אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן עה

סימן עד

א

(סעיף א' ונשא אשה בעיר אחרת וכו') ודעת הר"מ שהביאו הרא"ש והטור דאם הנשואין הוא בארץ אחרת אין כופין אותה לילך לארצו וכתב הטור וז"ל וכתב הר"מ אם הוא מיהודא וקדשה בגליל אפי' לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן צריכה לילך אחריו ליהודא שהי' מקומו בשעה שקדשה. ותמהו עליו האחרונים על לשון אפילו והב"ש תירץ דס"ל להר"מ דדוקא כשהיו הקדושין ונשואין במקום מולדתה אז אין כופין אותה. אבל אם הי' הקדושין ונשואין בארץ אחרת שאינו מקום מולדתה יכול לכופה לילך לארצו. ואם הי' הקדושין לבד או הנשואין לבד בארץ מולדתה ג"כ יכול לכופה לילך לארצו. והיינו דקאמר שעל מנת כן נשאה אפי' היו הנשואין בארץ מולדתה. ולא נהירא פירושו בדברי הר"מ ז"ל שפי' התוספתא אבל בן יהודא שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה ועל כרחך לומר דהאי אירס אשה בגליל לדברי בית שמואל היינו מקום מולדתה מדנקט אירס ולא נשא. ומאי דקתני בתר הכי שע"מ כן נשאה היינו בקידשה במקום שאינו מולדתה ונשא במקום מולדתה. ותו דאין הדין נכון דהא בקידש' ונשאה בעיר מולדתו אין יכול לכופ' אפי' לילך לארץ מולדתה. ומן הסברא אין ארץ מולדתו מעלה לגבי דידה. אלא כיון שהי' כאן הקדושין ונשואין א"י לכופה לצאת וה"ה בארץ אחרת אף שאינו מקו' מולדתה ולענ"ד נראה ליישב דברי הטור והוא דקשה עוד דלכאור' דברי הר"מ סותרים לדברו הריב"ש שהביא הרמ"א בסעיף ב' שכתב כל מקו' שיכול להוציאה ממקומה היינו לאחר שנשאה אבל קודם הנשואין א"י להוציאה וצריך לכונסה במקומה דא"כ לא יתכן סברת מהר"ם שמה ראי' דמה שנשאה במקומה הא הוא בריך לעשות הנשואין במקומה וע"כ בריך לחלק דודאי אם הי' אירוסין בגליל שהוא מקומ' ואחר זמן נשאה שם באמת אין ראי' מן הנשואין שהרי הוא צריך לכונסה שם ומסתמא כנסה ע"מ שתלך עמו. אבל אם היה האירוסין בשעת נשואין אמרינן דכולה מילתא הי' ע"מ שידור עמה במקומה דמי הכריח אותו לקדשה ולישא אותה שם ולפ"ז א"ש בפשיטות לשון אפי' שכתב הטור דלא מיבעיא אם נשאה לאחר זמן בגליל שהוא מקומה ודאי אין ראי' מן הנשואין כיון דיכולה להכריחו שישא אותה שם כסברת הריב"ש אלא אפילו נשאה בעבר הידדן דלא הי' מוכרח לישא אותה שם אפ"ה אמרינן דעל תנאי ראשון כנסה. ובזה מיושב מה שהקשה הב"ש בס"ק י"ג על הריב"ש שמדייק מלשון שע"מ כן נשאה דהא הר"מ הוצרך לדחוק ולתרץ בענין אחר ולפמ"ש אדרבא הן הן דברי הר"ח ז"ל:

ב

(שם בהג"ה אע"פ שהתנה עמו וכו') היינו שיכול להוציאה מכרך שבגליל לעיר שביהודא אם הי' מושבו ביהודא בעיר ולכאורה נראה דא"י להוציא אלא לעירו שהוא מקום מושבו ביהודא אבל לעיר אחרת ביהודא יכולה לומר אדעתא דהכי לא נתרציתי כמ"ש הר"ן דאם רובה להוציאה מכרך שבגליל לעיר שבגליל יכולה לומר ע"ו לא נתרציתי אלא דקשה לי דהא יכול להוציאה באותו מדינה מעיר לעיר א"כ כיון שיכול להוציאה מגליל ליהודא לעירו ממילא יכול אח"כ להוציאה מעירו לעיר אחרת באותו מדינה וא"כ למה לא יוכל להוציאה מיד לעיר אחרת וצ"ל דהא דקאמר דיכול להוציאה מעיר לעיר היינו כשהיא מאותה מדינה אבל אם נשאה במדינה אחרת אע"פ שדרה עמו בכאן א"י להוציאה מעיר לעיר מיהו להיפך כשנשאה בכרך בגליל או אפילו בכרך שביהודא והוא מקום מושבו בעיר שביהודא ונסעה עמו לעירו צ"ע אם יכול להוציאה לכרך שביהודא כיון שתחלת דירתה הי' בכרך. או י"ל יכולה לומר דנהי דבתחלה הי' יכול להוציא מכרך לכרך אבל כיון שכבר דרה עמו בעיר יכול' לומר שכבר הורגלה בעיר:

ג

(שם בהג"ה ויש לו שם אשה וכו') וכתב הב"ש דס"ל להרמ"א דמצד הסברא אפי' לר"ת הדין כן וקצת יש להביא ראי' ממ"ש התוס' ביבמות דף ל"ו בהא דמכריז רב מאן הוי ליומא דהו' פח בסלו שאם תתעבר יוליכנ' עמו למקומו ולדעת ר"ת הי' צריך להתנות עמה כן שתיסע עמו משמע דכיון שהי' לו אשה בביתו ודאי אדעתא דהכי מנסבה לי' שאם תתעבר תסע עמו לביתו:

ד

(סעיף ג' ואין מוציאין מא"י לח"ל וכו') כתבו הח"מ והב"ש דכדי נסבה ועיין בחידושי שכתבתי דמה דקאמר בש"ס לאתויי עבדים היינו מלשון הכל אבל על גוף הדבר דמוציאין היינו בן ח"ל שאירע בא"י דה"א דהוי כאילו התנה לצאת עמה לח"ל וע"ש:

ה

(סעיף ד' בהג"ה והא דכתובה אין לה דוקא שנשאר בא"י וכו'). עיין בפירש"י בדף ק"י ע"ב בד"ה הכל מעלין וכו'. כופין לעלות ליש' בירושלים משמע דמפרש דוקא להיות שם בקביעות אבל לילך ולחזור א"י לכוף ועיין בחידושי' שכתבתי דכ"ש בשאר א"י. וענין נ"מ ונצ"ב יבואר לקמן בסי' ע"ו באורך בס"ד:

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה