אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן עז

סימן עו

א

(סעיף א' אבל אינו בא עליה וכו') ודעת התוס' והרא"ש דמודר ממזונות נמי יש לו דין מורד לכ"ע וטעמא דמ"ד דוקא מורדת מתשמיש הוא משום דהיא יכולה לומר א"נ וא"ע. וז"ל הרא"ש ז"ל הואיל ואינה רוצה לזונה אלא ע"י כפי' נקרא מורד ומוסיפים על כתובתה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת מידי דהוי אכל מורד דחייב לזונה וגם מוסיפין על כתובתה ואע"ג דאמר ר' הונא וכו' ונראה להבין דבריו דס"ל דהא דמורד מתשמיש מוסיפים ע"כ אין ההוספה תשלומי' תחת מה שמונע ממנה התשמיש דהא עונה לא ה"ל דבר שבממון כדאי' לעיל סי' ס"ט ס"ו ועמ"ש שם אלא שתיקנו כדי שיהא הברירה בידה שלא לכופו להוציא מיד כמו במדיר ומומין א"כ זה התקנה להוסיף הוא משום תקנתא דידהו דשמא יחזור ממרד משום הוספה כדקאמר הש"ס גבי מורדת דמשהינן אגיטא דשמא תחזור בה והיינו דקאמר ולאו לאימלוכי בי בעי ר"ל דהתקנה היה משום שמא ימלך ויחזור בו ולפ"ז ממילא דאין חילוק בין מורד ממזונות למורד מתשמיש שיש לתקן שלא למהר לגרש שמא יחזור בו מחמת הוספה והיינו דכתב הרא"ש ז"ל ואע"ג דאמר ר' הונא וכו' דממילא מצד הסברא יש לנו ללמוד לכ"ע ממורד מתשמיש למורד ממלאכה. כי היכא דהתם עשו תקנה להוסיף אולי יחזור בו ה"נ במורד ממזונות ודעת הרמב"ם ז"ל נ"ל דס"ל דר' הונא ל"ל הך סברא שיכופו אותו לזונה וגם להוספה משום דא"א דר וכו' אלא דוקא בתשמיש מוסיפים הואיל שמבטל לעונתה ואין שייך בו כפי' כמו שכתבו הפוסקים משום דגם בלא דעת וגו'. אבל במורד ממזונות או ממלאכה דשייך בו כפי' שוב אין מוסיפין ועיין בר"ן שהקשה על דעת התוס' והר א"ש דא"כ משכחת מורדת משאר מלאכות דחייבת אפי' באומרת א"נ וא"ע וכבר ביארתי דברי התוס' בחידושי' דף ס"ג ויבואר לקמן סי' פ' סעיף ט"ו אך הא קשיא לי דמשמע בש"ס דף נ"ט ע"א דשמואל ס"ל כריש לקיש דאינה יכולה לומר א"נ וא"ע דהא כל הסוגיא דשם לשמואל פי' התו' שם דאזלא אליבא דר"ל והרי חזינן בסוגיא דף ס"ג ע"ב דא"ל רחב"א לשמואל נדה בת תשמיש היא משמע דס"ל דוקא מורדת מתשמיש ולא ממלאכה אף דס"ל כר"ל ע"כ צ"ל כסברת הרמב"ם וש"פ ומ"ש הב"ש מיהו לא הוי מורד כשאמר צאי מע"י ומספקת אינו מוכרח לדעת הג"א בשם רש"י ז"ל שהבאתי בסי' ס"ט דא"י לומר צאי א"כ כי היכי דכתבו התוס' דלר"ל דס"ל מע"י עיקר ה"ל מורדת ממלאכ' אפי' אם המזונות שוים יותר כיון שא"י לומר א"נ וא"ע דדוחק לומר דהא דפוחתין ו' דינרין היינו דוקא כשהמלאכה שוה יותר אלא כיון דמע"י עיקר ה"ל מורדת דיכול לומר אני רוצה בתקנה שתקנו לי חכמים ה"נ י"ל כיון דקי"ל דמזונות עיקר אפי' אם מספקת כיון דא"י לומר באי ה"ל מורד אך כבר כתבתי שם דדברי הג"א אינם מוכרחים בשיטת רש"י ז"ל:

ב

ואם היא רוצה כופין מיד וכו') אע"ג דבמדיר ממתינין ז' ימים משום דמדיר איתא טפי פח בסלו וכ"כ התו' בכתובות דף ס"ג ע"ב ונראה פשוט דבמורד לזמן שהיא יותר מעונה ג"כ יוציא מיד כמו במדיר דאין חילוק בין סתם למפרש דקי"ל בתשמיש דיותר משבת א' יוציא ה"נ אין חילוק דהא במדיר הוי פח בסלו טפי ובב"ש הקשה לדעת רמ"א דכתב לקמן דאין כופין אותה לקבל גט תוך י"ב חדש משום חרם ר"ג ולמה כופין אותו מיד ואפשר דשם יש גבול לדבר י"ב חודש שאני עכ"ל ולפמ"ש ז"א דהכא אפילו מורד לזמן יותר נמי כופין אותו להוציא מיד ע"כ ז"א ונראה ליישב דהא כתב הח"מ לקמן שם דבאמת גם שם יכול לכופה תוך י"ב חדש אם רוצה ליתן כתובתה וכשאינו רוצה ליתן כתובתה א"י לכופה תוך י"ב חדש חפני שמפסדת כתובתה ושמא תחזור בה א"כ י"ל דבדידי' שאני שאינו מפסיד כלום שהרי משעת נשואין נתחייב בכתובתה שפיר כופין אותו מיד מיהו בגוף הדין דכופין אותו כתב הרא"ש בפרק אף על פי סימן ל"ה דבמוריד מתשמיש לבד אין כופין כדאיתא בירושלמי דאמר שמואל אין מעשים אלא לפסולות והא דבמדיר יוציא היינו בלא כפי' ובב"ש כתב לפרש בדוחק דבריו דלא סבירא ליה כירושלמי והוא דלא כמסקנת הרא"ש בפרק הבע"י סוף דין י"א דאין כופין בשוטי' וכן נלע"ד מהא דקאמר (בדף ס"ד) א"ל רחב"י לשמואל מה בין מורד למורדת והיינו במורדת הפחת כפול ולא משני דבמורדת שאינו רוצה לגרש וליתן כתובה א"נ פחות ז' דינרין אינו שוה אלא חצי מהוספת המורד דשם הברירה בידה בכל פעם לכפותו שיוציא בגט וישלם הכתובה עם ההוספה משא"כ בפחת דידה דלא ניחא לי' לגרשה ולשלם כתובתה א"כ בלא הפח' הז' דינרי' אינו שוה אלא החצי דשמא תמות וירשנה כדאיתא ברי' מסכ' מכות אבל היא יש לה הוספה אם תרצה לכפותו ונראה דהיינו דמקשה לשמואל דוקא דס"ל דאין כופין אותו א"כ במה יועיל ההוספה יותר מהפחת. ובזה נלע"ד דמוכח דהיכ' דהו' מורד אפ"ה יורש אותה כמ"ש הב"ש כאן בס"ק ו' ובסימן צ' סעיף ד' בשם רוב הפוסקים ועמ"ש שם דאם נימא דבמורד אינו יורש אותה ה"מ לשנויי דהוספה דידי' עדיף מפחת דידה דכיון דבמורד הוא אינו יורש אותה הם שוי' כפלים מפחת דידה דבל"ז הו' יורש אותה ואינו שוה אלא פלגא כנ"ל:

ג

(י"א דאם רוצה לגרש). לכאורה קשה טובא דדבר זה הוא פשוט מדינא דש"ס כמ"ש הח"מ ס"ק ג' ונראה דקמ"ל דאם הוא רוצה לגרש אותה והיא אינה רוצה להתגרש אע"ג שיכול לכופה ולזרו' לה הגט ח"מ אין הבעל מחויב לכופה וכיון שאמ' שרוצ' לגרשה והעיכוב מחמת שאינה רוצה תו לא ה"ל מורד וכן משמעות דברי הרמב"ם ז"ל אם שנאה ישלחנה משמע דאם רוצ' לשלחה תו לא ה"ל מורד ונרא' דאפי' לדעת הרא"ש שכתבנו לעיל דכל תקנ' הוספה הוא משום עיכוב הגירושין כדי שלא תכפה היא להתגרש והוא אינו רוצה אבל כשרוצה לגרשה אין מוסיפין משום תקנתא דידה ובזה נכון דאפי' לאחר חר"ג דאינו יכול לכופה אפ"ה ס"ל לרמ"א ז"ל דלא ה"ל מורד דהא אף קוד' לא הי' צריך לכופה אלא כיון שרוצה לגרשה תו לא ה"ל מורד ה"ה לאח' חר"ג דמה יוסיף שאינו יכול לכופה הא א"צ לכופה כנלע"ד פי' הג"ה זו מיהו מ"ש ונראה דאף בלאו דלא יגרע אינו עובר אמת דמשמעות דברי הרמב"ם ז"ל כן מ"מ נראה דהיינו דוקא אם מורד מתשמיש דכיון ששנאה איכא איסור' לבא עלי' כדאית' לקמן סוף סי' קי"ו אלא משום דכיון ששנאה ישלחנ' וכיון שרוצה לגרש אינו מחזי' לכופה אבל במזון וכסות נראה דחייב עד שיגרשה דנהי שנתנה לו תורה רשות לגרש בע"כ מ"מ היא אינ' מחויבת לומר רוצ' אני וכל זמן שאינו מגרשה בע"כ חייב הוא בשא' וכסו' ויש להבי' קצת ראי' מהא דאמר בגיטין דף י"ב שם במתני' שאם רבה שלא לזון את אשתו אינו רשאי הרי דאף שהגט כבר נכתב ואפ"ה יש לה מזונות אף שרוצה לגרשה ולפ"ז נראה דאף לאחר תקנת חר"ג שאינו יכול לגרשה בע"כ אפ"ה חייב במזון וכסות דודאי לפי מ"ש דאף שרוצה לגרשה חייב במזונות אפי' אי איכא איזה אונס שאינו יכול לגרשה אפי' הכי חייב במזונות כיון שאין העיכוב מצידה ומה לי אונס אחרינ' או משום תקנת חר"ג ואי משום שאם היתה מתרצה הי' יכול לגרש' הא כבר כתבנו שהי' אינה מחויבת לומר רוצה אני דזה לא זכתה לו התורה וכיון שזכותו לגרש בע"כ אינו נמנע מצידה ולא הפסידה מזונותי' ובזה נסתה מה שהביא הח"מ בשם המזרחי ראי' דפטור ממזונות מהא דאמר בריש כתובות גבי הגיע זמן ולא נשאו היכי דמי אי מעכבן אינהי אמאי אוכלת משלו וכו' ומ"ש הח"מ דאין לדמות סוף דינא לתחלת דינא וחלתה יוכיח וכו' יותר מזה הל"ל חלה יוכיח דקי"ל דאינו חיוב במזונותי' כדלעיל סי' נ"ו אך כ"ז אינו דבאמת ללישנ' קמא בריש כתובות ולמסקנא דר' אשי הטעם כן אבל לאיכא דאמרי דס"ל גם בחל' ובחלתה אמרי' נסתחפ' שדהו ורב אחאי פשיט דחייב ואפ"ה אמר בפשיטות אי דמעכבן אינהי אמאי אוכלת משלו משמע דאין סברא כלל לחייבו בעיכובא דידה אך לענ"ד לק"מ לפמ"ש דהתם שאני כיון שהגיע ומן ולא נשאו ומחוייבת להנשא לו והיא מעכבת גרמא דידה הוא ושפיר הפסיד' מזונותי' אבל הכא אינה מחויבת לומר רוצה אני ומה שאינו יכול לגרשה בע"כ לאו גרמא דידה הוא והיינו דכתב בתשובת הרא"ש והובא בס"ס קי"ז דכשהיא נכפה ואינו רוצה לקבל הגט יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה משום דהתם הדין נותן כמו גבי איש נכפה דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ה"נ גבי דידה היא מחויבת לומר רוצה אני ושפיר הוי גרמא דידה וקצת ראי' מהא דכתבה התורה גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימי' ומשמע בפשיטות מכל הפוסקים דאם רוצה לגרשה והיא אינה רוצה שמחויב בשאר וכסות ועונה ולא אמרי' דכיון שרוצה לגרשה והיא מעכבת דפשיטא דיכול לגרשה מרצונה א"כ גרמא דידה הוא אלא כיון דאסרה תורה לגרש בע"כ לאו גרמא דידה הוא דבלא זה אינה מחויבת לומר רוצה אני ולא הוצרך התורה לפרש דחייב בשאר וכסו' דממילא הוא כן והכי נמי לאחר תקנת ר"ג דחייב בשאר וכסות מיהו נ"ל דאפ"ה לא הוי מורד אפי' לדעת הרא"ש כמו שכתבנו לעיל דמה שתקנו להוסיף הוא תקנתא דידהו לעכב הגירושין משא"כ כשרוצה לגרשה לא הוי מורד אבל עכ"פ חייב בשאר וכסות אך לשיטת הרמב"ם רס"ו קי"ט בנשתטית דפטור משאר וכסות צ"ע דהתם לא שייך לומר כמ"ש גבי נכפה דהדין נותן לכפותה עד שתאמר רוצה אני דהא התם אפי' אם היתה אומרת רוצה אני לאו בת גירושין היא וע"כ דס"ל דכיון דאונס בתקנתא דרבנן ומדמי לי' להא דריש כתובות וע"ש בהה"מ ובדברי האחרוני' אך הוא תמוה דהא בריש כתובו' אפי' חלה הוא פטו' ובנשתטה הוא בש"ס מפורש דחייב במזונות כדאי' בכתובות דף מ"ח ועמ"ש לעיל סי' ע' ס"ד מ"מ כבר הכרי' רמ"א ז"ל שם דחיי' במזונו' וכן עיק':

ד

(סעיף ב') בהג"ה ודוקא כשמבקשת גט) כתב הח"מ כלומר ששואלת גט סתם וכ"ש אם אומרת בהדיא שמוחלת כתובתה ולענ"ד צ"ע כששואלת גט סתם דהא מלשון רש"י לא משמע הכי שכת' דהא דבמאיס עלי לא כפינן היינו משו' דאמר' מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו א"כ עיק' הטע' משו' דמחל' כתובת' וכ"כ התו' שם בד"ה אבל וכו' ונרא' לר"ת וכו' לא כפינן לה ע"י שנאמר שלא תועיל מחילתה משום דהוי מחילה בטעו' אלמא בעינן שתמחול בפירוש וכן הוא בלשון הר"ן שהביא הב"י וכן הוא מוכרח לשיטת הרמב"ם דס"ל דבמאיס עלי וכולה להוציא מן הבעל בלאותי' קיימין וכ"ש לפי מאי דס"ל להרמב"ם דכופין אותו ליתן גט והיינו מחמת הוכחה דמוחלת כתובתה מיהו צריך להבין לפי פירש"י דהטעם הוא דלא כפינן הוא משו' שמחלה משמע שמוחלת כל הדברי' הכתובי' בכתובה אפי' נצ"ב דאל"כ הדר ה"ל דינא דמתני' דצריך להמתין לפחות מן התוס' ונצ"ב א"כ למה לא הפסידה בלאותיה קיימין כיון שכבר מחלה ואפי' תפיסה לא יועיל ותו קשה לי דלפי מ"ש הפוסקים בח"מ סי' רמ"א בשם הר"ר ישעי' דהיכא דתפיס שטרא או משכון אינו מועיל מחילה בע"פ א"כ ה"נ כיון דאיכא שטר כתובה לחה מועיל מחילה וכ"ש היכא דתפיסה בידה מעיקרא דלא מהני מחילה ונראה די"ל דבאמת לא בעי' מחילה גמורה אלא מה שאמרה דלא בעי' לא הוא ולא כתובתו היינו שאומרת שאם יהי' הדין שתפסיד כתובתה אם יגרשה אפ"ה מרובה היא בכך כדי שיגרשה דלא ניחא לה לא הוא ולא כתובתו אבל אינה מוחלת מה שיהי' ע"פ הדין שמגיע לה אפי' אם תתגרש וכן נלע"ד לדעת הר"ן בתשובה שהביא הב"י דבמאיס עלי יש לה כתובה דצ"ל דלא הוי מחילה גמורה שדוחק לומר דהר"ן מיירי בלא מחלה דהא פליג על האומרי' דמפסדת ע"ש אלא דעיקר הדין במאיס עלי שאומרת שאינה רוצה בו ורוצה להתגרש אפי' אם תצטרך להפסיד כתובתה וע"ז פליגי אם צריכה להפסיד הבלאות. עוד הי' אפשר לומר כמו שכתבנו לעיל דמיירי שמוחלת באמת כל הכתובה סתם אלא דאפ"ה בבלאות הקיימין שמגיע לה מפני שבח בית אבי' בזה פליגי די"ל כיון דהם בחזקתה אינ' בכלל המחילה כדאית' בכה"ג בח"מ סי' רמ"א ס"ג בהג"ה בהי' לו חפץ ביד חבירו ואמר מחל לך לא אחר כלום אלא דאכתי תקש' למאי דתקנו במתיבתא דהבעל צריך לשלם אם נאבדו מנצ"ב וכיון דבמאיס עלי מוחלת כתובתה א"כ הרי כבר מחלה כל מה שחייב בכתובתה וצ"ל כנ"ל שהיא מוחלת ומרוצה לכל מה שיפסקו לה ב"ד ובלבד שתתגרש ועיין בסמוך ויותר נראה דאפי' במוחלת סתם כל כתובתה תקינו כן משום דלאו מחילה גמורה היא וס"ל כסברת הר' ישעי' הנ"ל או דס"ל למתיבתא מטעם שכתבו התוס' דהוי מחילה בטעות דאגב צערא קאמר' הכי כמ"ש בד"ה אבל אמרה וכו' ועמ"ש לקמן בזה דמוכרח לומר כן:

ה

(שם אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה זה שיטת הרמב"ם דמפרש הסוגי' דכלתי' דר' זביד איירי באומרת בעינא לי' ומצערנא לי' אבל במאיס עלי אינו מפורש בש"ס ולכאורה יש לתמוה כמ"ש הב"י בשם הר"ן ולא ידעתי מנין לו שהיא מפסדת הכתוב' כלל דילמא כיון דאנוסה היא אין קונסין לה כלום ונראה לכאורה דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל דכופין הבעל לגרשה א"ב ע"כ צ"ל דאין לה כתובה דאל"ה תקשה דניחוש שמא נתנה עיני' באחר כמו שהקשה התוספת בדיבור הנ"ל ואפי' אם נימא דאיכא רגלים לדבר שנותנת אמתלא לדבריה מ"מ קשה דהא ע"כ מה דאיתא במתני' דף ע"ז ולקמן סי' קנ"ד ואלו שכופין להוציא מוכה שחין וכו' אע"ג דלהרמב"ם בכל מאיס עלי כופין אותו להוציא ע"כ צ"ל דהתם יוצאת ונוטלת כתובתה כמ"ש התוס' שם ואפי' נימא דאין זה דיוק משום דיש לומר דמאוס עלי גרע טפי כמ"ש בחידושי דף ע"ז מ"מ ה"ל למיחשב החם כדפריך התם דה"ל למיחשב שהה עשר שני' וכו' אלא ע"כ דהכא ל"ל כתוב' והר"ן לשיטתי' דס"ל דאין כופין שפיר כתב דממילא [כיון שאינו מפורש יש לה כתובה] כיון דאנוסה היא אלא דלפ"ז יש לתמוה על הש"ע כיון דפסק דאין כופין אותו מנ"ל דמפסדת כתובת' כמ"ש הר"ן וגם לדעת הרמב"ם דכופין קשה דמנ"ל דהפסיד' את התוספת דהא בממאנת אמרי' בדף ק"א דיש לה תוספת משום דכתב לה משום חיבת ביאה א"כ נהי דמוכח דא"ל כתובה כנ"ל מ"מ דילמא תוספ' יש לה וצ"ל דמצד הסברא כן הוא דאינה נאמנת לומר מאיס עלי אלא כשמחלה כל כתובתה כמ"ש הר"ן וס"ל דאין אחר מחילה כלום אלא בבלאותי' קיימין לא שייך לשון מחילה כנ"ל והר"ן ל"ל הך אלא כמ"ש לעיל ולפ"ז מה שנפחתו הבלאות אחר המחילה בב"ד י"ל דחיוב הבעל לשלם כיון דלא הי' בכלל המחילה וצ"ע ומזה משמע נמי כמ"ש לעיל דבעי' דוקא שתמחול הכתובה בפירוש דלא כח"מ:

ו

(שם וי"א דאף מנצ"ב וכו'). וזהו שיטת הרמב"ן דמפרש דכלתיה דר' זביד מיירי במאיס עלי אלא דהוא ס"ל דדוקא במאיס עלי אכל בבעינא לי' לא מהנו ואפי' תפסה אבל דעת הרא"ש דדין שניהם שוה כמ"ש הטור וכן הוא דעת הש"ע ועיין בחדושי' מ"ש טעם פלוגתי'. ועוד כתבנו שם דנפקא לי' להרא"ש משום דאע"ג דהסוגיא מיירי בטוענת מאיס עלי מ"מ משמע דללישנ' בתרא אפי' בטעינא לי' לא הפסידה בלאותי' דהא מר זוטרא ס"ל לעיל גבי מאיס עלי דכייפינן וכתב הרא"ש פי' כופין אותה שתשהא אולי תחזור בה כדין בעינא ליה ומצערינא וכיון דמחמת מרד מוחלת לא הוי מחילה וכו' הרי דסבירא ליה למר זוטרא דאין אנו מאמינים לה שמחמת מיאוס עושה כן אלא מחמת מרידה והוי ליה כמו בעינא ליה אם כן כיון דהכא יתיב מר זוטרא עצמו והסכים לאמימר דלא הפסידה בלאותיה אף על גב דאמימר ומר זוטרא פליגי לעיל במאיס עלי אי כייפינן לה ש"מ דלענין בלאות הקיימין אין חילוק בין מאיס עלי לבעינא לי' ולדעת הרמב"ן דס"ל דבבעינא לי' הפסידה בלאותי לכ"ע ברוך לומר דנהי דחשיב למר זוטרא לענין שהי' והכרזה כחו בעינא לי' אבל לענין בלאותיה קיימין כיון דבחזקתה קיימי ללישנא בתרא דמה"ט ס"ל דלא הפסידה א"כ להא נמי קיימי בחזקתה דנאמנ' לומר שמחמת מיאוס עלי טוענת באמת וכן למאי דמסיק דאי תפסה תפסה י"ל דתפיסתה מהני נמי להא ולפ"ז הי' אפשר לומר דאע"ג דכתבו הפוסקי' דאינה נאמנ' לומר מאיס עלי אפי' לאמימר דקי"ל כוותי' אלא באומרת איני רוצה לא בו ולא בכתובתו הא לא"ה דינא דידה כמו אומרת בעינא לי' י"ל דדוקא לענין שהי' והכרזה אבל לענין בלאותי' קיימין כיון דבחזקתה הם ותפסה מהימנא לומר דמאיס עלי באמ' כמ"ש למר זוטרא לפי שיטתו אך י"ל דבאמת היינו דהקש' רב גמדא דהא מבעי' בעי לרבא וכו' ר"ל כיון דאפי' אם טוענת באמ' מאיס עלי מספקא לי' לרבא וכיון דאיכא נמי ספיקא למר זוטרא אם טוענ' באמת מאיס עלי דהא ס"ל דכייפינן לה א"כ ה"ל ספק ספיקא ולא יועיל אפי' תפיסה ומתורץ קושי' התוס' ד"ה משום דר' זביד וכו' וא"ת כיון דלא פשיט המע"ה וכו' דאפי' אם תפיסה מועיל בספיקא דש"ס מ"מ בס"ס ודאי אינו מועיל דהא לכמה פוסקים מוציאין ממון בס"ס כמ"ש הב"ש בסי' זה בכמה דוכתי וס"ל לדוחק לומר דלמר זוטרא הי' איבעיא דרבא משום דאינה נאמנת לומר מאיס עלי [ובלישנא קמא עיקר הקושיא לאמימר דס"ל לעיל במאיס עלי] דאין כופין נמצא לא הוי אלא ספיקא דאבעיא ויועיל תפיסה כקושיות התוס' ורב אשי י"ל דס"ל כאמימר או כמר זוטרא ולפ"ז נ"מ למסקנא דאפי' תפסה בעי' שתמחול כתובתה כדין מורד' דמאיס עלי דלעיל דבלא"ה ה"ל ס"ס ואינו מועיל תפיסתה ועמ"ש לקמן:

גם י"ל דס"ל להרמב"ן דטעמא דמר זוטרא לאו משום דמספקא לי' במשקרת ובעי' לה ומצערנא אלא דס"ל דכי היכי דתקנו במורדת דבעינ' לי' להמתין ה"נ תקינו במאיס עלי דשמא בהמשך הזמן תתפייס לו מה שאין כן לענין בלאות וכן משמעות דברי התוס' שהרי כתבו דהוו מחילה בטעות מחמת צערה משמע דמאמינין לה שמאוס עלי' ועתה נ"ל לפרש דעת ר"ת שהביא הב"ח דס"ל ג"כ דהסוגיא דכלתי' דרב זביד באומר' מאיס עלי אבל בבעינא לי' ומצערנא לי' לא הפסידה לכ"ע ולכאורה הוא פלאי דלמה יגרע דין מאיס עלי ממורדת דבעי' לי' ונראה דס"ל דהא דמפסדת בלאותי' אינו אלא מטעם מחילה שמחלה ואמרה איני רוצה בו ולא בכתובתו ופליגי אי מועיל המחילה לענין בלאותי' קיימים כמ"ש לעיל דאם נימא דה"ל כפקדון משום שבח ב"א לא שייך בחפצי' מחילה כדאי' בח"מ סי' רמ"א אבל בלא בעינא לי' דלא מחלה כלל לא הפסידה לכ"ע ובזה א"ש דאפי' מר זוטרא דחשיב לה כמורד' מ"מ לענין בלאו' גרע טפי כיון דמחלה בפירוש משא"כ במורד' דבעי' לי' דלא מחלה כלל כנלע"ד:

ז

(שם אינה נוטלת אלא מה שתפסה וכו') הך תפיסה מיירי אפי' בעדים וכבר כתב הש"כ בספר תקפו כהן דאף לפוסקים דס"ל דלא מהני תפיסה בספיקא דש"ס מכל מקום הכא כך הי' התקנה וכן נראה מלשון הש"ס דקאמר השתא דלא אתמר לא הכי וכו' ודקדק בספר שיטה מקובצ' דהל"ל והלכתא כר' גמדא דהוי ספיקא וממילא אין מוציאין מן המוחזק ולפמ"ש הש"כ דלא מהני תפיסה אלא כך הי' התקנה א"ש מיהו לולי דברי הש"ך י"ל דהתפיסה מהני מדינא משום די"ל דהא דמיבעיא לרבא היינו משום דמספקא לי' בבלאות קיימין שאין הבעל רשאי למכרם אפשר דאפי' כשהם ת"י הבעל הם בחזקתה לכך לא הפסידה א"כ כשתפסה אין להוציא משום חזקת מרא קמא דהא זהו הספק עצמו אם הם בתחלה בחזקתה משא"כ בשאר ספיקא דש"ס דהוי כתפיסה לאחר שנולד הספק דאיכא חזקת מרא קמא וכ"ש לפמ"ש דהאיבעי' האי אי מועיל בהן לשון מחילה משום דהם בחזקתה ולפ"ז וודאי אינו מועיל אלא בתופס' אותן דברים שהכניסה לו בעצמן דליכא בהו חזקת מרא קמא ועיין בסמוך:

ח

(שם מה שתפסה) כתב הב"ש מבואר בתשוב' הר"ן דדוקא אם תפסה דבר [ממה שהכניסה לו אז מהני התפיסה אבל אם תפסה דבר] אחר לא מהני וכו' ועיין בספר כנה"ג שחולק על זה דאפי' לא תפסו הנכסים עצמם אלא שתפסה כנגדן מנכסים של הבעל אין מוציאין מידה ולקמן בסעיף ג' בלשון הרמב"ם ז"ל וש"ע וכן כל מה שאבד מנכסי' שקיבל הבעל אחריותן עליו ואינו משלם לה כלום כתב הכנה"ג דהו' שפת יתר דהשתא כל שהן קיימין כל שלא תפסה האשה אינו משלם לה כלום מכ"ש שא"צ לשלם מה שאבד ומתרץ דקמ"ל דאפי' אם היא תופסת כנגדן מוציאין מידה ומזה הוכיח דבבלאות קיימין מהני אם תפסה האשה כנגדן מנכסי הבעל מדהוצרך לאשמעי' דבאבד לא מהני תפיסתה ולענ"ד נראה דסברת הר"ן הוא דכיון דהא דמהני תפיסה הוא רק מצד התקנה כמ"ש לעיל בשם הש"ך א"כ אין לנו להוסיף עלה ודוקא שתופסת הדברים בעצמן כעובדא דכלתי' דר' זביד וכ"ש לפמ"ש בסמוך משום דגם בתחלה אותן הבלאו' לאו בחזק' הבעל קיימי ומה שדקדק מדברי הרמב"ם וש"ע יש לדחות דהא קי"ל בסי' פ"ח בהכניס' לו שני כלים ושמה אותם באלף זוז והוקרו ועמדו על אלפיי' נוטלת אחד באלף שלה והשני אם רצתה לתת דמיו ונוטלת משום שבח בית אבי' שומעין לה א"כ נראה פשוט דאף דמהני תפיסה בנצ"ב מ"מ אם שוה כפליי' צריכה היא לשלם לו המותר א"כ בהכניס' שני כלים כנ"ל ותפסה כלי אחד ששוה כחו שניהם יכולה לתפסו בעד שניהם כיון ששניהם קיימין והכלים הם בחזקתה משום שבח בית אבי' אבל אם נאבד כלי שני ואין עליו אלא חוב כמו שאר נדוניא דמדינ' פטור מלשל' לה דלא מהני חפיסה בנדוניא וה"ה לענין כלי זה שנאבד דלא מהנו תפיסת כלי שני ששוה כפליים וצריכה להחזיר המותר ששוה היו' יותר ממה שהו' שוה בשעת השומא שנתנה לו ושפיר נ"מ טובא אבל בדבר אחר י"ל דלא מהני תפיסה אפי' נגד בלאותי' קיימין ואני מסתפק איפכא אם תפסה דבר ממה שהכניסה לו והוא תופס בנ"מ שלה אי ניחא כיון שהבעל תופס כנגדן לא מהני או נימא דאפ"ה מהני תפיסה דידה בעיקר הספק שהוא בחזקתה ואין הבעל יכול להחזיק בנ"מ שלה שהם בודאי שלה וכן הדעת נוטה:

ט

(שם בהג"ה חויב בפדיונה ובקבורתה וכו'). כ' האחרונים דמשמע דאחר י"ב חדש פטור מקבורה וכתב הב"ח דהטעם משום דקבורה תחת כתובתה דהיינו נדוניית' ולאחר יב"ח שאבדה כתובת' לכך אינו חייב וכ' הב"ש דאם תפסה זכתה בנצ"ב ואחר מותה יורש אותה וחייב בקבורתה ולכאורה הי' נראה דלפי דברי הב"ח דקבורה תחת נצ"ב לבד ע"כ צ"ל דירושת נכסי מלוג בין למ"ד ירושת אשתו דאורייתא בין למ"ד דרבנן לא תיקנו כנגדו שום זכות לאשה ולפמ"ש בחידושי' דף מ"ז ע"ב דהטעם לזה דבאמת מדין ירושה לא הי' להבעל לירש כל חוב הנדוניא משום דה"ל ראוי כדקי"ל גבי בכור דמלוה שעמו פלגי. משא"כ בנ"מ שהם בעין אם כן י"ל דבלאות הקיימין וכ"ש הכא שתפסה בודאי לא ה"ל ראוי והוא יורש מדינא ואין חייב כנגדם בקבורה מיהו לפמ"ש התוס' בדף פ' ע"ב בד"ה או דילמ' וכו' דלאו דוקא קבורת' תחת כתובתה דה"ה נ"מ וכו' נמצא ה"נ חייב בקבורתה אך לפמ"ש בדף מ"ז הטעם שתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו לאו מחמת ירושה אלא מחמת שתקנו שיש לבעל קנין בנצ"ב שאפי' מכרה על אחר מיתתה לא מהני כדאי' בב"ק דף פ"ט דאפי' קודם תקנת אושא אם אמרו בנ"מ יאחרו בנצ"ב נמצא לפ"ז לדעת הרלב"ח בתשובה שהבי' הב"ש דלאחר י"ב חודש אם מכרה ונתנה קיים א"כ אף שיורש אותה אינו חייב בקבורה ולדעת מהרי"ו שהביא בהג"ה דמכר' ונתנה בטל הוא חייב בקבורת' מיהו לפמ"ש שם דודאי קבור' דאוריית' הוא שהרי אפילו כהן מטמא לה ועוד אמרי' ביבמות דף צ' דאפילו בעל קטנה מטמא לה דכיון שהוא יורשה ה"ל כמת מצוה ותו דכל יורש חייב בקבורה כדאי' לקמן סי' קי"ח ע"ש בב"ש ס"ק כ' בשם מהר"ם מינץ וע"ש בחידושי ר"פ אלמנה ניזוני' דלעולם קבורה קודם לירושה א"כ אפי' אין כאן תקנת חכמים שבעל חייב לקוברה מ"מ מדינא חיוב לקוברה כיון שיורשה אלא שכתבנו בחידושי' ולעיל סי' ס"ט ס"ב דהעיקר מה שאמר קבורתה תחת כתובתה היינו שחייב לקוברה לפי כבודו. ולפ"ז י"ל דהא דפטור מקבורתה לאחר יב"ח היינו שאינו חיי' לקוברה לפי כבודו אבל עכ"פ כיון שיורשה הוא חייב בקבורתה כנלע"ד. וח"ש הב"ש דבמאיס עלי חייב בקבור' מטעם ס"ס דשמא הלכה כרמב"ם דנצ"ב שלה ולדע' ש"פ הוא ספק וה"ל ס"ס ע"ש כבר כתבנו בסי' ס"ז דאין מוציאין ממון בס"ס אלא כברי ושמא מ"מ נראה דלפי מאי דפסק הרמ"א לקמן דינא דמתיבת' דבאמתלא מבוררת חיי' לשלם הנדוני' ודאי דחייב בקבורה ובאמתל' שאינה מבוררת אפשר דאף הרמב"ם מודה דהא כתב דכופין אותו ליתן גט משמ' דנותנת אמתל' דאל"ה יש לחוש שמא עיני' נתנה באחר כמו האומר' טמאה אני לך אינ' נאמנת מה"ט אלא ביש רגלים לדבר וצ"ע:

י

(שם ולאחר יב"ח וכו') משמע דאינו אוכל פירות נראה דטע' הרא"ש בזה דכיון דלאחר יב"ח אין לה כתובה ולא ת"כ כמ"ש בהג"ה ממילא פטור מפרקונה שהוא א' מתנאי כתובה וכיון דפירות תחת פירקונה ממילא שאין לו פירות אבל מ"מ נראה דיכול למחות שלא תמכור כמ"ש הרמ"א בהג"ה לקמן והטעם נראה דאין זה ענין לתקנ' פירקונה שזה מתקנת אושא כמ"ש התו' דף נ' דאפי' כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך אפ"ה אינה יכול' למכור מתקנ' אושא וכ"ש שאינה יכולה למכור נצ"ב שהוא תקנה מוקדמת כנ"ל. ולדעת הרשב"א דאפי' אחר יב"ח אוכל פירות כראה דס"ל דאע"ג דאין לה ח"כ ופטור מפרקונה מ"מ כיון דהתקנה הי' גם לטובתו דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני אוכל פירות אם כן אפי' מרדה לא הפסיד תקנתו ונראה עוד דבין בתוך יב"ח לכ"ע ובין לאחר יב"ח להרשב"א אף דיש לו פירות ח"מ אם תפסה א"ב ליתן לו פירות דלא עדיפא נ"מ מנצ"ב דאמרינן בגמרא דאם תפסה אין מוציאין מידה הרי דמפסיד השימוש בהן דהוא הפירות ובאמת כתב הט"ז דאפי' לדינא דמתיבתא אין מוציאין מידו נצ"ב עד שיגרש והיינו שלא יאבד הפירות ובנ"מ נראה דתליא בפלוגתת הרא"ש והרשב"א דאם הפירות שלה מוציאין מידו כדי שתאכל הפירות ואם הפירות שלו אין מוציאין מידו אבל אם תפסה מהני:

יא

(בסעיף ג' בלאותי' קיימין וכו') הקשה בח"מ דכאן לא הביא דעת הרשב"א דס"ל דבבעינא לי' לא מהני בנצ"ב תפיסה ולקמן כתב רמ"א דאם בני אדם למדוה למרוד אפי' מה שתפסה נוטל מידה והיינו כדעת הרשב"א והב"ש כתב דאין לדמות זה לזה דאפשר כשאומרת מ"ע ומשקרת גרע טפי ולענ"ד נראה ליתן טעם לפמ"ש לעיל בשם רש"י והר"ן ז"ל דמאיס עלי היינו דוקא כשמוחלת כתובתה ואומרת איני רוצה בו ולא בכתובתו וכבר כתבנו לעיל דהא דלפי דינא דמתיבתא לא אבדה נדוניתא ונצ"ב שלה כשמחלה הוא משום דס"ל כמ"ש התוס' דה"ל כמחילה בטעו' דאגב צערא קאמר' הכי וראוי לתקן שישלם לה א"כ היכא דאמרה מאיס עלי דהיינו שמוחל' כתובת' ולא שייך האי טעמא דאגב צערא דהא באמת היא מערמת ומשקרת ואינו מאוס עלי' כלל א"כ כל נצ"ב הוא בכלל מחיל' לא מהני תפיסה שלה משא"כ באומרת בעינא ליה דלא מחלה כלל לכך מועיל תפיסה ודו"ק. ולפ"ז היכא דלא מחלה וכן לדעת הפוסקים בח"מ סי' רמ"א דהיכ' דאיכא שטר או משכון לא מהני מחילה בע"פ כ"ש היכא דתפס' מקוד' י"ל דאפי' במערמת מהני תפיסה דלא שייך חילוק זה וצ"ע:

יב

(שם דינא דמתיבתא שהבעל צריך להחזיר לה וכו') כתב הב"ש דאיירי כאן מה שבלו מחמת שאינו משמר כראוי או נגנב או נאבד משום הכי בנ"מ פטור ובנצ"ב צריך לשלם אבל אם שלח בהן יד אז הוא להיפך נצ"ב פטור כי הם כשלו וראוי להשתמש מה שרוצה ונ"מ חייב אם לא השתמש כדינו עכ"ל ובאמת הוא מבואר כן בדברי רמ"א ז"ל סי' ע"ה ס"ד אם הוא הפסיד נצ"ב א"ב לשלם וכו' וכתב הב"ש שם דהוא מדברי מהר"ם שבמרדכי סוף כתובות שכתב שם וז"ל דההיא דפ' אלמנ' וכו' מיירי דליתנהו בעין כגון ששלח בהן יד והוציאו הלכך נ"מ מהדר וכו' אבל נצ"ב ברשות ב"ד עבד ולא ישלם ע"ש וע"ש בח"מ שכתב שהוא הפוך המושכל שמה שנגנב ונאבד מנצ"ב יתחיי' לשלם ומה שהפסיד מדעת יפטר ובאמת לפי דברי מהר"ם ז"ל הוא נכון ודמי לשואל שחייב אפי' באונסין ואפ"ה במתה מחמת מלאכה פטור מטעם דברשות עבד דלאו לאוקמי בכילתא שאלה א"כ ה"נ בנצ"ב מה שעשה ברשות ב"ד פטור אך באמת לא ידעתי מי נתן לו רשות ב"ד להפסיד נצ"ב יותר מדרך תשמישו דהא קי"ל דאפי' בנ"מ היכא דעיילא לי' גלימא מכסי בה עד דכליא וכיון דקי"ל בנצ"ב בהכניסה לו שום דא"י למכור כדאי' בפ' אלמנה לכה"ג ולקמן סי' צ' ס"ד א"כ אינו יכול להשתמש בהן דרך הפסד דהא הטעם משום שבח בית אבי' כדפרישי' ביבמות דף ס"ו ע"ב לא ימכור שאם יגרשנה תטול כלי' וה"ה להפסד וכ"ש לפי מנהגא שכתבו ראשונים בסי' פ"ח דבראוי למלאכתן הראשונים אם יגרשה נוטלתן כמו שהן א"כ הוא גרוע יותר ממכירה דבמכיר' עכ"פ יצטרך לשלם ותו דאם אימא דאיכ' חילוק א"כ מאי מקשה הש"ס בכתובו' דף ק"א ש"מ מדברי ר' כהנא וכו' והא אמר רב נחמן וכו' ומאי קושיא דילמא מיירי בבלאות שנפסדו בכה"ג דבנ"מ הוי שלא כדין ובנצ"ב הוא כדין ושפיר ה"ל מדידי' לדיד' ומדידה לדידי' אלא ודאי דלא משכחת אלא אי' ס"ל דקרנא הוי מה דמנסי בי' דפשיטא בנצ"ב רשאי להשתמש כדרך תשמישן אבל למאי דקי"ל כר' נחמן לא משכח' כלל ונרא' דס"ל למהר"ם כתירוץ הרא"ש שם דקי"ל כרב כהנא וקי"ל כר"נ ומתרץ דמיירי שבלה שלא כדין משמע דבנצ"ב הי' ראוי שיפטר אפי' בכה"ג ופליגי דקאמר היינו ר"נ ורב שימי אלא דאכתי קשה לי טובא וכי בנצ"ב רשאי להפסידם כיון דא"י למכרם דנימא ברשות ב"ד עבד כמ"ש מהר"ם הנ"ל והנלע"ד דודאי כל זמן שראוי למלאכתו הראשונה אין חילוק בין נ"מ ובין נצ"ב דאם כדרך שמוש העולם שימש כדין עשה ואם דרך הפסד והשחתה שימש פשיטא דנצ"ב גריע טפי דהשתא באחריות מתחייב מכל שכן כשפשע וכן אם מכר בנכסי צאן ברזל שלא כדין עשה ומתחייב לשל' ולא גרע משאר נדוניא אלא בבלאו' שאין ראוי' עוד למלאכתן ראשונה אז בנ"מ אם שימש והפסיד לגמרי או מכר ואכל הדמי' חייב אבל בנצ"ב שאין בהם אלא משום שבח ב"א והיינו דוקא כשראוי' למלאכתן הראשונה כדאי' בסי' פ"ח א"כ אם אחר כך מכרן או שימש דרך הפסד לא עביד מידי גם אין לה הפסד לפי תקנת הגאונים שכתבנו לעיל דבגרושה נוטלתן כמו שהן דכל זה בראוי' למלאכתן הראשונה כדאי' בסי' פ"ח וכיון דברשות ב"ד עביד ע"כ פטור אף מדינא דמתיבתא משא"כ בנ"ח כה"ג חיוב (ואפשר דכוונת הרא"ש ז"ל כן הוא במכרה לאחר שנעשו שחקים ואינם ראוי' עוד למלאכתן ומיהו הלשון דחוק קצת. ולפ"ז י"ל דהא דקאמר ר"ל פליגא אדר' כהנא כפשטי' לפי הגי' בדף ע"ט ע"כ מכסי בי' עד דכלי' משמע דאפי' לאחר שבלה עד דכליא לגמרי ומיהו מלשון רש"י בדף ע"ט משמע דעד שיבלה קאמר ולפ"ז נ"ח טובא היכא דאם נשתמט בהן דרך השחתה כ"ו שראוי למלאכתו והפסיד צריך לשלם ואפילו בנצ"ב ואפשר דס"ל דכל מה שהשתמש בנצ"ב כל זמן שלא כלה ועדיין ראוי למלאכתו דאיכא שבח בית אביה אפי' דרך השחתה לא חילקו בכך בנצ"ב כיון דעדיין ראוים למלאכתן איכא שבק בית אבי' וכן משמע ברס"י פ"ח לפי מנהגא דכל זמן שראוי' למלאכתן אפי' נתקלקלו נוטלתן כחו שהן ולא חילקו אפי' שימש בהם שלא כדרך תשמישן עד שנתקלקלו מהר אבל אם שימש בהן שלא כדרך תשמישן עד שאין ראוי למלאכתן ראשונה הוא כ"ש מנגנבו או נאבדו שחייב לשלם הואיל והפסיד שבח בית אבי' בפשיעה אבל אם שימש כדין עד שאינ' ראוי למלאכתן אפי' אם הפסידן או מכרן אח"כ כדין עשה ברשו' ב"ד ובזה א"ש לשון הרי"ף ז"ל בדינא דמתיבתא דמאי דכלה לגמרי ולא חזי לאשתמושי וכ"ש אם נגנבו וכו' וא"צ לדחוק כמ"ש הב"ש שלא שימר כראוי דא"כ מהו דקאמ' וכ"ש אם נגנבו או אתנסו אלא כפשוטו שלא שימש כדרך תשמישו עד דלא חזי לאשתמושי ובזה חייב לשלם אף בנצ"ב כנלע"ד נכון וצ"ע לדינא עוד נלע"ד דלפי דינא דמתיבתא צריך להחזיר מעות הנדוניא א"ב לפי מנהג עכשיו שאין כותבין הכלי בפרוטרוט אלא כוללים הכל וכותבין הכניסה לו בגדים ותכשיטים כך וכך כדאיתא ברס"י פ"ח (ועיין בב"ש ס"ק ד') א"כ אינו אלא חוב בעלמא וא"י להחזיר הכלי כ"א בשומא פשוי' ואין חילוק בין אם נפחת מחמת שימוש והכא מיירי בכתב הכלי' בפרוטרוט כ"א בשומא כדאית' שם וצ"ע שלא כתבו האחרוני'

יג

(שם ואין חילוק בין תפסה או לא בטוענת מאיס עלי וא"צ אמתלא מבוררת לדברים וכו') כתב הח"מ ס"ק כ"ו ואפי' הנדוניא והיינו אפי' לדעת הר"ן דבנדוניא לא מהני תפיסה מ"מ היא אמר' שראוי לפסוק לה דינא דמתיבתא דשייך אפי' במזומני' וכיון שהיא מוחזקת זכתה במה שבידה עכ"ל. וכ"כ הב"ש דאפי' אם תפסה מעות הנדוניא מהני ולא כב"ח ע"ש והם מוכרחי' לזה לפי מה שפיר' דברי מהר"ם ז"ל כמבוא' בהשגת הח"מ על הב"ח ע"ש ונראה מדבריה' דדוקא שתפסה מעות אבל אינה יכולה לתפוס ממטלטלי' שלו עד שיחזיר לה מעות הנדוניא והנה לכאורה יש לתמוה דהא כל תפיסות אלו ע"כ מיירי דהוי תפיסה בעדי' דבלא עדי' פשיטא דנאמנ' אפי' לא ביררה אמתלא שלה ואפי' תפסה דבר אחר מנכסי בעלה ובתפיסה בעדי' קשה למה יועיל כיון דודאי מיירי שהבעל מכחיש אמתלא שלה דאם הוא מוד' אין בירור גדול מזה וא"כ כיון דמעות הנדן הוא בחזקת הבעל למה יועיל תפיסה בעדים הא כלל גדול בדין בתופס בעדים וראו בידו דאינו נאמן בשום דבר והנלע"ד לפרש דבריהם דמיירי שהיא אומרת עליו אמתלא איזה דברים שידוע שהוא מוחזק בהם וכ"ש אם הבעל מודה על אמתלא אלא שלא נתברר לב"ד אם ראוי להיות מאוס בעיני' בעבור אמתלא זו דה"ל הבעל כטוען שמא משום דשמא יכול להיות שמאוס בעיני' ובזה מועיל תפיסה ומדמי להאי דינא למה שמבואר בח"מ סי' נ"ט וסי' פ"ב במוציא שטר על חבירו והלוה טוען פרעתי והמלוה אומר איני יודע אם נפרעתי דפטור הלוה אף דמעות שבשטר ה"ל כתפיסה בעדים מ"מ כיון דהוא טוען ברי נאמן וה"נ כיון שטוענת ברי נאמנת שהמעו' נדן שבידה שלה הוא ובזה א"ש דדוקא מעות ולא דבר אחר דבכה"ג בשטר אם טוען יש לי בידך כנגדן והמלוה אומר איני יודע אין הלוה נאמן וצריך לשלם דלא מהני תפיסה בעדים באומר מנה לי בידך והלה אומר א"י אלא דנלע"ד דדוקא תפס ברשו' או קודם שנולד הספק כמו מלוה בשטר הנ"ל. או בענין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר או באומן כמבואר בח"מ סי' קל"ב ובסי' קל"ג דמוציא ממנו בטענת ברי שהשאילו או שנתן לתקן ולא בטענת שמא משום שהי' תפיסה ברשות אבל לא מהני באומר מנה לי בידך והלה אומר א"י אפי' בתופס חמון או כשאומר על איזה חפץ. חפץ זה לקחתי ממך לפני כמה שנים והוא אומר א"י אפי' אם תופס אותו חפץ בעדים צריך להחזיר ולפ"ז נ"מ לדינא הכי דאינו מועיל אלא כשהיתה תפוסה ברשות מדעת הבעל או קודם שנולד הקטט ביניהם אבל אם תופסת עתה לא מהני ולפ"ז נלע"ד לחלק באמתלא שאינה מבוררת דאם היא אומרת איזה אמתלא שהוא אמת או שהבעל מוד' רק שאינו מבורר אם מחמת אמתלא זו ראוי שתשנ' אותו להיות מאוס עלי' אז מהני תפיסת הנדוניא בענין הנ"ל אבל אם היתה אומרת אמתלא שאינו ידוע והבעל מכחיש ה"ל כטוען שהיא מערמת אין מועיל תפיסה בעדים אפי' היתה תפוסה בנדוניא קודם הקטט אלא בתופסת בלאות קיימין דמדינא דש"ס אין מוציאין מיד' ובאמת בתשוב' מהר"ם שבמרדכי שהביא הד"מ משמע דמיירי בכה"ג שטוענת עליו דברים ידועי' אלא שמסתפק שם אם ראוי להיות מאוס עלי' בשביל דברים אלו וכן משמע בד"מ שם אבל מדברי הב"ש נראה להדיא דס"ל דכל שאינה יכולה לברר הדברים שטוענת עליו והוא מכחיש אפ"ה מהני תפיסה אפי' בנדוניא וזהו תמוה כיון דהוא טוען ברי למה תאומן בתפיסה בעדים ואפשר דס"ל דמ"מ ה"ל הבעל כטוען שמא דיכול להיות שמאוס בעיני' אף שהאמתלא הוא שקר מכל מקום צ"ע דמנ"ל הא והנלע"ד כמ"ש נכון:

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה