העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קע · פירוש ז
אמר רבא ש"מ האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא מ"ט דרבנן לאו אמרי רבנן דאיכא פסידא היכא דשני בין חרפא לאפלא כו'. כצ"ל והאי מ"ט לאו אפלא לשוויי חרפא הא נמי אפלא לשוויי חרפא נוסחת הגמרא היא לפנינו. והיינו הך של רבינו. ובכת"י חסר מימרא דרבינא והכי אי' וחכמים מתירים בזה ובזה מ"ט דרבנן לא אמרו רבנן דלא איכא פסידא שאני בין חרפא לאפלא איכא פסידא שאני בין חרפא לאפלא ע"כ הנוס' בכת"י. והחסרון והטעות ניכר מתוכו וכמו שהגהתי הוא העיקר. והראשונים ז"ל הוו טובא בפיסקא דא. דקשה כיון דקיי"ל כראב"י א"כ אסור להשקות שדה גריד. והיכי יליף רבינא דתרביצא שרי. והרי"ף כ' דהלכה כראב"י משום דר"י דאמר אם היתה שדה מטוננת שרי קאי כותי' והא דדייק רבינא אקשי' לי' הגמ' שדה גריד מ"ט לא כו'. והיינו גי' ר"ח שהביאו התוספות דהגמרא דחי להא דרבינא. והתוס' בישוב ראשון חלקו בין השקאה להרבצה. דהרבצה גם לראב"י שרי ורבינו ע"כ לא כהרי"ף וסיעתו ס"ל ולא כהתו' בישוב ראשון. שהרי כתב מאי טעמא דרבנן כו' משמע דס"ל דהלכה כוותייהו. והתו' יישבו עוד דשדה גריד לא פלוגתא דראב"י וחכמים היא אלא ת"ק בעלמא ואפשר לפסוק בהא כחכמים. מיהו הם ז"ל כתבו לפי גירסתם שהבאתי באות הקדום דהברייתא סתמא מיתני' בת"ק. אבל רבינו גריס בברייתא ג"כ ראב"י אומר. א"כ צריך לבאר דעת רבינו הכי. דבהא ס"ל כהרי"ף שאין הלכה כראב"י במקום רבים כמש"כ הרי"ף בסוגיין בזה"ל ואע"ג שהוא יחיד במקום רבים מכ"מ משום דקאי ר"ה כותי' דראב"י ואמר אם היתה שדה מטוננת שרי הוא דנקטינן כותי' דראב"י מיהו בהלכה זו נטה רבינו מדעת הרי"ף וס"ל כפי' התוס'. ואובין לפניך שהרי פליגי בתלתא דיני. במשנה פליגי בתרתי. חדא בהשקיית שדה האילן. ופליגי בהרוחה כפרש"י במשנה. ובהא פשיטא דהלכה כר"א דמשנה משום דר"ה קאי כותי' ופליגי עוד בזרעים שלא שתו לפני המועד והוא בבא שני' דמשנתנו וראשונה דברייתא ובהא איכא שני טעמים להתיר. חדא דמשום הרוחה דאם ישקם במועד יהיו יפים יותר. ויש בזה הבבא רבותא לחכמים דאפי' לא חש להשקותם לפני המועד. מכ"מ איכא כאן אפלא לשוויי חרפא ור"א אוסר גם בהא. ובהאי גוונא פליגי ר"א וחכמים בברייתא דחכמים דברייתא ס"ל הרוחה אסור אלא בזרעים שלא שתו לפני המועד ושדה גריד איכא משום אפלא לשווי' חרפא. ובשדה גריד ליכא משום הרוחה. אלא משום אפלא לשווי חרפא. ואשמועינן בבא שניה דברייתא דגם בהא לחוד שרי לרבנן. ועוד דאע"ג דהטרחה דשדה גריד יתירא מזרעים שלא שתו לפני המועד כו' דשדה גריד הוא בטבע חריבה וצריכה מים הרבה. וס"ד דאע"ג דאיכא פסידא מ"מ ידוע דהטרחה לפי הפסידא כמש"כ הנימוק"י בשם הראב"ד ז"ל מכ"מ בשדה גריד שרי. ובהא הלכה כחכמים. וממילא גם בזרעים שלא שתו לפני המועד שרי מזה הטעם אפלא לשווי חרפא והיינו שלא הביא רבינו אלא בבבא קמא דמשנתנו דבהא הלכה כראב"י או ר"א משום דר"ה אמר עלה כמש"כ ובבא שניה הלכה כחכמים. והביא הברייתא בשלימות וגם הא דרבינא ללמדנו דהלכה כחכמים זהו שיטת רבינו ז"ל. ויש עוד שיטת הראב"ד והבעה"מ ז"ל שפסקו כרבינא ולא כראב"י כלל ורב הונא אליבא דראב"י אמרה ולא קיי"ל כוותיה. וכתב הרמב"ן ז"ל דדעת בה"ג הכי הוא. ור"ל דבסוף הל' מועד כתב המשנה כצורתה ומימרא דר"ה ותנ"ה כו' כשאמרו כו' עד וחכמים מתירים בזה ובזה. אמר רבינא ש"מ האי תרביצא שרי לרבוצי בחולי דמועדא ולמד הרמב"ן מדפסק הלכה כרבינא ש"מ דאין הלכה כראב"י ורב הונא. אבל יותר קרוב דבה"ג בשיטת רבינו קאי ופסק כראב"י בב"ק וכמימרא דר"ה ובזרעים שלא שתו לפני המועד ובשדה גריד פסק כחכמים וכרבינא אלא שלא פירש דבריו כרבינו. והרמב"ן הקשה ע"ז השיטה דפסקי כרבינא דאפלא לשוויי חרפא שרי משום דהוי פסידא. דא"כ כל שדה הבעל אי משקין אותו בשעתו א"א שלא יהא רווח בין בזרעים בין בתבואה וגנות ופרדסי' של בעל בהשקאתן הן ממהרין ומוציאין ירקות וזרעוני גינה לשעתן ואעפ"כ אסורים כולם ולא התירו אלא בית השלחין דבר הנפסד ממש כו'. ואני אומר דודאי משום הא דממהרים להתבשל לחוד לא מיקרי פסידא אלא דיש מקומות למינים שיש בהם שני מינים חרפא ואפלא. והשנוי שביניהם מיקרי פסידא והיינו דיוק לשון רבינו היכי דשני בין חרפי לאפלא. משא"כ בית הבעל כשמשקין בשעתן ממהרין להתבשל אבל אין המין משתנה ע"פ זה. עוד הקשה הרמב"ן ז"ל מהא דתניא ריש פ"ב א"ל אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל כו'. ונראה דודאי הפסידא תלי' לפי הטרחה כמש"כ לעיל וה"נ בהשקאה התירו בפסידא זו שמשתנה למהוי אפלא. אבל זריעה שהוא טרחא מרובה לא התירו בפסידא זו. וזהו סברת הרא"ש בשם הראב"ד ספ"א שלא התירו טרחא יתירא דמליחת דגים בשביל פסידא דעבורי רווחא. והנימוק"י כת' בשם הראב"ד עוד סבר' לחלק שלא התירו מלאכ' גמורה בשבינ עבורי רווחא וכמו שלא התירו השקאה ע"ש. והביאו המג"א להלכה בסי' תקל"ג סק"ו. וע"ע רסי' תקל"ח עוד נ"מ בין פסידא ממש לעבורי רווחא. ולי צ"ע על המ"א דהרא"ש לא נראה דהכי ס"ל כהנמוק"י אלא משום טרחא יתירא הוא דאסור בעבורי רווחא. והיינו טעמא דהשקאה דאסור. וכדברי הראב"ד עצמו לענין מדלין לירקות דתלוי הטרחה לפי הפסידא כמש"כ. אבל בלא טרחה יתירה אפי' מלאכה גמורה שרי. ונחזי אנן לדון ממקום אחר אי עבורי רווחא דומה לפסידא לגמרי או לא. והנה בב"מ דל"ב לענין פריקה וטעינה דעביד ק"ו מטעינה שאין בה חסרון כיס לפריקה שיש בה חסרון כיס ודחי מי לא עסקינן בטעינה שיש בה עבורי שוקא. והיינו פסידא דעבורי רווחא ובהא דחי הק"ו הרי דתרווייהו פסידי שוו לגמרי. מיהו באמת פליגי הרמב"ן והתוס' בסוגיא דשם במסקנא דקאמר דריה"ג ס"ל ג"כ טעינה בשכר. וכתב הרמב"ן והר"ן הובא בש"מ דע"כ אזדא הוכחת רבא וסברותיו והק"ו מח"כ. ולא דמי עבורי רווחא לחסרון ממש. והיינו דברי הנימוק"י במ"ק וע"ע בנימוק"י בשם הרמב"ן גבי פרקמטיא בפי' הירו'. אבל התוס' דב"מ שם ד"ה מכלל כ' דטעמא דריה"ג משום דהק"ו מטעינה שאין בו ח"כ ע"ש. אבל סברת רבא אמיתית הרי כהרא"ש שאין נ"מ בגוף הדין אלא הכל תלי' בטירחא לפי הפסידא. ומש"ה הלכות חוה"מ עקורות הן ואין למדין זה מזה. נחזור לענין דכ"ז כתבנו לפרש"י דחכמים דמשנתנו היינו ר"מ דמתיר הרווחה. אבל הרא"ש לקח לו דרך אחרת בזה. וכתב להוכיח כהרי"ף שאין הלכה כרבינא והגמ' מדחי לה שדה גריד מ"ט לא כו' מהירו' ספ"ג דשביעית מ"י דרבנן אסרי ג"כ הרבצה והא דקתני וחכמים מתירים בזה ובזה מפרש בין ששתו קודם הרגל בין שלא שתו בין באילן בין בזרעים עכ"ל. והנה הירו' ישנו גם במכילתין ומבואר יותר משיש לפנינו במס' שביעית. וקיצור סוגית הירו' דחכמים דמתני' לא כר"מ ס"ל אלא פליגי במטע עשר לבית סאה וס"ל לחכמים דהוי כמרוצפין אילנות דשרי לכ"ע וראב"י ס"ל דהוי כמרווחין והא דאי' בסוגיא דש"ס דילן ת"ר מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד והתניא מרביצין בין במועד בין בשביעית כו' הוא כמש"כ הר"ש בשביעית פ"ב וכצ"ל והתניא אין מרביצין בין במועד בין בשביעית. ומשני הא ראב"י דאוסר גם בשביעית הא רבנן דשרי בשביעת והוא ר"ש במס' שביעית שם. אבל במועד לכ"ע אסור הרווחה. ומפרש בירו' דמכילתין הא דתנן במשנתנו וחכמים מתירין בזה ובזה. והאי בזה ובזה מיותר ומשמע דמתירים עוד יותר מזה כפי' ראב"י דאסור. והיינו שדה הבעל בלא אילנות כלל וכפרש"י. אבל הירו' מפרש בזה ובזה בין ששתו כו'. ומיהו אין מזה שום השגה לשיטת רבינו דמכ"מ בשדה גריד דהוי אפלא לשויי חרכא שרי. ולא העלה הירו' לאסור אלא בשדה הבעל דלא הוי אלא הרווחה. איברא ודאי מוכח דעת רבינו בפי' המשנה דלא כהירושל' מדלא הביא אלא דר"א משום דר"ה ואי איתא הרי גם לרבנן אתי הא דר"ה בשדה בלא אילנות כלל. והכי מוכח דעת הרי"ף דלא ס"ל אוקימת' דיהרו'. והכי הנוס' בסמוך ותניא אידך מרביצים בין במועד כו' דלא כנוס' הר"ש דאם נגיה גם בספרו של רבינו א"כ לא פליגי בחוה"מ אלא בשביעית ולא שייך לענין דמיירי בי' אלא הגי' מרביצים ולא כשיטת הירו'.