העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קע · פירוש ג
ועוד תניא ששת ימים כו'. רבינו לא הביא אלא דרשה דר"ע וברייתא זו. ובה"ג ורי"ף הביאו כל דרשי דתנאי שהובא בחגיגה שם. והנראה מכאן דבה"ג ורי"ף ס"ל מלאכות חוה"מ מדרבנן כהרמב"ם ותוס'. [וכבר כ' הש"ג בשם סמ"ג דבה"ג ס"ל שהוא דרבנן וכ"כ התשב"ץ בס' מגן אבות עה"מ והמבזה את המועדות אבל לא ידעתי מאין הבינו הכי בבה"ג] מש"ה הביאו כל דרשות ופשיטא דדרשה דר' יאשי' מאת חג המצות תשמור אינו אלא אסמכא דשמירה הוא אזהרה בל"ת והרי ברור שאין לוקין על חוה"מ. וה"נ ריה"ג דלמד מדכתי' כל מלאכ' עבודה לא תעשו. וכבר עמד ע"ז בנימוק"י אמאי אין לוקין על חוה"מ. וישוב שלו צ"ע. והעיקר דלריה"ג ור' יאשי' אינו אלא אסמכתא וכ"כ הגאון נו"ב קמא סי' י"א. אבל ר"ע ור' יונתן שהשיבו שא"צ יש לפרש בשני אופנים או דגם דרשה דר"ע אסמכתא וה"נ הא דר' יונתן למד מק"ו אינו ק"ו גמור. ואע"ג דק"ו דברייתא בכל עקום משמע מה"ת כמש"כ ריש ה' חנוכה ובסי' ס' אות א' עכ"מ י"ל דכאן אלים האי ק"ו כעין דאורייתא וכלשון הגמ' דקרי לחוה"מ דאורייתא כמש"כ התו' שם או דבאמת דר"ע ור' יונתן דרשה וק"ו ממש מה"ת קאמרי והא דאמרי לריה"ג ור' יאשי' א"צ ה"ק א"צ לאסמכת' הרי יש דרשה גמורה או ק"ו ומעתה פליגי בזה רבינו עם בה"ג ורי"ף דבה"ג ורי"ף כיון שהביאו כל דרשי ללמדנו דכמו דר' יאשי' וריה"ג הווין אסמכתות בל"ס כמש"כ ה"נ דרשי דר' יונתן ודר"ע אינן אלא אסמכתות. והטור סי' תקל"ו כ' שהרי"ף ס"ל מלאכת חוה"מ מה"ת. באמת כבר תמהו הב"י וב"ח. אבל רבינו לא הביא אלא דרשה דר"ע ודספרי ולהכת"י לא הביא אלא דרשה דספרי שפיר י"ל שהוא בעשה מה"ת ופסק כר"ע מחביריו וכסתמא דספרי. ומה שהקשה הרא"ש דאי איתא שהוא מה"ת מנלן לר"ע לחלק בין דבר האבד ע"ש. כבר מבואר בת"כ שם מקור דרשה ע"ז ג"כ. ובעיקר הדין אי מלאכת חוה"מ מה"ת או מדרבנן כבר הוו בה טובא רבותינו הראשונים ז"ל ועליהם הוסיף הגאון טורי אבן ז"ל במילואים שם ברוב גאונו. ואין לי להכניס ראשי בין ההרים הרמים אלא שראיתי בשו"ת משכנות יעקב א"ח סי' ל"ז הכריע שהוא מדרבנן משום דאנן קיי"ל כרבה דאית לי' הואיל ואי מקלעי אורחים כו' וא"כ בחוה"מ לעולם ליכא איסור דאורייתא משום הואיל אי קא עביד לצורך יו"ט או שאין לו מה יאכל וכדומה. ושמח בסברא זו שמצא לו רב בטורי אבן שם בישוב קושי' א' בסנהדרין כאשר יבואר לפנינו. וא"כ קשה טובא על הרמב"ן ז"ל שפסק כרבה כמבואר במלחמת ה' פסחי' פ"ד להכריע בראיות מכריחות לפי דעתו ז"ל יותר ממה שהכריע הרי"ף ז"ל עצמו. והוא ז"ל פסק מלאכת חוה"מ מד"ת אסור. אבל במח"כ הגאון משכנות יעקב ראי' זו מעיקרא ליתא. וגם הגאון ט"א חזר בו במילואים וע"ש שהעלה דלא אמרינן הואיל אלו היה שם צד היתר. כיון דהשתא ליכא שום היתר ואלו הי' כאן לא אמרינן. והואיל דמיקלעי אורחים פירושו דאפשר דמקלעי באמת ולאו מילתא חדתא היא. וכבר כתבו כן התו' בשבת דצ"ה א' ד"ה והרודה ובפסחים דמ"ו ד"ה רבה. דמש"ה רודה סמוך לחשיכה חייב מלקות משום דלא חזי תו לאורחין. א"נ דבש שהדביש כו' ולא אמרינן הואיל אי הוי אורחים קמן והי' זמן לאכול. והכי פי' הואיל ביומא דס"ג א' הואיל וראוי שלא לשמו בפנים. ודפסחים דס"ב הואיל ואי בעי מתקן נפשי'. פי' שגם עתה ראוי שיהי' הכי ולא דמי להא דפסחי' דל"ד א' ע"ש. ואין כל הענינים שוין. ומעתה בעשיר ואינו דבר האבד אין מקום לומר הואיל ואי הוי דבר האבד. וכ"ת נימא הואיל ואי מפקר נכסי' והוי עני ואין לו מה יאכל. זה אינו דכבר כ' התוספות פסחי' שם דבמילתא דלא שכיחא פשיטא דלא אמרינן הואיל דא"כ בטל כל מלאכת שבת דהואיל דחזי לחולה שיש בו סכנה. והכי מבואר בפסחים דס"ב דרבה אדרבה ל"ק הכא מחוסר מעשה התם לא הוי מחוסר מעשה. ופי' התוס' מעשה דמילה חשיב טפי פי' דבר קשה לעשות מעשה זו ולא אמרינן הואיל וכש"כ שקשה להפקיר נכסי' מה שאסור לעשות הכי כדאי' בערכין דכ"ח א' וזה פשוט מאד שאין שום שייכות דהואיל לעיקר מלאכת חוה"מ. ומה שהביא להגאון טורי אבן מתחלה לידי סברא זו היא הקושי' הגדולה שהקשה על הא דא' ר"י לר"ל אלא מעתה חג האסיף איזה חג שיש בו אסיפה הוי אומר זה חג הסוכות אימת אי לימא ביו"ט מלאכה ביו"ט מי שרי אלא בחוש"מ. חוש"מ מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה ה"נ חג הבא בזמן קצירה. וקשה לי' ז"ל דמאי מקשה ר"י לר"ל הא בסנהדרין די"ג מבואר דעת ר"י ור' יוסי דחג האסיף הוא בחוה"מ שיכול לאסוף דבר האבד. ובשביל זה הקושי' עלה בדעתו ליישב דהני תנאי ס"ל הואיל ומש"ה שייך לומר בו חג האסיף שכל אסיפה שרי אפי' אינו דבר האבד משום הואיל ור' יוחנן לית לי' הואיל וישוב זה הוא דוחק נפלא. דא"כ הוי לרבה להקשות לר"ח מהני תנאי שהרי גם אחרים דמפרשי חג האסיף בזמן אסיפה אינו מוכרח דפליגי בסברא דהואיל. ועוד יש להקשות הרבה ואינו כדאי כיון שגם הוא ז"ל חזר בו. אבל הקושיא מעיקרא ליתא. דהתם בסוגי' דסנהדרין מפרש קרא דכתיב בפ' תשא וחג האסיף תקופת השנה דאשמעינן קרא דהתקופה החדשה צריך להיות בחג שיש בו אסיפה וע"כ היינו חוה"מ שיש בו אסיפה דדבר האבד מיהא. משא"כ ביו"ט אין בו שום אסיפה אפי' לא"נ אסור לשיטת התוס' ואפי' לשיטת הפוסקים דס"ל דלצורך יו"ט שרי מלאכת מחובר ג"כ. מכ"מ ע"כ קרא קאי בחוה"מ דמצוי בו אסיפה יותר מביו"ט. ותו דאי קאי על יו"ט עצמו למ"ל לכתוב חג האסיף תקופת השנה לכתוב חג הסוכות תקופת השנה כמו דכתיב בזו הפרשה וחג שבועות ולא וחג הקציר אלא לאשמעינן דבחוה"מ תלי' דמצוי בי' אסיפה יותר מביו"ט. אבל בחגיגה דריש קרא דכתיב בפ' משפטים וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה. וסיפי' דקרא וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה קרא הכתוב זה החג בשמו התואר כמו בחג השבועות שקראו חג הקציר ומקשה ר"י שפיר דלא שייך לומר חג האסיף בחוה"מ דאסיפה אסור בו. ומשום דבר האבד דלא שכיחא לא מיקרי אסיפה שאינו עיקר אסיף אלא עפ"י מקרה שכלה ונאבד. והרי אין כאן שום דרש ולמוד. אלא ע"כ זמן אסיפה קאמר ה"נ זמן קצירה. וכ"ת אכתי מנ"ל לר' יהודה ור"י דקרא דפ' תשא מכוין לאסיפה ממש. ולדרוש דתקופה תלי' בחוה"מ דילמא ג"כ לסימנא כמו קרא דפ' משפטים. לק"מ חדא דבשביל דסמיך לי' תקופת השנה ניתן לדרשה. ותו דבשלמא בקרא דפ' משפטים כתיב ג"כ בחג שבועות על סימנא וחג הקציר. ה"נ כתיב על חג הסוכות חג האסיף. משא"כ בפ' תשא דכתיב וחג שבועות תעשה לך וגו' ובחה"ס כתיב חג האסיף ש"מ לדרשה לענין תקופה וזה פשוט ואמת. ובני הרב הג' שי' העירני במכילתא פ' משפטים וחג הקציר בכורי מעשיך. נאמר שלש רגלים בשביעית שלא יסתרסו שלשה רגלים ממקומן שלש פעמים בשנה. והלא כבר נאמר את פני האדון ה' ומה תלמוד לומר אלהי ישראל אלא על ישראל ייחד שמו ביותר. ופי' הברייתא נאמר שלש רגלים בשביעית קאי על קראי דפ' תשא דכתיב לפני חג שבועות בחריש ובקציר תשבות ומפרש לה ר"ע לענין שביעית כידוע ברה"ש ד"ט. וברייתא זו דמכילתא רשב"י תני לה כמבואר במדרש רות בפתיחתא על המקרא שמעה עמי ואדברה אלהים אלהיך אנכי תני רשב"י אלהים אני לכל באי עולם ולא יחדתי שמי אלא על עמי ישראל. והיא ברייתא זו ממש שנשנית שם על האי קרא כי"ב שמעה עמי וכו'. [ולא כברייתא אחרת דמכילתא בשלח פרשת השירה אמר אויב ארדוף זה הי' תחלת הפרשה ולמה נכתב כאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה. והובא ברייתא זו במדרש קהלת עה"פ אני קהלת הייתי מלך בשם תני ר' ישמעאל ע"ש דבאמת ראש מחבר המכילתא הי' ר' ישמעאל. אך כמה ברייתות שנה אותן רשב"י וכדאית' בזבחים דנ"ג ב' תדר"י כרשב"י וסימניך משכו גברי לגברא. ופי' התוס' דרשב"י משך תלמידי ר"י לדעתי' ואחר פטירת ר"י הלכו תלמידיו לרשב"י ומש"ה עירבו המכילתא דר"י שהי' בידם עם כמה ברייתות של רשב"י וברייתא דפ' משפטים על שלש רגלים ידעו חכמי המדרש דע"כ רשב"י שנה אותה והיינו משום דמפרש האי קרא בחריש ובקציר תשבות בשביעית דלא כר"י אלא רשב"י תני לה ולדעתי' דר"ע כדאי' בסנהדרין דפ"ו א' לענין ברייתא דספרי דהיא כולה רשב"י ואליבא דר"ע. אבל מכילתא עיקרה ר"י אלא רשב"י שת בה נוספות אליבא דר"ע והכי תנא ברייתא זו בספרי פ' ואתחנן בפסוק שמע ישראל]. ומפרש התנא דמש"ה הפסיק הכתוב בין פסח לעצרת וחג הסוכות בשביעית כלפי דכתיב בפ' משפטים וחג הקציר וחג האסיף. ס"ד דוקא בזמן קצירה ואסיפה נוהגות הני רגלים משא"כ בשביעית שאין קציר ואסיף מש"ה אסמכי קרא שביעית לשבועות וסוכות ולא כמו בפ' משפטים דכתיב ענין שביעית לפני חג המצות דבאותו החג פשיטא שנוהג ג"כ בשביעית. וע"כ לא ללמד ע"ז בא סמיכות זו. וגם אין הסמיכות כ"כ שם שהרי אפסקינהו קראי דשבת ואזהרה דאלהי מסכה לא תעשה לך. אבל בפ' תשא סמך ענין שביעית לעצרת וסוכות ללמד דלא תליא בקציר ואסיף. והנה באמת מש"ה דקדק הכתוב בפ' תשא וקרא לחג העצרת חג שבועות ולא חג הקציר. ועוד יש שנוי דבפ' משפטים כתיב וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה היינו התחלת הבאת ביכורים מכל הזריעות משא"כ בפ' תשא כתיב וחג שבועות בכורי קציר חטים שהוא שתי הלחם לחוד דבכורי שאר זריעות ליכא בשביעית. ועוד יש שנוי דבפ' משפטים כתיב אל פני האדון ה'. ובפ' תשא כתיב אל פני האדון ה' אלהי ישראל. והיינו דעיקר הא דכתיב בהני קראי דראי' אל פני האדון ה'. כדאי להזהיר את ישראל על עלית הרגל לראות ולהראות ולקבל ברכת הרגלים דשלשתן ימי הדין המה כדתנן בפ"א דרה"ש בארבעה פרקים העולם נדון כו'. ורמז הכתוב שהקב"ה אדון הארץ ומשגיח עלי' ונצרכים לברכתו בעתים הללו. אבל מכ"מ אין ההשגחה ניכר ביחוד על ישראל משונה מכל עובדי כוכבי' שהרי הכל ניזונים ומתפרנסים מתבואת ארצם. מש"ה לא כתיב אלהי ישראל. משא"כ בפ' תשא דמיירי בשביעית שאין חריש וקציר ואסיף וישראל נידונים בהשגחה פרטית ניכרת לכל ברכת השנה הששית כדכתיב בפ' בהר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'. ואוה"ע עובדי כוכבים לא היו יכולים להתקיים אלו לא זרעו שנה אחת. מש"ה כתיב בפרשה זו אל פני האדון ה' אלהי ישראל. ומפרש התנא דעל ישראל ייחד שמו ביותר. היינו ההשגחה ניכרת שהוא אלהי ישראל. זהו פי' הברייתא דפ' משפטים על קראי דפ' תשא. ונשנית כאן משום שלא נתחבר שם מכילתא: נחזור לענין. דאחר דמיירי בשביעית שאין אסיף באמת. ולמה כתיב וחג האסיף. לכתוב וחג הסוכות אלא ללמד לענין תקופת השנה שתלוי ביום שיש בו היתר לאסיפה שהוא בחוה"מ. הא מיהא נתיישב קושית הטו"א ז"ל. ואין שום מקום לומר דמלאכת חוה"מ תלי' בפלוגתא דהואיל. ומחוורתא דמילתא לענין מלאכת חוה"מ איכא פלוגתא דתנאי ואמוראי והיינו דאמר בחגיגה שם דר"י ור"ל ס"ל מלאכת חוה"מ מה"ת אסור מכלל דאיכא אמוראי דפליגי. וכ"כ הגאון ט"א דבירו' פליגי אמוראי בזה. והפסק תליא בסוגיא דעלמא כדאיתא בסנהדרין ד"ו היכא דאיכא תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא איפסק כחדא מינייהו וסוגיא דעלמא כחד מינייהו כו'. ופליגי רבותינו בסוגיא דעלמא. ובאמת יש סוגיות דסתמייהו משמע שהוא מה"ת. חדא בערכין ד"י לענין הלל בשמונת ימי החג מפרש הגמרא מדכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג דהמקודש לחג טעון שירה ושאינו מקודש לחג אינו טעון שירה. ופי' מקודש לחג פרש"י מעשית מלאכה וכדאיתא שם ר"ח דאיקרי מועד לימא ומשני לא איקדש בעשיית מלאכה אלמא דחוה"מ דחג הוא מקודש בעשיית מלאכה. הן אמת דהתם אליבא מרא דשמעת' שהוא ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק קאי. מכ"מ הרי לא ראינו חולק על הא דהלל. ועוד יש בכריתו' ד"ט בגר תושב מותר לעשות לעצמו כחוש"מ דמדכתיב בהו נפישה ולא שביתה ש"מ דקילי מישראל. הרי ס"ל להאי תנא דבחוה"מ אסור מיהא במלאכה מה"ת. דאי איתא דבחוה"מ הכל שרי מה"ת לא אפשר לעשות גדרי גר תושב דהוי מה"ת כחוה"מ. והכי נמי פשטא דסוגיא דע"ג דכ"ב א' ותיפוק לן משום ל"ע שהכותים יעשו מלאכה בחוה"מ משמע דאסור מה"ת. ואע"ג שהתוס' יישבו ודחו ראיה זו. אבל הרמב"ן וריטב"א החזיקו בראיה זו. ונראה עוד דסוגיא דעלמא תליא בנוס' ברכות דמ"ו טעה ולא הזכיר של יו"ט בברהמ"ז אומר אשר נתן לנו מועדים לשמחה ולזכרון. וברי"ף איתא הנוס' לששון ולשמחה. ולא אמרי' ביו"ט לאות כדאיתא בנוסח הברכה דשבת לאות ולברית. והיינו משום דפי' אות היינו דאסור במלאכה דבזה כתיב כי אות היא ביני ובין בני ישראל. והכי פי' הרי"ף בהלכות תפילין מש"ה שבת ויו"ט הוויין אות משא"כ חוה"מ דמותר במלאכה לא מיקרי אות ומשום דנוס' יו"ט וחוה"מ שוה בהזכרה דברהמ"ז מש"ה ליכא בברכת יו"ט לאות. אבל רבינו בשאילתא נ"ד הביאו נוס' הברכה דיו"ט ג"כ לאות. וע"כ גם בחוה"מ איכא אות. והיינו משום דאסור במלאכה מה"ת. הן אמת דיש מקום לפרש נוס' זו כמש"כ התוס' מנחות דל"ז ומו"ק דכ"א דמצות מצה וסוכה הווין אות. וכן כתבתי לעיל שם אות כ"ד. אבל יותר נראה דבזה אינו חולק רבינו על הרי"ף שפי' אות על לשון המקרא והכי פרש"י בעירובין ר"פ המוצא תפילין. אלא דקאי לטעמיה דמלאכת חוה"מ מה"ת אסור ושפיר הוי אות במלאכה אע"ג שאינו דומה לשבת הא יו"ט ג"כ אינו דומה לשבת ומכ"מ אי' לענין תפילין רע"א והיה לך לאות פרט לשבתות ויו"ט שהן עצמם אות. והכי נמי חוה"מ. ומאחר שהביא רבינו נוסחא זו מכלל דהכי גריס בגמ' ואין לך סוגיא דעלמא יותר מזה. ונמצא רבינו ובה"ג ורי"ף אזלי לשיטתייהו בנוס' הברכה ביו"ט. איברא בנוס' כת"י ליתא שם נוס' זו לאות ביו"ט כמבואר בהשמטות שם. ותו דעיקר מש"כ שם דנוסח רבינו לאות קאי על חוה"מ ג"כ ליתא לדעת בעה"מ שכ' שם דרבינו ס"ל דבר"ח ליכא כלל ברכה זו. ובש"ע סי' קפ"ח מבואר דחוה"מ דינו כר"ח. וא"כ אזיל כל מש"כ בזה. אלא שגם בזה אין הדבר ברור. ונ"מ אי מלאכת חוה"מ דאורייתא או דרבנן עי' רא"ש פסחים פ"ד סי' ט' ורדב"ז סי' תשכ"ז בהריגת זבובים שלא לצורך. וב"י ומג"א ססי' תקל"ח לענין אי עבר קונסין את בנו. וע"ע מש"כ להלן אות ט"ז.