הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן עא
א
(סעיף א' חיוב אדם לזון וכו') כ' הב"ש בשם תשוב' מהר"ם לובלין דאם מת האב והניח בני' קטנים חולקין בשוה והוכיח שם מלשון הרי"ף ז"ל בס"פ נערה וכנלע"ד דמשמע מלשון רש"י ז"ל בדף נ"א ע"ב בד"ה ולבנים מן הבנות ובד"ה לבנים מן הבנים דהוצרך לפרש לענין ירושה ולא לענין מזונות דאיירי בהו וקודם שש וא"ל דס"ל לרש"י ז"ל דע"כ לא מיירי בפחות משש דבזה לא היה שייך אבל לא לבנים מן הבנו' בנכסי' מועטין דלא היה התקנה כשהבנים פחות משש דאינם יכולין לחזור על הפתחים ז"א דהא פחות מבני שש הוא מתקנת אושא כמ"ש הטור וכמ"ש מהר"ם שם ותקנת נכסי' מועטין היה תקנה קדומה כדאי' פ' שני דייני ועיין בחידושינו ס"פ אע"פ דנראה אפי' חיוב הנקה אם שכרו מינקת אינו מוטל על היורשים ומנכין מחלק הקטן אבל באלמנה הניזונית מן היורשים שמחויבת להניק את בנה אף דפוחתים ממעשה ידיה ומוסיפין על מזונותיה נראה דאין מנכין מחלקו של קטן ע"ש:
ב
(שם עד שיגדלו וכו') הקשה בדרישה הא אף אחר שיגדלו לא גרע מקרוב אחר. וב"ש בשם הרי"ו כתב דעד שיגדלו יש להם יתרון יותר משאר קרובים ולכאורה אכתי לא מתרצא דהא אפילו בנו הגדול קודם לשאר קרובים כדאי' בי"ד סי' רנ"א. וצ"ל דס"ל דדוקא כשהוא נותן מדעתו הוא מצווה על קרוב קרוב קודם ואח"כ לעניי עיר אבל כשצריך להוצי' ממנו בכפי' לעניי עיר מחלקין בשוה קרובי' ושאר עניי העיר וכן כשמוציאין ממנו בכפי' בשביל קרובים מחלקין בשוה כל הקרובים ואפי' אחד קרוב יותר מחבירו אבל בניו קטני' מוציאין להם לבד קודם לכל הקרובים כיון דאיכא תקנת אושא וכן משמע לשון רי"ו שם במשרים נתיב כ"ג חלק ה' וז"ל מכל זה נראה שאחר שהם גדולים אין כופין אותן אלא כפי שיכפו אותו על שאר קרובים או שאר עניי עיר והטעם נראה משום דכתבו התוספות (בכתובות דף מט ע"ב) הא דכופין על הצדקה אע"ג דמתן שכרה בצידה משום דאיכא תרי לאוין לא תאמץ ולא תקפוץ. א"כ משום קרוב קרוב קודם לא היה מן הדין לכפותו אם היה נותן מדעתו לזה שאינו קרוב כ"כ להכי כיון מוציאין ממנו אלא בכפי' הכל שווין וצ"ע ביה ויותר נראה כמ"ש הדרישה דיאחר שיגדלו יכולין לעשות מלאכה בעצמן מסתמא משא"כ בקטנים. וראיה לדבריו מכתובות דף ק"ז ע"ב דסתם קטנה לא סיפקה במע"י ויש להוסיף על דבריו דבגדולים אם יכולים להתפרנס אע"ג דאין רובין לעשות מלאכה אין כופין אותו לזונם כיון דבני דעת הם אין יכולים לומר לא נעשה מלאכה אבל קטנים כיון דאינם בני דעת אפילו אם הי' רוצים לעשות מלאכה היו יכולים להתפרנס אפ"ה בריך לזונם:
ג
(סעיף ב' בהג"ה וי"א דהיינו דוקא כשלא התחיל וכו') והתוספות בכתובות דף מ"ח הוכיחו דמיירי כשכבר התחיל לזונם דאם לא היה זנה קודם אף כשנשתט' אמאי מפרנסין אותם ולכאורה נראה ליישב דעת הי"א די"ל דמיירי כשהלך או כשנשתטה היה פחותי' מבני שש דהי' מחויב לזונם ואח"כ כשנעשו בני שש לא ידעינן אם ניחא לי' או לא ובזה מחלק בין אם יצא לדעת או נשתטה. (ואין זה דוחק דהא לא נקט בברייתא בהלך דזנין בניו ובנותיו שהם פחותים מבני שש. אלא שהוא בכלל זנין ומפרנסין לאשתו כדקאמ' בס"פ אע"פ דעד שש הם בכלל מזונות אשתו אלא דהא קשיא לי דא"כ מאי פריך הש"ס בדף ק"ז ע"א אהא דמשני בשהשרה אשתו פ"י שליש אי הכי בניו ובנותיו נמי מאי קושיא הא מיירי דכשהלך היו פחותים מבני שש ואין כאן גילוי דעת דניחא לי' לזונם אחר שש ואמרינן דהי' לו לצוות וצ"ע ועיין בתוספות שם דף ק"ז בד"ה מאי פסקא וכו' שכתבו בשם הר"ש דטעמא דאין זנין בניו ובנותיו אפי' הי' סמוכים על שולחנו הוא משום דחיישינן שהתפיס להם צררי ולכאורה קשה עליו דהא משמע דאפילו בנשתטה אין זנים אלא עד שיגדלו כמ"ש המחבר בסמוך בסעיף ג' א"כ הא אמר בגמרא שם דצררי לקטנה לא מתפיס והא דקאמר בר"פ הנושא במזון הבנות דחיישינן לצררי אפי' בקטנות כבר תירצו התוספות בדף ק"ב ע"ב בד"ה איחור צררי דדוקא התם משום דאיכא תנאי ב"ד וקנין א"כ למה ניחוש הכא לצררי ואפילו לתירוץ התוספות שם משום דבתו ניחא לי' בהרוחה אכתי קשה דהא התם אין חילוק אפילו בבנות פחותה מבני שש חיישינן לצררי והיינו דשמא התפיס ביד אחר בשבילה והכא בהלך למדה"י נותנין להם מזונו' עד בני שש כדאית' ברמב"ם וש"ע ודוחק לומר דלשיט' הר"ש באמת אפי' בפחותה מבני שש אין זנין דא"כ לא היה להרמ"א ז"ל להשמיט דעתו וצ"ע:
ועיין לעיל בסי' ע' ס"ה שכתבו הב"י והאחרונים בשם הריטב"א בהלך למקום קרוב ונשתקע פוסקים מיד וצ"ע בבניו ובנותיו בפה"ג אי נימא דה"ל כנשתטה דפוסקים משו' שלא יצא לדע' וה"נ כן הוא ומיהו אם הי' יכול לחזור י"ל דהוי לדעת כענין שכתבו התוספו' בדף ע"ז בד"ה ששמעו וכו' אבל היכא דאיכא אונס שאינו יכול לחזור יש לומר דדמי לנשתטה וצריך עיון:
ד
(סעיף ד' הבא על הפנוי' וכו') עיין בתשובת הריב"ש סי' מ"א דאפילו אם הוא מודה שבא עלי' אלא שהוא מסופק דשמא גם אחרים באו עליה א"י להוציא ממנו דה"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע והנה לדעת הרשב"א והרא"ש היכא שידוע שבא עליה ולא דיימא מעלמא חשיב בן גמור ליורשו והסכים כן החלקת מחוקק להלכה בסי' ד' סעיף כ"ו אלא דמדברי הש"ע שם סעיף כ"ה משמע דאין אנו מחזיקים לבנו ליורשו אם אינו מודה שהוא בנו אף שמודה שבא עלי' פעם אחת ומ"מ נראה דאם מודה שבא עליה כחה פעמים תלינן הולד בו כמ"ש התוספות ישינים בכתובות דף י"ד בד"ה ההוא ארוס וכו' וכמ"ש הרא"ש בתשובה דבמיוחדת לו תלינן בו. ועוד נראה לע"ד דדוקא בפיתה אותה אבל אם הוא מודה שאנס אותה לא שייך לומר כי היכי דאפקר' לגבי דידיה אפקרה נמי לגבי אחרינ' ובזה ישבתי בתשובה מה שהקשה המרדכי על הרמב"ם ממתני' דיבמות דף כ"ב מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשתו מן היבום ולא חיישינן שמא מאחר הוא. די"ל דמיירי באונס היינו דקאמר ביבמות דף ט' ע"א מאי דעתיך אמו אנוסת אביו וכו' ואמר עוד שם ואביי מתרגם אף בתו מאנוסתו וכן בכמה דוכתי דקדק הש"ס לומר בתו מאנוסתו אף דאונסא לא שכיחא כמו מפותה מ"מ נקט הכי דבמפוח' אף שידוע שבא עליה אינו ידוע בודאי שהיא בתו דאיכ' למימ' כשם שהפקירה לזה הפקיר' נמי לאחרים. ובזה א"ש לשון הש"ע לקמן סי' קי"ב סעיף ה' וכן בת אנוסתו אפילו נולדה לו לאחר שנשאה וכו' אבל בחייו הוא חיוב במזונות כו' משמע דאפי' בת אנוסתו שנולד' קודם שנשאה הוא חייב במזונות' והיינו מטעם הנ"ל דבאנוסה לא שייך כי היכי דאפקר' וכולי: