק שור המשאיל לתורא דשואל שקיבל עליו שמירת גופו ולא שמירת נזקיו חייב לשלם לו ואם חייב המשאיל על נזקי ממונו כ"ש שחייב במה שהזי' בעצמו ובחידושי שם כתבתי ליישב קצת קושיא זו דסוגיא דהתם אליבא דרב שם ורב ס"ל פשיעה בבעלים חיוב כמ"ש התוס' בפרק השואל דף צ"ה ד"ה אתמר וכו' והארכתי בהמשך הסוגיא שם ואין כאן מקומו ותו קשה דקי"ל בבעל שבלה מנכסי מלוג שלא כדין שחייב לשלם כמבואר בסוגיא כתובות דף ק"א והא הבעל בנכסי אשתו בודאי ה"ל שאילה בבעלים כדאיתא בפרק השואל דף צ"ו ע"ב ואפ"ה חיוב בהיזק שלא כדין מיהו למאי דמחלק שם המשנה למלך דהראב"ד לא פטר אלא היכא שהזיקה שלא בכוונה דדמי לפשיעה יש ליישב קצת:

כ

(סעיף י"ח בהג"ה אשה ששתקה וכו') ע"ש בר"ן ס"פ אע"פ שהוכיח זה מדקתני מתני' אם אין נותן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה דא"ל שיכול הבעל לומר איני נותן מעה כסף ויהיה המותר שלה דהא קי"ל דיכולה אשה וכו' אלא ודאי הכי קאמר שאם שתקה ולא תבעה וט' ולפ"ז לדעת הר"ר יונה והטור דס"ל דבמותר מע"י אין אשה יכולה לומר א"נ מעה כסף ואיני נותן המותר ממילא י"ל שהוא יכול לומר א"נ מעה כסף וכמ"ש לעיל ואתיי' מתני' כפשטא א"כ אין זה הדין מוכרח ולכאורה היה נראה דהא בהא תליא דטעמו דהר"ן דאמר דעשתה לעצמה היינו משום דכיון שלא תבעה מזונות ומעה כסף ה"ל באמת כאומרת איני ניזונית ואיני, נוטל מעה כסף אך ז"א דהא הר"ן כתב דכשאומרת איני ניזונית וא"ע אינה יכולה לחזור בה לעולם והכא משמע דפטורה ליתן מעשה ידיה אף שתובעת אח"כ מזונות ע"כ צ"ל דלא ה"ל כאומרת א"נ וא"ע ומ"מ כיון שלא נתן לה מזונות ממילא מע"י של עצמה ומ"מ אינו מוכרח לשיטת הטור והר"ר יונה:

כא

ושם בהג"ה ואינו נאמן לומר שמחלה לו וכו'). כתב הח"מ דאפשר ששבועת היסת צריכה לישבע לו וכתר הב"ש דתליא בפירעון תוך זמנו ומחילה דומה לפירעון ועיין בש"ך בח"מ סימן ע"ח ס"ק ט"ו דמסיק לענין דינא דבטוען פרעתי תוך זמנו א"צ שבועה לפני פרעון אבל לאחר פרעון צריך לישבע היסת וא"כ ה"ה הכא ועמ"ש לקמן סי' צ"ו דצריך לחזור ולטעון אותה לאחר הפרעון ועוד נראה לפמ"ש שם ברס"י ע"ח וה"ה דלא יכול לומר מחלת לי והטעם משום דמחילה טענה גרועה ואינו נאמן אלא במיגו דפרעתי א"כ י"ל דהיינו דוקא לענין ממון אבל לענין שבועה הא כתב הב"ש לקמן סימן צ"ו דא"א מיגו להשביע אלא דלכאורה קשה איפכא דהא איתא בח"מ סי' פ"ב סעיף י"א דיכול להשביע בטענת מחלת לי אע"ג שיש בו נאמנות על הפירעון ש"מ דלענין שבועה א"צ למיגו ויבואר לקמן סי' צ"ו באורך ועוד נראה לפמ"ש לעיל דהכא במכחשת בפניו י"ל דאינה צריכה שבועה משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה וצ"ע דהא בסימן ע' סעיף יו"ד צריכה לישבע בנק"ח מיהו י"ל דהתם שאני כיון דכבר העיזה שלא לפניו עיין לעיל סימן י"ז בב"ש ס"ק ג'. והא דמשמע כאן מלשון רק בראיה ברורה דמועיל מחילה במזונות להבא אף דלעיל סי' ס"ח הביא פלוגתא בזה אי מועיל מחילה במזונות ועמ"ש שם די"ל דהכא מיירי בראיה שכתבה לו וע' בח"מ ס"ק ל"ה דמשמע מלשון אם לא טען וכו' דמן הסתם אינה מוחלת כתובה והדין עמו דא"א לומר דהכא מיירי שטוענת שתבעה אותו דא"כ פשיטא דלא טענינן לי' אם אינו מכחישה ובחנם השיג עליו הב"ש:

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה