אור ברסלב

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

סימן ע

סימן סט

א

(סעיף א' בהג"ה אבל כשאינה אוכלת עמו וכו') כן כתבו התוס' והרא"ש ר"פ המדיר מיהו מלשון הש"ס שם דקאמר השתא דאדרתן וכו' משמע דבנדר הדבר תלוי ולא משום שאוכלת בפני עצמה וצ"ל דמשמע להו דעיקר הטעם הוא מפני שאוכלת בפ"ע דאל"ה לא הוי צריך לשנויי באומר לה צאי אלא שהיתה רגילה בדברים קטנים בבית אבי' וגלגלה עמו ובאמת אין הנדר חל על עיקר מזונות רק על הדברי' קטנים וכיון שהדירה נתחייב בדברי' קטנים אע"כ דהכל תלוי באכילה לבדו דאין סברא לומר דתלוי בשניהם דלא מתחייב אא"כ כשאוכלת בפ"ע והדירה ג"כ ועמ"ש בחידושי בשיטת רמב"ם:

ב

(סעיף ב' ובלבד שיאכל עמה וכו') הטעם פירש"י משום שהוא ליל עונה ולכאורה הי' נראה דלטעם זה גם באומר לה צאי מע"י למזונותיך אוכלת עמו בליל שבת אלא דלא משמע כן בר"פ המדיר דמוקי באומר צאי וכו' דא"כ איך וחול הנדר על ליל שבת ודוחק לומר דבאמת אין הנדר חל על זה דלא משמע כן בכל הפוסקים ותו דלפמ"ש הה"מ דהא דיכול להשרות אותה בע"כ אע"ג דאמרינן גבי המדיר דיותר משלשים יום זילא בה מלתא היינו משום דהכא אוכלת עמו ליל שבח משמע להדיא דהתם אינה אוכלת עמו ואפשר לחלק דהתם מיירי מרצונה ועיין בסמוך ויותר נראה מסתימת הפוסקים דדוקא הכא שחייב במזונותי' אלא שהוא משרה אות' צריכין לאכול עמו אבל כשאומר לה צאי הכל בכלל וצ"ע:

ג

(שם בהג"ה ויש חולקין וכו') כתב הב"ש דלפי דעת החולקין צ"ל דמאי דפסק בסעיף א' דכשאינה אוכלת עמו צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת היינו דיכולה לומר לא נתרציתי אלא כמנהג אבי לכאורה צ"ל כן לדעת רש"י שהביאנו לעיל דס"ל דאין הבעל יכול לומר לה צאי מע"י אפילו במספק' אלא מרצונה א"כ צ"ל דהא דמוקי הש"ס בר"פ המדיר באומ' לה צאי היינו מרצונה ואפ"ה צריך ליתן לה להדברים קטנים כחו שהיתה רגיל' בבית אבי' אע"כ מוכרח סברא זו משום שיכולה לומר לא נתרציתי אלא כמנהג אבי. אנא דלפ"ז קשה דאם אמר לה צאי בתחלה הרי כבר נתחייב בדברים קטנים ולא חל הנדר ואם בשעה שנדר אמר לה באי הרי נתרצית לנדרו ואיך תוכל לומר לא נתרציתי וצ"ל כגון שנתרצית על מה שאמר צאי ולא על הנדר ועיין בחידושים מיהו י"ל בדוחק דהא דיכולה לומר לא נתרציתי היינו דכיון דהיא טוענת ודאי ה"ל כאיני יודע אם מחלת לי דחייב אבל בהדירה דכתב הרמב"ם דאם מהנהו המדיר עובר א"כ אינו יכול מספק להנהותה א"כ אפילו באמר לה צאי קודם ואח"כ נדר א"א אלא ע"י פרנס וצ"ע בזה ויותר נראה כמ"ש:

ד

(שם בהג"ה צריך להנהיג' וכו') כתב הב"ש לתירוץ הראשון שכתבו התו' אפילו בדברים שכל בני משפחתה רגילין והיא גלגלה עמו לא הוי מחילה וכשתאכל לבדה צריך ליתן לה ולפ"ז אפילו בעיקר המזונות שגלגלה עמו כשתאכל לבדה צריך ליתן לה וצ"ל הא דלא מוקי הש"ס ר"פ המדיר בהכי ולמה נדחק לאוקמי דוקא בדברים קטנים וצ"ל משום דסתם מתני' ר"מ הוא דס"ל דבשאר וכסות לא מהני מחילה א"כ פשיט' דמשועבד לה ואין הנדר חל וצריך לאוקמי בדברים קטנים ולפ"ז לדעת הרמב"ם דמזונות דאורייתא ובדאורייתא לא עביד חיזוק ומהני מחילה א"צ לומר במספקת לדברים גדולים דאפי' אינה מספקת לדברים גדולים נמי איתא להאי דינא והיינו דלא נזכר בדברי הרמב"ם פרק י"ב מהל' אישות לשון דברים קטנים אלא כתב וז"ל ויהיה אחד מחבירו מפרנס אותה דברים שהיא צריכה יותר ממעשה ידיה מ"מ נקט לשון דברים לרמז על תירוץ הש"ס כמ"ש בחידושים ועמ"ש לקמן סימן ע"ב:

ה

(סעיף ג' כמה מזונות וכו') כתב הב"ש כאן אינו מחלק אם בני משפחתה רגילים בו משום דבסעיף א' מיירי ביש לו אבל כאן מיירי כשהוא פני ודבריו אינם מובנים דהא ודאי לא איירי הכא בעני גמור שאין לו כלל דא"כ בלחם סגי שאין כופין אותו להוציא כמ"ש הב"ש לקמן ס"ק ז' אע"כ מיירי בשיש לו אלא שלפי עניו מספיק את עצמו בפחות משיעורא דמתניתין ואפ"ה כיון שאוכלת בפני עצמה צריך ליתן לה כשיעורא דמתניתין א"כ פשיטא ברגיל' בבית אביה ביותר חזה צריך ליתן לה כפי כבודה וכ"כ הב"י לפרש דברי הטור דשינה לכתוב אבל בעשירים הכל לפי כבודם לומר דאף שהוא אינו עשיר ולא מכובד אם בני משפחתה רגילים במזונות מרווחי' יותר חייב ליתן לה דעולה עמו ואינה יורדת וכן משמע מלשון המתניתין דנקט הכי אבל במכובד הכל לפי כבודו ולא נקט בלשון אף לפי כבודו כדמשני הש"ס שם בדף נ"ח דפריך לפי כבודו אין לפי כבודה לא אע"כ דלפי כבודה אף ברישא בעני צריך ליתן לה עוד כתב הב"ש דהכא איירי כשאינה אוכלת עמו אבל אם אוכלת עמו והוא עני מגלגלת עמו אפילו פת חריבה והח"מ כתב דמסדו' לשון רמב"ם לא משמע כן דאף שהוא אוכל פת חריבה צריך ליתן לה ליפתן ונראה דנפקא ליה להרמב"ם מדלא משני הכי בר"פ המדיר דמיירי בעני שהיא צריכה לגלגל עמו בפת חריבה כשאוכלת עמו משא"כ למתר דאדרה ולא הוי צריך לאוקמי בדברים קטנים וקצת משפחתה רגילים אלא ודאי דבזה אין חילוק בין אוכלת עמו או לא:

ו

(שם ובשבת ג' סעודות ובשר או דגים) כ"כ הרמב"ם ועיין בחידושים שכתבנו לתרץ קושיית התוס' בדף ס"ד ע"ב בד"ה כמאן וכו' וא"ת וכו' משום דמתניתין אתי' כר' מאיר וצריך בשבת יותר כפירש"י שם משום שצריך להמשיך פת לכמה מינים משמע דגם הכא צריך ליתן לה בשבת מינים יותר לתענוג:

ז

(שם ומעט יין לשתות וכו') כתב הב"ש דהיינו כאוקימתא דשמואל דכשרגילה בהרבה יין נותני' לה מעט וכשרגילה במעט אין נותנין לה כל עיקר והרי"ף והרא"ש השמיטו הא דשמואל ולכאורה קשה דהא כתבו התו' בכתובות דף ס"ה ע"א בד"ה רגילה שאני וכו' דע"כ ר"א דאמר אין פוסקין נמי מיירי ברגילה דאטו יש לנו ליתן לה מה שלא נתן לה בעלה כשהיתה עמו א"כ קשה על הרי"ף והרא"ש ז"ל מדברי ר' אלעזר ונראה דס"ל דר' אלעזר מיירי בגוונא דמתני' ר"פ המדיר שנתבאר לעיל סעיף א' דהיכא דהיתה רגילה בבי נשא אף דכשהי' עם הבעל מגלגלת עמו מ"מ כשהי' אוכל' בפני עצמה בריך ליתן לה כדרך בית אביה א"ה בכהאי גוונא אחר ר' אלעזר דאין פוסקין לה מיהו זה דחוק קצת לאוקמי בהכי ותו דאם כן קשה הא דמסייע לרבי אלעזר ממתניתין דלא נקט יין ולא מסתבר לאוקמי מתניתין בהכי דוקא אלא דבאמת גם לדברי התו' לא א"ש לאוקמי מתניתין דוקא ברגילה מעט. דהא ברגילה הרבה ודאי נותנין לה יין. מיהו לפמ"ש הח"ח והב"ש לעיל דהאי שיעורא דמתניתין היינו בשאוכלת לעצמה אבל אם אוכלת עמו והוא עני מתגלגלת עמו אפי' בפחות משיעור זה א"כ י"ל דמשמע ליה להש"ס דמתני' דמיירי בעני עיקר הדין דמתניתין היינו דבמשרה אשתו ע"י שליש אף כשהיתה עמו היתה צריכה להתגלגל עמו אבל כשמשרה אותה צריך ליתן לה שיעור זה. א"כ שפיר קאמר דלא קתני במתניתין יין משום דהוה משמע דאפילו בעני שהיתה צריכה להתגלגל מ"מ בלא יין מ"מ כשהוא משרה אותה צריך ליתן לה יין ובאמת ז"א דכשלא היתה רגילה עמו ביין אין לה לשחות יין ולפמ"ש לעיל דמדקתני במתניתין במכובד לפי כבודו ולא קתני לפי כבודה משום דאפילו בעני שבישראל צריך ליתן לה כפי כבודה א"ש טפי דהיינו ממש דינא דמתניתין ר"פ המדיר דאע"ג שגילגלה עמו מ"מ כשהוא משרה אותה צריך ליתן לה כמו שהיתה רגילה בבית אביה הרי דמוכח כשיטת הרי"ף והרא"ש דמדקאמר מסייע ליה לר' אלעזר משמע דרבי אלעזר נמי מיירי בהכי ודברי התו' צ"ע ונראה דס"ל להרי"ף והרא"ש דהך סוגיא דמשמע דמקשה מברייתא דרגילה ומשני כדשמואל אתיא הכל לפי אינך שינויי דר"פ המדיר דלא משמע להו לחלק בין אוכלת עמו לאין אוכלת עמו וכ"ש לפמ"ש הר"ן קושיית הש"ס בר"פ המדיר היינו לאוקמי מתני' כתנא קמא דר' יוחנן בן נורי. א"כ לשמואל דס"ל לעיל כריב"נ דקונמת מפקיע מידי שיעבוד אין הכרח לשינוי' דהש"פ. אבל באמת אנן קי"ל כסתמא דסוגיא ר"פ המדיר אתי' מתני' בפשיטות כנ"ל וכן לר' אלעזר דמסייע ליה ממתני' ואף שכתבנו לעיל דמסדור לשון רמב"ם משמע דשיעור זה אפילו באוכלת עמו. באחת כתבו כאן האחרונים דמלשונו משמע דפסק כשינוי' דשמואל. וכ"ש דא"ש לדעת הר"ן שכתב דרמב"ם באמת לא פסק כשינויא דר"פ המדיר משום דקיי"ל כר' יוחנן בן נורי:

ח

(שם בהג"ה ונותן לה עץ לבשל וכו') נראה דה"ה ח"ש המחבר לחם שתי סעודות הוא לאו דוקא דבמתניתין תנן ונותנין לה חטים או שעורים וממילא דהיא צריכה לטחון ולאפות כדמשמע בסוגיא שם דא"צ ליתן מה שמשתכר החנוני בעד העצים משמע דנותן לה עצים לאפות. ועיין בחידושים דמשמע דאם נותן לה מעות לקנות נמי סגי והא דקתני ואם אין לו פוסק פירו' לעומתן משמע דאם יש לו צריך ליתן אותן פירות היינו דלא אמרינן בי' שוה כסף ככסף אבל כסף עצמו יכול ליתן וכ"ש לדעת הפוסקים דיכול לומר צאי מעשה ידיה למזונותיך בע"כ היכא דסיפקא ולא אמרינן דצריך ליתן מזונות ממש אע"כ דטורח המזונות מוטל עליה:

ט

(סעיף ד' הנושא אשה וכו' עיין לקמן סימן קי"ט וכו') והב"ש כתב לחלק דהכא מיירי שאינה יכולה לשמור גיטה דמדאורייתא אינה יכולה לקבל גיטה. וקשה דלפ"ז ה"ל להירושלמי שהביאו התוס' בקדושין דף מ"ג ע"ב לחלק נמי בין מ"ד משום ברירה בין מ"ד משום שאין לה יד אם חייב בשאר וכסות מיהו אין זה קושיא כ"כ דהתם קאמר דא"ב תלת מילי היינו בעיקר גירושין מיהו י"ל לפמ"ש הה"מ דנפקא ליה להרמב"ם שהוא פטור מהא דאמרינן בריש כתובות גבי הגיע זמן דאם הוא אנוס בתקנתא דרבנן פטור ממזונות א"כ כיון דקי"ל התם דאפילו בפירסה נדה פטור משום דה"ל אונס. אע"ג דהוא אנוס מדאורייתא ה"ה הכא אין לחלק מיהו בל"ו צ"ע לדמות לשם דהא התם אמרינן דאפילו בחלה הוא פטור והכא קי"ל בנשתט' הוא חייב לזונה כדאיתא בכתובות דף מ"ח מי שנשתטה וכו' ועיין לקמן רס"י ע"ו מ"ס האחרונים שם, דיש לחלק בין ארוסה שלא נתחייב עדיין במזונותי' אלא נראה דכוונת הה"מ הוא דאפילו ללישנא בתרא דבכל אונסין חייב הבעל אפ"ה היכא דהוי אנוס בתקנתא דרבנן לא ה"ל אנוס. ואע"ג דאנן קי"ל כלישנא קמא שם ח"מ יליף משם דכל אונס מחמת תקנת חז"ל לא הוי אונס דאדעתא דהכי לא תקנו וממילא נכונים ק הב"ש. ויבואר בדברינו שם בס"ד. מיהו מ"ש בש"ע שם ולא לפדותה צ"ע דבשלמא מזונות ורפואה יכול לומר הרי גיטה וכתובתה כדאיתא במשנה דף נ"א אבל בפדיון דאינו יכול לומר כן לפי שכבר נתחייב א"כ למה הכא אינו חייב בפרקונה. וצ"ל דמיירי בנשתטית ואח"כ נשבית וכיון דרצה לגרשה מקודם אלא שהיה אנוס בתקנתא דרבנן לכך אינו חייב. ולפ"ז צ"ל דבאמת אין לבעל פירות משעה שנשתטה כיון דהם תחת פרקונה אך דמסדור לשון רמ"א שם דיש אומרים דחייב במזונותי' קודם ולא לפדותה משמע דפדיון כ"ע מודו דפטור אע"ג דס"ל דחיוב במזונותיה באונסה דרבנן צ"ע דמאי שנא ואפשר כיון דאינה ראויה לאישות לא קרינן ביה ואותבינך לאינתי וצ"ע:

י

(סעיף ה' בהג"ה אבל אם שתקה וכו') כתב הב"ש שכ"כ הרמב"ן והר"ן ולא כמרדכי ר"פ שני דייני. וצ"ע דהר"ן פ' אלמנה ניזונות מסיק שם דלא כהרמב"ן דבא"א שעושה נחת רוח לבעלה איכא למימר שלא מחלה ולא הפסידה לעולם. ומ"ש הר"ן בר"פ שני דייני כשפוסקין לה מזונות פוסקין לה מיום תביעתה אף שהחמיצו הדין דמשמע דמקודם תביעה אין פוסקין לאו מטעם מחילה הוא. אלא משום דבמזונות לשעבר מודה רב לשמואל דחיישי' לצררי כמ"ש הב"י בשם הריטב"א. וז"ל דהא אילו הוי הבעל הכא הוי מצי לטעון פרעתי ונפקא מיניה דאם הבעל מודה שלא נתן לה לא הוי מחילה מטעם שתיקתה. מיהו קשה קצת משמע בסוגיא גבי הא דמקשה על שמואל מממאנת שלותה ואכלה. דמשמע דלרב א"ש אע"ג דהוי מזונות דלשעבר ונהי דאין להקשות מזה על הרמב"ן דנימא שהפסידה מטעם מחיצה כמ"ש התוס' בדף ק"ו דבפעוטות מהני מחילה. דז"א דכשלותה ואכלה שאני דאפילו באלמנה לא אמרינן דמחלה כשלותה. כדאית' לקמן בסימן צ"ג סעיף י"ד ח"מ קשה דניחוש לצררי כיון דהוי לשעבר. וצ"ל משום דלרב מצי לשנויי דמיירי שתבעה תחלה בפני בית דין ואחר כך לותה:

יא

(שם בהג״ה וי״א דאם נפרד ממנה בקטטה וכו׳) כתב הב"ח דעכ״פ צריכה שבועה דנהי דקי״ל דא״צ שבועה בתחלה אפילו לא שמעו בו שחת מ״מ בג״ח הראשונים שאני והאחרונים לא הביאו דבריו וכן נראה דהא כתב המרדכי שם דאף שמואל דפליג עליה דרב היינו שלא במקום קטטה אבל במקום קטטה מודה שמואל ודמי לג״ח ראשונים אליבא דרב כדמשמע מלשון ומודה לי׳ אבא וכו׳ ע״ש ומשמע מסוגיא דמקשה לשמואל

ממתני׳ ולא משני דמיירי במקום קטטה משמע דבמקו׳ קטטה לכ״ע א״צ שבועה וממילא דה״ה בג״ח ראשונים במקום קטטה א״צ שבועה אבל א״ל אפכא דא״כ לא הוי פליגי בני כהנים גדולים דמה פשיטותא הוא הא חזינן לרב דאפילו בלא קטטה א״צ שבועה וצ״ע בזה:

יב

(שם אפילו אין כתובתה בידה וכו') היינו לאפוקי מדעת הגאונים שכתב הרמב"ם דס"ל דאין פוסקין מזונות עד שתביא כתובתה דשמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה ועיין בחידושים דף ק"ז שכתבנו דצ"ל טעם הגאונים דחיישינן לפירעון תוך זמנו משום דחיישינן שאם היה הבעל כאן היה טוען גרשתיך ונחתי לך כתובתך. ודעת הרמב"ם וש"פ דכיון דיושבת תחת בעלה כשהלך למדה"י לא חיישינן לגירושין כדמקשה הש"ס בדף פ"ט ע"ב וניחוש שמא גירשה ומשני ביושבת תחת בעלה:

יג

(שם במה שתתקשט וכו') כתבו הח"מ והב"ש אבל אם הוא חרש וכו' פוסקין לה תכשיט כי אינה מחוייבת להיות לעולם בלא תכשיטין ולא ידעתי דהל"ל כפשטי' דהא סוגיא מפורשת (בכתובות דף מ"ח) ולא שאני לך בין יוצא לדעת בין יוצא שלא מדעת כדפירש"י דכיון שיצא לדעת היה לו לצוות ואף דרש"י פירש הקושיא דמקשה מנשתט' אמי שהלך למדה"י בבניו ובנותיו וכן נראה מדברי התוס' בד"ה ולא שאני וכו' מדפריך חינה וכו' ע"ש. נראה דהיינו דאי משום רותיא דדבר אחר הוי מצי לשנויא חדא בתכשיט דלא ניחא ליה דתנוויל וחדא בצדקה. וכ"ש לפי' רש"י דר' חסדא עצמו דאמר תכשיט אמר עוקבא קאי בנשתטה אבל אליבא דאמת דמשני ולא שאני לך ממילא ניחא הך דדבר אחר ג"כ. גם תירוצם אינו מספיק כ"כ דמאן יימר דלא יהי' במדה"י כל ימי חיי' ומאן יימר שלא יתפקח החרש לעולם ועמ"ש לקמן סימן ע"א מזה ונראה מזה דבאלמנה נמי פוסקין קישוטין כמו בנתחרש וכן משמע מדברי רש"י פ' מציאת האשה דף ס"ו ע"ב בד"ה שפסקו לה חכמים שמת בעלה. וכ"כ בחידושים דמשמע מהש"ס בדף ס"ה גבי הא דאמר רבי אליעזר אין פוסקים יינות ע"ש וכן מהא דקאמר שם גבי דביתהו דר' יוסף דפוסקים תכשיטין לאלמנה ונראה דהוא מטעם הנ"ל ומה שאמרו בדף נ"ד כיחלה ופירכסה אין לה מזונות דמשמע דאין דרך להיות כוחלת צ"ל דהוא קישוט יותר ממה שדרך להתקשט באלמונתה:

יד

(שם ואם היו לו נכסים ב"ד יורדין לנכסיו וכו'). משמע דפוסקין דלעיל היינו אפי' בלא היו לו נכסים ונפקא מיניה בהא דפוסקין להא דמבואר לקמן סעיף יו"ד:

טו

(שם ואין מחשבין עמה על מע"י וכו'). כתב הה"מ דראיית הרמב"ם מהא דקאמר בש"ס דף ק"ו דאיכא בינייהו קטנה וסיפקא. אלמא למ"ד משום צררי פוסקין מזונות אע"ג דסיפקה וכ"ש למאי דקי"ל כרב. ועיין בחידושים שישבנו דעת הרא"ש דס"ל דמחשבין מע"י דהיינו שמספקת בכל מע"י לכל צרכיה וח"מ אינו מספקת בשיעור מע"י דהיינו ה' סלעים לעיקר מזונותיה א"כ כיון שאין נותנים לה מעה כסף בריך להשלים לה שיעור מזונותיה אע"ג די"ל שנתרצ' לו להיות מע"י למזונותיה כיון דכשהי' נותן לה מ"כ והיה הכל לבעל היו מספיקי' מע"י למזונותיה ושאר צרכי' ומ"מ כיון דקי"ל כרב פוסקין להשלמת שיעור מזונותיה ועיין בחידושים שכתבנו דכן משמע דעת רש"י ז"ל וכבר כתבנו בזה בסימן הקודם ונ"מ בזה לדינא לדעת הרא"ש וצ"ע לדעת רמב"ם אם פוסקין לה גם מ"כ אע"ג דמספקת במע"י לכל צרכי':

טז

(שם אלא מכרה לעצמה מכרה קיים וכו'). לכאורה קשה מזה על מ"ש לעיל בסעיף זה בשם הריטב"א והר"ן הטעם דאין פוסקין לה מזונות שעברו משום דאינה נאמנת שמא התפיס לה צררי דהא כתבו התו' בדף צ"ו דטעמא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי משום דמוכרת לעצמה ובאלמנה קי"ל דמה"ט נאמנת אפילו במזונות דלשעבר א"כ כיון דלענין מוכרת לעצמה אשת איש שוה לאלמנה למה לא תהיה נאמנת אפילו במזונו' דלשעבר. (ודוחק לחלק דהתם כיון דבידה למכור לעולם לצורך מזונות להבא א"כ כל נכסי בעלה בחזקתה ומתוך כך נכסי' בחזקתה לכל מילי אפי' למזונות לשעבר אבל אשת איש שאינה יכולה למכור אלא עד שיבא בעלה אין כל נכסי' בחזקתה אלא כפי הצורך). וצ"ל דביתומים לא היה הנכסים בחזקתן אלא משמת מיד הנכסים בחזקת אלמנה למזונות אבל באשת איש כבר היה בחזקת הבעל כשהיתה בביתו אף שיכולה למכור אינם יוצאים מחזקתו:

יז

(סעיף ק' בהג"ה מיהו אם מחלה האשה וכו'). הקשה הח"מ דהא קו"ל דמדר' נתן אינו יכול למחול. והב"ש תירץ דמיירי הכא דהיה לה לשלם בשעה שמחל ומלבד שהוא דוחק צ"ע לדינא אם מועיל מחילה בכה"ג דהא ח"מ השתא אין לו מקום לגבות. דהא לענין לטרוף ממשועבדים קיי"ל דאפילו היו לו בני חורין ונשתדף אח"כ יכול לטרוף. א"כ ה"נ דכיון דהשתא אין לה אין המחילה מועיל כלום תדע דהא קי"ל יתומים שגבו הקרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה מהן משום דבחיי אביהן אשתעבד ליה מדר"נ כדאיתא בפסחים דף ל"ד. ומשמע בפשיטות דאפילו היה להם מטלטלין ח"מ כיון דהשתא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי גובה מהם הקרקע משום שהיה משועבד בחיי אביהן מדר"נ ואם כוונת הב"ש שעדיין יש לה נכסים כנראה קצת מלשונו גם זה אינו מובן דאם אין הנכסים בכאן הדר דינא הנ"ל דהוי כאישתדף דהא אפילו בקרקעות כשאינם במדינה זו יכולים לגבות ממשעבדי כדאיתא בח"מ סימן קי"א ואם נכסים בכאן למה יפסיד המלוה כמשמעות לשון הרמ"א אין למלוה כלום והנה הש"ך בח"מ סימן פ"ו ס"ק י"ב תירץ קושיא זו דמיירי שמחלה לבעלה קודם שלותה. והוא דחוק מאוד דמלתא דפשיטא הוא. ואפשר לפרש על דרך זה דאיירי שמחלה לאחר ההלואה קודם חיוב המזונות דהיינו שלותה על ששה חדשים ואחר הלואה מיד מחלה לבעל'. דאף דחיוב המזונות מתחיל משעת נשואין. מ"מ עיקר חיוב המזונות הוא יום יום וה"ל המחילה קודם שבא חיובא דרבי נתן. ומטעם זה נראה לי הא דכתבו הרא"ש והמרדכי והביאו האחרונים דבעינן דוקא לותה בעדים הא בלאו הכי אינה נאמנת לומר שלותה ואמאי הא כיון שהוא נתחייב בודאי מזונות אלא שאינו יודע שמא צמצמה ומחלה לו א"כ ה"ל כאיני יודע אם מחלת לי דקי"ל דחייב ולפמ"ש דחיוב המזונות הוא יום יום א"כ ה"ל כא"י אם נתחייבתי ועיין לקמן סימן צ"ג סעיף כ"ב דהשיעבוד מתחיל משעת נשואין מ"מ עיקר החיוב בא יום יום ויותר נראה דכוונת רמ"א דמיירי הכא דלותה בעדים ולא בשטר ואפ"ה משתעבד הבעל מדרב נתן ולא מצי טעין שמא פרעו כדקי"ל בח"מ ס"ס פ"ו דאפילו בע"ח בע"פ מוציא מדר"נ אך נראה היכא דמחלה לבעל והמלוה בא לבטל המחילה מחמת שיעבוד דר"נ יכול הבעל לומר שמא פרעה לך ואפילו אם היא מודה כיון שכבר מחלה אינה נאמנת להוציא מיד הבעל דחיישינן לקנוניא. וה"ה לכל חוב בע"פ אין המלוה יכול להוציא מדר"נ היכא דמחל הלוה שלו:

יח

(שם עמד אחד מדעת עצמו וכו'). כתב הב"ש כאן ובסי' קמ"א דאם אמר הבעל כל הזן אינו מפסיד דין זה תליא בשני תירוצים של התוס' גיטין דף ס"ו דלתירוץ הראשון נעשה שלוחו וחייב לשלם ובעה"ת שער ס"ה כתב באומר כל הזן אינו מפסיד ועמד אחד ופירנס אבד מעותיו כיון דהוא אינו שלוחו ולענ"ד נראה דאין כאן מחלוקת דהתוס' לא כתבו בתירוצ' הראשון אלא באומר כל. הרוצה ליזון יבא ויזון דאז הוי שלוחו אלא דלא נאסר במודר הנאה כיון דאינו מהנהו וממילא דחייב לשלם לו אבל באומר כל הזן אינו מפסיד לא ה"ל שלוחו כדקאמר בר"ס המדי' מי קאמר יזון כל הזן קאמר וממילא פטור לשלם. ומה שהקשה הב"ש בסי' קמ"א על תירוץ ראשון של התוספות דמחלק בין שליחות למודר הנאה מדלא משני כן בר"פ המדיר אהא דמקשה מכל השומע יכתוב דאע"ג דנעשה שלוחו מ"מ לא ה"ל הנאה דבריו תמוהין מאד. דהתוספות לא כתבו אלא כשהמדי' עושה שליחות של המודר לא הוי מהנהו. כהאי דכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום. אבל בר"פ המדיר דאדם. אחר עושה שליחות המדיר ומהנהו להמודר פשיטא דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כמהנהו בעצמו ואסור ואדרבא משמע מדלא התירו באמת בר"פ המדיר לומר כל הרוצה לזון. וכן במכבה לא התירו אלא לומר כל המכבה אינו מפסיד ולא התירו לומר כל הרוצה לכבות והיינו מטעם דעכ"פ שלוחו של אדם כמותו:

יט

(שם אין הבעל חייב לשלם). כתב הר"ן דהא דלא אמרינן דמסתמא דעתו הי' שהוא תשלם לו כדין בא ואכול עמי כמ"ש הרמ"א בהג"ה בסעיף זה וממילא הבעל משועבד מדר"נ משום דכיון שיודע דאין לה נכסים מסתמא דעתו על הבעל משמע לכאורה אם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן אמרי' דמסתמא זנה אדעתא שתשלם לו וממילא הבעל משועבד מדר"נ והא דנקט במתניתין סתמא משום דסתם נשים אפילו יש להם נכסים מסתמא משועבדים להם לבעל לפירות אך לענ"ד נראה דא"צ לזה דכיון שיש להבעל נכסים וקי"ל דפוסקין מזונות א"כ כיון דיכולה למכור מנכסיו לצורך מזונותיה ה"ל היא כגברא דלא עביד למיגר ואין האשה מתחייבת בעצמה לשלם ועד כאן לא אמרינן בבא ואכול עמי דחייב לשלם אלא משום דדמי לדר בחבר חבירו והוא גברא דעביד למיגר וכ"כ הש"ך בח"מ ס"ס רמ"ו בשם רש"ל דהיכא דיכול לסעוד אצל אחרים אינו חייב בבא ואכול עמי וכ"ש בהאי גוונא דכתב רמ"א בסמוך בפירנס בתו עם חתנו דא"צ לשלם בעד בתו משום דאין להאב התחייבות על בתו כיון דמזונותיה על בעלה והוא בכאן. מיהו סברת הר"ן ג"כ אמת היכא שהלך למדה"י ואין לו נכסים מ"מ כיון דהיה ג"כ אין לה כלל אפילו נ"מ מסתברא אדעתא דבעל נחית לתבוע אותו כשיבא:

כ

(סעיף ט' ואם שתקה וכו') כתב הב"ש דמדברי התוספות משמע דיכול הבעל לומר צאי מע"י במזונותיך בספק' אפילו בע"כ ממה שכתבו גבי קטנה וסיפקה דמיירי דעתה לא סיפקא דאל"ה יאמרו לה הב"ד צאי ונדחק בזה ונלענ"ד נראה די"ל דב"ד עדיפי טפי דהבעל עצמו אינו יכול לסלקה את מזונותיה בשוה כסף כמו כל בע"ח דאם יש לו מעות אינו יכול לסל' בשוה כסף וכמ"ש לעיל בסימן זה. אבל הב"ד אין מחוייבין למכור קרקע או מטלטלין דלא גרע מבע"ח עצמו שאין לו מעות דאינו מחוייב למכור לסלק במעות דוקא ושפיר יכולים לומר צאי וכן מוכרח לפמ"ש התוספות דלא חייש שמואל לצררי אלא משום הוכח' מדלא בא לביתו ואי ס"ד דיכול לומר צאי בע"כ שמא לא נתרצה ואמר לה בע"כ צאי כיון שבאותו שעה היתה מספקת, ואף שכתבנו בחידושים דיש לדחות זה דהוה לו לחוש כיון דלא נתרצה שמא אח"כ לא תספיק מ"מ זה דוחק ותו דהא כתבו התוספות שם בקטנה דמהני מחילתה לדברים קטנים ולא אמרינן דאכתי הוה לו לחוש שמא לא תספיק אף לדברים גדולים ונמצא בטלה הוכחה. אע"כ דגם התוספות מודים דאינו יכול לומר צאי בע"כ אפילו במספקת:

כא

(סעיף י' ה"ז נשבעת בנק"ח וכו') הקשה הב"ש דהא ה"ל כופר הכל ולכאורה היה נראה משום דלדברי הרמב"ם דס"ל דאין מחשבין על מע"י א"כ הוא תובע אותה במה שמכרה וגם תובע מעשה ידי' והיא מודה לו ממע"י ומחויבת שבועת התור' כדין מודה במקצת ועיין בחידושי' מיהו יותר נראה דהכא דינא לעולם כדין נשבעת ונוטלת אע"ג שכבר גבתה לא מבעיא אם גבתה קרקע הא כתב הרא"ש בפ' הכותב דלא שייך בהו תפיס' אלא ע"פ ב"ד. ואפילו אם תפסה ע"פ ב"ד הרי היה דינה לישבע וליטול כדין הנפרעת שלא בפניו אלא דקי"ל כחנן דתשבע לבסוף והיינו כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה כשיבא הבעל א"כ אם לא תשבע בסוף תצטרך לישבע בתחלה כדין נשבע ונוטל ואפילו אם תפסה מטלטלין ח"ח י"ל דאפילו לפמ"ש בש"ך ח"מ סימן פ"ז סעיף יוד דיש אומרים דנשבע ונוטל שתפס לא מפקינן מיניה. הא כתב הש"כ שם דמודים בשכיר ונגזל ונחבל דכיון דאינם נוטלין אפילו בשבועה אלא מצד התקנה דלא מהני בהו תפיסה א"כ י"ל דהכא ג"כ כיון דאיכא הוכחה שהתפי' צררי מה"ט ס"ל לשמואל דבאמת אין פוסקין מזונות כלל כמ"ש התו' י"ל דלרב נמי הטעם משום דסומכין על השבועה שתשבע לבסוף א"כ לא מהני ביה תפיסה ודמי לשכיר ונגזל ונחבל דהא לדעת רש"י ז"ל נאמן מטעם הוכחה זו אפילו להוציא מידה א"כ אפילו לדעת הרמב"ם עכ"פ לא מהני ביה תפיסה:

כב

(שם בהג"ה טען ואמר וכו'). יש בזה ג' שיטות שיטת התוספות בכתובות דאפילו לא סיפקה כלל יכול לומר שהיתה מצמצמת. ודעת הרא"ש דדוקא במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים אז יכול לומר שהיתה מצמצמת. ודעת הרמב"ם דאפילו במספקת במעש' ידיה ולותה אין מחשבין על מעשה ידיה אלא פורע הקפותי'. והנה כבר כתבתי בחידושים דמשמע מהסוגיא דמקשה מהך דכיצד אמרו ממאנת וכו' לשמואל. ואמאי הא התם מיירי מסתמא כשבא ממדינת הים. א"כ י"ל שהוא מודה שלא התפיס' צררי וגם לא אמר לה צאי. אלא ע"כ דאפילו אם נא אמר לה צאי יכול לטעון שהיתה מצמצמת ולרב מיירי שפסקו לה ב"ד כדקתני בברייתא ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ויש ליישב אפילו לדעת הרא"ש הנ"ל דלא ניחא להש"ס לאוקמי שבתחלה היתה מספקת לגמרי אף לדברים קטנים ואח"כ לא סיפקה אף לדברים גדולים תדע דבל"ז ע"כ צ"ל כן לפמ"ש התוס' שם בד"ה קטנה וסיפקה וכו' דהא דמהני מחילה בקטנה היינו לדברים קטנים א"נ בפעוטו' וא"כ מה מקשה הש"ס הכא מהברייתא דכיצד אמרו ממאנ' דילמא מיירי שהיה פחותה מעונת הפעוטות כשהלך בעלה ועתה לא סיפקה אף לדברים גדולים (הניחא לדעת הרי"ף בגיטין דף ס"ה דאין מתקדש' למיאון בפחות מעונת הפעוטו' אבל הרא"ש ס"ל שם כגירסת רש"י ע"ש) וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל סימן ס"ט סעיף ד' דאפילו אם תתרצה כשאמר לה צאי יכולה לחזור בה ע"כ צ"ל דהא דחיישינן שאמר לה צאי אע"ג דיכולה לחזור בה משום דמיירי במספק' לדברים גדולים ובזה א"י לחזור בה כמש"ש וע"כ צ"ל דלא ניחא ליה להש"ס לאוקמי בהכי שאינה מספקת עתה אף לדברים גדולים א"כ ממילא צריך לאוקמי בשפסקו לה ב"ד וכרב. אך לשיטת הרמב"ם צריך ליישב הסוגי' דמאי מקש' לשמואל דילמא מיירי כשבא מיהו נרא' דודאי אין כוונת הרמב"ם שאם עשתה והטמינה המעשה ידי' ולותה יצטרך הבעל לשלם מה שלותה דמה"ת נימא כן אפילו פסקו לה ב"ד כיון דכתבנו לעיל דהמלוה תובע לאשה והיא תובע' לבעל האיך יכולה לתבעו הא יכול לומר יש לי בידך כנגדן אלא ודאי מיירי כשלא עשתה מלאכה ואינו יכול לנכות מזונותי' בעבור שלא עשתה וכן הוא מפורש להדיא בתשובת הרשב"א שהביא הב"י בס"ס צ"ה. ולפ"ז י"ל דס"ל להרמב"ם דדבר זה תליא בפלוגתא דרב ושמואל לפמ"ש בחידושים דבין למ"ד משום צררי בין למ"ד משום באי היינו משום דרב לטעמיה דס"ל ד' נ"ח ע"ב דמזוני עיקר. ושמואל סבירא ליה כריש לקיש דמ"י עיקר. אם כן י"ל דלרב אפילו כשביטלה ממעשה ידי' מכל מקום אינו יכול להפקיע מזונותיה שהוא עיקר. אבל לשמואל דסבירא ליה דמעשה ידי' עיקר א"כ היכא דביטלה ולא עשתה אין הבעל חייב במזונות ושפיר מקשה לשמואל דא"א לאוקמי בהכי מיהו אכתי יש לדקדק דא"כ לא הוי בריך לשנויי דלמ"ד משום צררי צררי לקטנה לא מתפיס ולמ"ד משום צאי בדלא סיפקה. דבשנוי' דלא סיפקה הוי סגי אפילו למ"ד משום צררי די"ל כשבא ומודה שלא התפיס צררי כיון דלא סיפקה בריך לשלם משמע כדעת התוספות והרא"ש דאפי' בלא סיפקה יכול לומר שהיתה מצמצמת אם לא שפסקו לה הב"ד והיינו לשמואל ע"כ משום דצררי לקטנה לא מתפיס. מיהו אין חזה קושיא כ"כ על הרמב"ם דקושטא קאמר דלח"ד משום צררי א"צ לאוקמי בדלא סיפקה משום דצררי לקטנה לא מתפים. מיהו כבר כתבתי בחידושי דאין הכרח מן הסוגיא אפילו לשיטת הרמב"ם דהמקשה הוי ס"ד דמיירי בסיפקה גם עתה דאפ"ה כשבטלה ולא עשתה מלאכה צריך הבעל לשלם עבורה די"ל דדוקא בקטנה דקי"ל קטן שהזיק פטור מלשלם א"כ כיון דס"ל לרב דמזוני עיקר א"כ י"ל דבמה שלא עשתה אף שהפסיד' לבעל פטורה מלשלם. אבל בגדולה כיון דקי"ל דהחובל בא"א צריך לשלם שבת לבעל כדלקמן סי' פ"ג ה"נ כשביטלה ממלאכת' צריכה לשלם לבעל. וזה נלענ"ד דעת הרמ"א ז"ל דאע"ג דסתם לעיל כדעת הרמב"ם מ"מ הכא כשבא והיא מספקת אין צריך לשלם משום דהיא חייבת לו מחמת מעשה ידיה ובפירוש הסוגיא ס"ל כדעת הרא"ש באינה מספקת אלא לדברי' גדולים. ומש"ה יכול לומר שהיתה מצמצמת כמו שבארנו שיטתו ואין להאריך עוד:

תוכן העניינים

הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה