אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן עו

סימן עה

א

(סעיף ב' בהג"ה וי"א דאם אין לני' וכו') נראה מלשון זה דאף לדיעה קמייתא דלית ליה ג' מדות בפועלים היינו דלית לה מדה זו ממש עונה לשמונה ימים אבל בהא דפועלים שעושים מלאכה בעירו אחרת אף שלני' בכל לילה בביתם עונתם פעם אחת בשבת אע"ג דממתניתין אין הכרח דהא דקתני יוצאין שלא ברשות שבת א' י"ל דאינ' בביתם כל השבוע. ח"מ מברייתא דנקט הפועלי' א' בשבת דהיינו שדין עונתם כן קשה קושיית התוס' שם בדף ס"ב בד"ה והתניא וכו' וא"ת מאי איריא שמנהגם כן אפילו לשנות יכולים שבת אחת וכו' ותירוצם ס"ל לדוחק אע"כ נ"ל דקמ"ל בברייתא דאפילו כשלנים בכל לילה בביתם אפ"ה עונתם פעם אחת בשבת ומתני' קמ"ל דאפילו פועל שעשה מלאכה בעירו מותר לשנות ולילך מביתו שבוע א' ותרווייהו צריכי ומיושב קושיית התוספת:

ב

(שם בהג"ה עונתן לת' ימים). היינו דס"ל דמאי דקתני במתניתין הפועלים יוצאין שלא ברשות שבח א' היינו עד יום ח'. וס"ל דמדלא נתנו במתני' שיעור משמע דמיד שבא לביתו יכול לחזור ולילך שלא ברשות עד יום ח' וכן כמה פעמים בקביעות וממילא דעונתו לח' ימים והא דלא נקט מתני' בלשון שיעור עונה כמו בסיפא דיש פועל שעונתו לח' ימים היינו דהא גופא קמ"ל דאפילו פועל שעונתו ב' פעמים דבשבת יכול לשנות ולשהות בכל פעם עד יום ח'. וכן נראה מדברי הר"י בתוס' שם בד"ה אלא אורחא וכו' שהכריח דלא קאי אתלמידים דהא אפילו שלא ברשות יוצאין מעולם שלשים יום ויחזור. לביתו יום א' והכי קאמר חדש א' בביתו או ב' חדשים וכו' וכן כתב בהג"ה בסעיף ה' בשם הראב"ד הרי דס"ל דמותר לעשות כן בקביעות דאל"ה לא מוכח מידי דשלא ברשות היינו באקראי ושפיר בעי אורחא דמלתא כמה בקביעות. ודעת הר"ן הוא דרישא דמתני' היינו דוקא באקראי בעלמא ובאמת ס"ל להר"ן דבעיא דש"ס ברשות קאי גם על התלמידים ולשיטתו נראה דפועל שעושה מלאכה בעירו אין לו רשות לשנות ולעשות מלאכה בעיר אחרת בקביעות דלא כמשמעות הבית שמואל בסעיף קטן ב'. ולכאורה היה נראה דזה דמי למ"ש בגמרא ולקמן סעיף ה' דאין חמר רשאי לעשות גמל או ספן בלא רשות. אך באמת ז"א דע"כ זמן מועט שאני דהיינו שבת א' דאל"כ קשה אפילו לשיטת הר"ן דלא מצינו שיהא לחמר רשאי לשנות אפילו בפ"א בלא קביעות. והא דבמדיר קפידה אפילו על שבת א' היינו משום דלא הוי פת בסלו כדאיתא בש"ס ועיין בחידושי' דבזה א"ש בפשיטות הסוגיא דלבתר דמשני אביי לרב"ח דטעמא משום פת בסלו ולא בטייל ופועל דוקא שאל לו חמר ונעשה גמל מאי ע"ש. מיהו י"ל דאף דס"ל להר"ן דאין פועל רשאי לשנות בקביעות על ח' ימים. אבל פחות מזה דהיינו שבוע א' רשאי לשנות בקביעות. מדבעי הש"ס חמר ונעשה גמל מאי ולא בעי בפועל ונעשה חמר. ואין לדחות דהא בעיא שם לענין ברשות ומשום אורחא דמלתא דהא הר"ן כתב שם דהא בעיא הוא לענין שלא ברשות ועיין בסמוך:

ג

(שם הגמלים וכו') לכאורה היה נראה דה"פ דגמל וספן צריכין לבא לבתיהם כשמגיע זמן עונה שלהם ושיערו חכמים כמה דרך של גמל וספן להתעכב בדרך כפי צורך מלאכתן ואין יכולין לשהות יותר אך קשה לדעת הי"א הנ"ל דהא נקט במתני' נמי החמרין אחת בשבת וע"כ אין פירושו שצריכים לחזור לביתם בכל שבת דלמה יהיה חמר גרע מפועל שעושה מלאכה בעיר אחרת שרשאי לשנות עד יום ח' וע"כ צ"ל דהיינו אם לפעמים משתהים זמן מה בביתם אז עונתם פעם א' בשבת. וא"כ גם בגמל וספן נצטרך לומר דאפילו בשוהי' זמן מה בביתם אין עונתם אלא לשיעור המיוחד להם וזה דחוק דלמה תיקנו חז"ל כן. ולדעת הר"ן שכתבנו לעיל דהשינוי עד שמנה ימים היינו באקראי א"ש דחמרין אחת בשבת היינו קביעות עונה שלהם וצ"ל דדרך החמרי' להיות לנים בכל לילה בביתם והוו כפועלים שעושים מלאכה בעיר אחרת ולנים בלילה בביתם דעונתם לשבת אחת. וכן כתב הב"ש בס"ק ג'. ונראה דבחמר וגמל וספן בזמן שהם משתהים בעירם זמן מה דינם כמו פועלים שעושים מלאכה בעירם דעונתם פעמיים בשבת:

ד

(שם אחת לששה חדשים וכו') כתבו התוס' בדף ס"ה ע"ב בד"ה ר' אשי אמר תשמיש וכו'. אפי' גמל וספן הואיל ומשרה אותה ע"י שליש וכו'. לכאורה נראה דאפילו למאי דקי"ל כמ"ד אוכלת ממש. כיון דפירש"י שם במתני' דף ס"ד ע"ב דהטעם הוא מפני שהוא ליל עונה משמע מדנקט סתמא משום דכשמשרה ע"י שליש אפי' גמל וספן עונתם בכל שבת. וצ"ע דלא נזכר בדברי הפוסקים. וצ"ל דס"ל דלמ"ד אוכלת ממש היינו דוקא במי שעונתו בכל שבת ולא שייך הכא למיפרך איכפל חנא לאשמעי' דוקא בת"ח. דדוקא בטייל ופועל מקשה הש"ס כן. אלא מדברי הרמב"ם וטוש"ע לעיל סי' ע' משמע דכל אדם צריך לאכול עמה בליל שבת כשמשרה ע"י שליש א"כ לפי טעם רש"י הנ"ל משמע דכל אדם עונתו בליל שבת. ועיין בחדושי' ס"פ אע"פ שכתבנו שם חלתא בטעמא ואפשר דהפוסקי' ל"ל טעמא דרש"י:

ה

(שם דרך ת"ח וכו') עמ"ש בחידושי' דמשמע מלשון רמב"ן וש"ע דעכ"פ עונתם פעם א' בשבת ואם הי' איזה אונס שלא הי' יכול לקיים העונה בשבת עדיין לא נפטר מן העונה וצריך להשלימו בחול והאחרוני' כתבו בשם הר"ן דהיינו כשאינו מתחדש להם דבר בלימודם וכו' נראה לפרש דבריו דלשיטתו אזיל דס"ל דהא דתנן במתני' דפועלים יוצאין שלא ברשות שבת א' ותלמידים שלשים יום היינו באקראי יכול הפועל לעכב בעיר אחרת יום א' אבל עונתו פעם א' בשבת ונראה דס"ל דלהכי לא תנן במתני' פועלים בעיר אחרת פ"א בשבת משום דכיון דשכיח הוא כשהוא בעיר אחרת להתעכב במלאכתו שלא יוכל לבוא לעירו ביום הז' א"כ אין עונתו קבוע כ"כ להכי לא תני ליה אלא הא דשלא ברשות הוא יום ח' משא"כ בעושין מלאכתן בעירם אין שכיח שיתעכב במלאכתו דהא משום זה עונתו ב"פ בשבת להכי תני ליה במתני' וס"ל דלפי מאי דאיתא לקמן ביהודה ברי' דר"ח ורב רחומי דמשכי שמעתתי' ודאי לא היו מבטלין עונתן שלא כדין אלא דהדין הוא שיכולים לעכב אפילו שלא ברשות עד ל' יום אי משכי להו שמעתתא (ואפ"ה נענשו כדמייתי לקמן הנהו עובדי אהא דקאמר דעבדו רבנן עובדא בנפשייהו והיינו דקאמר דסמכו אדר"א עד ב' וג' שנים אף במילת' דאיכא סכנתא דאפילו לרבנן בשהיו ל' יום איכא סכנה דאין הסכנה הוא משום שעשו כר"א דאיך עבדי הכי אלא דהסכנה הוא כל שהוא יותר מעונה ומייתי הא דיהודה ורב רחומי) ומשמע כיון דבתלמידים אין חילוק בין באות' עיר או בעיר אחרת זמנו שבת אלא ע"כ כיון דרשות במשכי שמעתתא בעיר אחרת ה"ה באותה עיר יכול להמנע שלא ברשותה וכיון דמשכי שמעתתא מצוי הוא אין עונה כ"כ קבוע והוי כמ"ש בפועלין בעיר א' דלא תני במתניתין מהאי טעמא עצמו ונראה עוד דבזה א"ש מה שדקדקו הפוסקים חיוב ליל טבילה כדאי' בסמוך ס"ז מהא דברכות דקאמר וידענא בי' דליל טבילה הוי ולא קאמר מטעם עונה פ"א בשבת כנ"ל ועיין בחדושי' ולדברי הר"ן ז"ל א"ש דבליל טבילה לא מהני ליפטור משום דמשכי שמעתתי' משא"כ משום עונה י"ל דלא פסיקא ליה דמבוי הוא דמשכתי' שמעתתי' כמ"ש הר"ן ונרא' דהא דקאמר דלמטי' פ"א בחדש כמ"ש בסעיף ז' ע"ש וכתבו הטעם משום דסתם וסתה פ"א בחודש כמ"ש הב"ש בס"ק י"ד היינו נמי משום ליל טבילה שהוא חיוב אפילו שלא בזמן עונה ואפשר דל' יום דתלמידים הוא משום דלמטי' פעם א' בחדש מטעם הנ"ל. ויש להסתפק בנתנה לו רשות על כמה שנים אם רשאי להוסיף ב' או ג' שנים ואפשר דאף דעונה א"י למחול מ"מ יועיל דמסתמא אין חוזרת בה משא"כ אם יוסיף עוד הרי יכולה לחזור במה שמחלה וביתר הזמן מסתמא אינה מוחלת ומועיל חזרתה לענין זה אי נימא דכיון דכבר מחלה ועבר הזמן יכול להוסיף ועמ"ש בחידושי' בעובדי דתנאי שם:

ו

(סעיף ד' בליל טבילתה וכו') עיין בתשובת כ"י סי' ל"ג שרובה להקל בסמוך לוסתה דומיא דיוצא לדרך וצ"ע דלא משמע כן בי"ד סי' קפ"ז סעיף יו"ד ע"ש:

ז

(סעיף ה' אפי' נותנת לו רשות וכו'). לכאורה משמע מדסידר רמ"א הג"ה זו קודם וכן יש לה למונעו וכו' דבכה"ג בחמר שנעשה גמל ברשותה מותה וליכא משום אורחא דמלתא וכן משמע מלשון האחרונים ומדברי התוס' לא משמע כן שכתבו בד"ה רוצה אשה וכו' לחלק דהא דאמר לעיל שאני התם דאית להו הרוחה היינו דוקא הרוחה דמלך דנפיש' משמע דאפי' ברשות אסור משום אורחא דמלתא דאל"ה לא הוי מקשי מידי אע"כ דס"ל דשלא ברשות ליכא למבעי כלל. מיהו רש"י ז"ל דפי' שלא ברשות לשיטתיה אזל דלית ליה לחלק בין רווחא דמלך כפירש"י שם גבי לענין אורחא דמלתא כמה דאתלמידים קאי אבל הרמ"א דמפרש הא דאורחא דמלתא אפועלים כשיטת התוס' צ"ע מנ"ל הכא בחמר שנעשה גמל דלא כשיטת התוס':

ח

(סעי' ט המדיר את אשתו וכו'). משמע דאין חילוק דאפילו במדיר אותה בסוף עונה בחמר וגמל אפ"ה צריך להמתין ז' ימים יותר והטעם נראה כיון דילפינן מנדה דלפעמים הוא ג"כ בסוף זמן עונתה וכן במדיר בסוף ימי נדתה ג"כ אין חילוק והא דמקשה הש"ס בדף ס"ב איכפל תנא לאשמעינן אע"ג דבגמל וספן נמי משכחת שנדר בסוף עונה מ"מ מתניתין סתמא קתני משמע אפילו בתחלת עונה:

ט

(סעיף יו"ד אבל אם אמר הנאת תשמישי עליך וכו'). משמע דאפי' בפחות משיעור עונה אינו חל משום דמשעבד' לה להיות לה פת בכלה וכן מוכח מהא דפריך בנדרים דף ט"ו ע"ב בקונם שאיני משמשך והא משועבד לה ולא מוקי בפחות משיעור עונה וכן משמע בר"פ המדיר וע"ש בחידושי:

י

(שם בהג"ה אם נדר ברשותה וכו') ובהגהות מיימוני פי"ד כתב שאין הדבר ברור שלא חל. אך המהרש"א בדף נ"ט ע"ב גבי נדרה שלא להניק כתב להדיא דאם היא נתרצה לנדרה חל אע"ג שמשועבדת לו וממילא דה"ה להיפך ולפ"ז י"ל דה"ה הכא כיון שהיא מרוצה בשעת הנדר כבר חל. ועמ"ש שם ובזה הוי אפשר לתרץ קושייות התספות בדף ס"ב בעובדי דפסקו להו תרתי סרי שני ולא חשו לאורחא דמילתא הוא משום דאף שנתרצית שמא תחזור בה דבעונה לא מהני מחילה אבל רבנן דפסקו אנפשייהו ה"ל כמו נדר דהא אמרינן בנדרים דף ח' ע"א ובי"ד סימן רי"ג ס"ב בהאומר אשנה פרק זה ה"ל נדר וה"ה לעשות שאר מצוה כדאית' שם בש"ע וכיון דנתרצית לנדר תו לא מצי למהדר בה אלא דבאמת קשה לי טובא על סברת המהרש"א ז"ל דהא אמרינן בדף ע"א ע"ב בתלתה קישוטיה בתשמיש וכדרב כהנא דא"ל קונם תשמישך עלי ואין מאכילין לאדם דבר האסור משמע דבאומרת תשמישי עליך אם אתקשט לא חייל אמאי הא התם מיירי בקיים לה א"כ הרי נתרצה נמי בנדרה מהנקה ואפ"ה אינו חל. והי' נלע"ד דיש ליישב קצת ע"פ מ"ש התוס' שם בד"ה אבל הכא וכו' וא"ת וימתין שמא ימצא פתח להקמתו וכו' ואור"י שאין יכול לשאול אלא ביום הקמתו וכו' א"כ י"ל דבמה שהיא משועבדת לו כיון שהחכם עוקר ההקמה מעיקרו ממילא דא"ב להפר. מיהו דין זה צ"ע ותו דרוב הפוסקים חולקים דיכול לשאול ולהפר אפילו לאחר כמה ימים כדאי' בי"ד סי' רל"ד ויותר נראה די"ל דכיון דקי"ל דקונמות מפקיעים מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודא א"כ י"ל בנתרצה לא אלמו' והש"ס מייתי דרב כהנא לאוקמי אפילו אליבא דת"ק דר"י בן נורי דס"ל קונמי' אינו מפקיע כמ"ש הר"ן לדעת הרמב"ם בר"פ המדיר וכיון דמדינא אינו מפקיע לא מהני אף שנתרצה כן נראה ליישב סברת מהרש"א וצ"ע ואפשר דכשנדר ברשותה מעיקרא עדיפא טפי מנתרצה לנדרו אח"כ כיון דלא חייל בשעת הנדר ממש וצ"ע מיהו י"ל דהכא גרע טפי כמ"ש בכה"ג בחידושי ר"פ המדיר דכיון דבעונה לא מהני מחילה ויכולה לחזור בה י"ל דלא מהני רצוי דידה דאכתי משועבד לה ועיין מ"ש הב"ש בסי' פ"א ס"ק ג' דאם הוא חל בשעת הנדר אף שיכולה לחזור אפ"ה חל כבר ועיין בדברינו שם ועמ"ש לקמן סי' פ"ב דאיכא בזה פלוגתת רש"י ז"ל והרשב"א ז"ל ויש להסתפק בנדר ברשותה דחל מי הוא הנותן אצבע אי נימא כיון דקיימא לן בנדרה היא וקיים הוא אע"ג דהיא הנודרת מ"מ כיון דהי' בידו להפר הנדר הוא הנותן אצבע א"כ י"ל דבהא כיון דהיא היתה יכולה לבטל נדרו משום דמשועבד לה ונתרצה היא הנותן אצבע ותצא בלא כתובה או נימא דלא דמי דהתם האשה על דעת בעלה נודרת א"כ בתחילה הוה דעתה שיעשה כרצונו ובדידי' תליא מילתא אבל הכא הוא נודר כרצונו אלא שהיא היתה יכולה למחות י"ל דאף דלא מיחתה הוא הגורם. ויותר נראה דכיון דשניהם מרצונם נעשה הנדר אין יכולין לכוף זה את זה ובזה אתי' שפיר הסוגי' דף נ"ב ויבואר לקמן סי' ע"ח בס"ד:

יא

(שם מותר להתייחד) כתב הב"ש בהג"מ למד זה בק"ו מנדה שהוא בכרת והקשה עליו דהיא הנותנת דדילמא כרת דחמירא עדיפא טפי ולענ"ד נראה דהלא מצינו דבאבילות מותר להתייחד עמה דקילא טפי א"כ כיון דמצינו בחמור ממנו ובקל ממנו שפיר יליף משניהם ובהא ניחא לי דלכאורה מנדה אין ראיה כ"כ דבנדה גם עליה האיסור ולא תשמע לו משא"כ בקונם תשמישך עלי דאין עליה איסור וכדאמרינן כה"ג בריש כתובות גבי אבילות דידה. מיהו בהג"מ שם מיירי להדיא באמר תשמישי עליך אלא שהוא נדר ברשותה דבזה האיסור עליה כמ"ש הר"ן בנדרים דף ט"ו דהמודר עובר ואפשר דגם דעת הרמ"א כן דדוקא בזה מותר להתייחד אך לפמ"ש דיש להביא ראיה מאבילות דקי"ל אפי' באבילות דידיה מותר להתייחד אחי שפיר:

יב

(סעיף י"ב ע"מ שתאמר בפלוני וכו'). עי' בחדושי דיש להסתפק לדעת הטוש"ע באסרה עליה תשמיש אם לא תאמר אי מצי מיפר ועוד כתבתי שם דצ"ל להטעם בע"מ שתתהפכ' לאחר תשמיש דיוציא הוא משום איסור השחתת זרע והיינו אפילו בפעם אחת אבל לפי מה שכתבו (עיין בספר ש"מ) דהטעם הוא משום שבאה בטענה בעינא חוטרא וכו' לא שייך זה אלא שהתנה שתעשה כן זמן מרובה א"כ בל"ו צריך לגרשה וליתן כתובה משום דאסורה בנדר עינוי נפש מיד משום דבתנאה לא מזדהר ע"ש אלא דקשה דמשמע בי"ד סי' קצ"ו דאין איסור על האשה בהשחתת זרע בענין זה. ותו קשה לפי טעם זה ה"ל למיתני שאמר ע"מ שתעשה איזה איסור אחר דיוציא ויתן כתובה דנהי דבדבר הרשות י"ל כיון דנדרה איהי תעשה כרצונו כמ"ש ס"ס ע"ד אבל במילתא דאיסורא ודאי א"י לעשות וממילא נדרה קיים ונתן אצבע בין שיניה וצ"ע:

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה