העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קסח · פירוש ד
מי אמרינן טעמא דסנדל משום ענוגא הוא דאסור והוא לא מענג או דילמא סנדל סתמא א"ר וכל דהוא אסור. ר"ל אפי' שלא לשום תענוג אסור מן התורה. ומבואר דאי הוי נעילת הסנדל אסור מה"ת אפי' שלא לתענוג היה אסור לבא לידי נעה"ס אפי' לאפוקי ספרא דאורייתא. ולא שייך כאן הכלל עוסק במצוה פטור מע"ע דענוי. דלא שייך עוסק במצוה פטור מה"מ אלא באופן דבמצוה שהתחיל גורס שיבטל ממצוה אחרת בשוא"ת. משא"כ הכא במה שנועל את הסנדל הרי מבטל בידים מ"ע דוענית' והוא מצוה הבאה בעבירה. עוד יש לדעת דאם כבר הגיע זמן מצוה דעת רש"י דאסור להתחיל מצוה אחרת שיבטל מחמת זה מצוה הקודמו. והוא בסוכה דכ"ה ב' דאי אשמעינן התם משום דלא מטי זמן חיובא דפסח אבל הכא דמטא זמן אימא לא צריכא ופרש"י ד"ה אבל כו' דמטא זמן חיובא בתוך החופה והוא ראוי לכך אימא ליחייב קריאת שמע עכ"ל מבואר דזה ודאי אסור להתחיל עסק החופה משהגיע זמן ק"ש. אלא כיון שכבר התחיל במצות חופה א"צ להפסיק והכי מוכח דעת בעלי הש"ע או"ח סי' ע"ב בשם הרמב"ם ה' ק"ש דהא דמתחילין במצות תנחומים דוקא דאיכא שהות לקרא ק"ש ואם לא א"י ליבטל מק"ש דקדם חיובה. ולפי זה הכא נמי שהקדימו מצות ענוי יוה"כ אסור להתחיל במצוה אחרת ולבטל מצות ענוי. הן אמת דעת התוספות אינו כן. שהרי הקשו בסוכה שם ד"ה משום בהא דאי' בזבחים ד' ק' לרבא דמשני אידי ואידי אחר חצות כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו. דמנלן דרשאי לטמאות עצמו ולפטור מפסח דאיכא כרת אחר שכבר הגיע זמן פסח. ואין לומר דהיא גופה ילפינן מחתן דפטור מק"ש דילמא שאני ק"ש דלית בי' כרת כו' עכ"ל מבואר דבמ"ע דעלמא ניחא דרשאי להתחיל במצוה ושיבטל עי"ז מצוה שקדמה לה. אבל לא כן דעת רש"י גם בסוגי' דזבחים דהא תלמוד מדברי רבותינו בעלי התוספות דמפרשי הא דאי' שם רבא א' אידי ואידי אחר חצות כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששו"ז עליו קאי ליישב רומי' דטומאה אהדדי דרמי הש"ס שם הא דתני חדא לה יטמא מצוה כו' ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בעה"פ וטמאוהו בע"כ ותני חדא דההולך לשחוט את פסחו לא יטמא וע"ז משני רבא אידי ואידי אחר חצות כאן קודם ששו"ז עליו כו'. הרי אפי' אחר חצות יטמא ויבטל מצות פסח שקדמו. אבל לא כן פרש"י שם בד"ה רבא אמר כו' אמילתי' דר"ש קאי לשנוי דר"ש אדר"ש עכ"ל. והוא ישוב לרומי' אחריתי דר"ש דאמר אנינות לילה מדרבנן ואונן טובל ואוכל את פסחו לערב מדר"ש דאונן אינו יכול להביא פסח משום דבעינן שיהא שלם ולא בזמן שהוא אונן. ויישב אביי כאן שמת קודם חצות כאן שמת אחר חצות וע"ז יישב רבא אידי ואידי אחר חצות כאן קודם ששו"ז עליו כאן לאחר ששו"ז עליו. והסביר בטעמא דכיון דר"ש קרא קא דריש שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר רחמנא דחי' ממה שכבר נתחייב ודקתני אונן טובל ואוכל את פסחו כשכבר שו"ז עליו. אבל רומי' דטומאה אטומאה קאי כדאביי דלכ"ע כשכבר נתחייב בפסח אסור לטמאות עצמו ולהדחות מפסח. [ורש"י ותוס' לטעמייהו אזלי במשנה דפסחים ד' צ' האונן כו' שוחטין עליו את הפסח ואין שוחטין עליו בפ"ע. ופי' התוס' כגון שמת לו מת אחר חצות דאי קודם חצות חל עליו אנינות כדאי' בפ' מי שהי' דצ"ח. ר"ל דא"כ א"א לשחוט עליו כלל. וכ"כ בדצ"ח בד"ה הא חייל עליו אנינות דאי נעשה אונן קודם חצות אינו יכול לשלח קרבנותיו משום דשלמים בזמן שהוא שלם כו' וכר"ש. אבל רש"י בדצ"ח פי' משנה דהאונן במת קודם חצות ובהאי גוונא תנן ששוחטין עליו ולא בפ"ע ולא קיי"ל כר"ש. והיינו משום דקשה הא דמחלק הגמרא דפסחים בפשיטות למת קודם חצות או לאחר חצות והרי רבא חולק אדאביי ואמר לא שנא. מש"ה העלו התוספת דהא דרבא א' בזבחים קאי ארומי' דטומאה אדטומאה ובהא אמר רבא דלא שנא ואפי' מת אחר חצות אפשר ליטמא ולפטור מפסח אבל בהא דר"ש ודאי מודה רבא דנ"מ בין מת קודם חצות ואז אפי' לא יהי' טמא אינו יכול להביא פסח משום שלמים בזמן שהוא שלם כו' וקיי"ל כר"ש מדשקיל וטרי בסוגי' דפסחים שם אימת קודם חצות הא חל עלי' אנינות מעיקרא ומש"ה פירשו גם משנה האונן אליבא דר"ש. אבל רש"י מיאן לפרש הא דרבא בזבחים לענין טומאה. דודאי אסור להטמא אחר שחל עליו חיוב פסח. וע"כ רבא ארומי' דר"ש קאי. וסוגי' דפסחים דמחלק בין קודם חצות לאחר חצות לית לי' כלל דר"ש ולא קיי"ל כלל דין דשלמים בזמן שהוא שלם כו' מש"ה פי' משנה דהאונן ג"כ דלא כר"ש. ואל תתמה לפרש"י הא דרב אשי פי' בסוגי' דפסחים שם לעולם דמית אחר חצות ור"ש היא כו'. הרי דר"א משני כאביי דלר"ש ג"כ יש נ"מ בין קודם חצות לאחר חצות. הא ל"ק דאחר דלא קיי"ל כר"ש מצי למסבר רב אשי כאביי]. הא מיהא למדנו מחלוקת רש"י ותוספות בדין עוסק במצוה פטור מה"מ אי מצי לעסוק במצוה ולבטל מצוה שקדמו. ולכאורה יש לדקדק ממש"כ הרי"ף פ"א דשבת על הא דאין מפליגין בספינה שלשה ימים כו' ואם לדבר מצוה מותר. דהטעם משום עוסק במצוה. וכבר הוכחנו לעיל שאילתא א' אות כ"א דמצות הכנה דשבת מתחיל מתחלת השבוע כב"ש דאמרי מחד בשבי לשבתך. ומוכח דהרי"ף ס"ל כהתו' אבל אינו ראי'. דשם אין זה עיקר המצוה אלא הכנה דמצות עונג שבת ואינו דומה למ"ע ממש. הא מיהא נתברר דברי רבינו דאם הוי בנה"ס איסור מה"ת אפי' שלא לשום תענוג הוי אסור למנעל אפי' לצורך מצוה. ועדיין קשה לשון רבינו דנקיט ספרא דאורייתא משמע דהיינו לקרות בצבור. והכי מבואר בה"ג ה' יוה"כ וז"ל אי נמי קא בעי למיזל לדוכתא דחורבא לאפוקי ס"ת למיקרי בה בצבורא אי נמי למיתן רפתא לינוק' כו' הרי העתיק לשון רבינו ופירש יותר והוסיף עליהם ע"ש. וא"כ לכאורה ק' אפי' אי נה"ס אסור מה"ת הי' שרי לגרום בטול מ"ע זו משום מצוה לזכות את הרבים וכדאי' ברכות דמ"ז בעובדא דר"א ששחרר עבדו כדי להתפלל בצבור ופריך הא עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו ומשני מצוה דרבים שאני. הרי דמצוה דזכות הרבים אפי' דרבנן דוחה מ"ע מה"ת והכי מוכח בסמ"ג ה' אבלות וכ"כ הרא"ש מ"ק סי' נ' ע"ש וה"נ להוי זכות הרבים לקה"ת עדיף ממ"ע דענוי. איברא בגיטין דל"ח אי' סוגי' זו ומשני מצוה שאני ותו ל"מ. וכ' הרשב"א בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן דהטעם משום דעיקר מ"ע זו דלעולם בהם תעבודו הוא כעין לאו דלא תחנם ולהנאת עצמו שרי. ואע"ג דהרשב"א שדא בי' נרגא דלא גרע עבד מגר תושב דשרי ליתן לו מתנה לכ"ע וא"כ אמאי אסור לשחרר. מכ"מ ודאי הרמב"ן ה"ק דמ"ע זו בע"כ הרי כעין מל"ת דלא תחנם דכתיב בכותי וכשם דהתם שרי להנאת עצמו ה"נ הכא שרי. ולפי זה קשה לכאורה במאי פליגי הני סוגיות דברכות ודגיטין וכבר נאמר ע"ז הרבה פלפול. ולפי הפשט י"ל דסוגי' דברכות אתי לר' מאיר דלא ס"ל במס' ע"ג בלאו דלא תחנם שיהא אסור לתת לכותי מתנת חנם. וא"כ א"א לומר הישוב בעבד משום דלהנאת עצמו שרי מש"ה שפיר מקשה דהוי מצוה הבאה בעבירה ומשני דמצוה דרבים דוחה מ"ע ממש. וסוגי' דגיטין אתי אליבא דר' יהודה דס"ל אסור לתת לכותי מת"ח ומכ"מ להנאת עצמו שרי וה"נ בעשה דלעולם בהם תעבודו דעבד. וכיון דקיי"ל כר' יהודה וסגי לן בישוב מצוה שאני ומטעם הנ"ל שהוא עושה לטובת עצמו שרי. וא"כ לא למדנו זה העיקר אשר מצוה דרבים אלימא שיהא מצוה דרבנן דוחה מ"ע דאורייתא. ועוד י"ל דגם לפי סוגי' דברכות לא דמי מ"ע דענוי יוה"כ שנקראת מ"ע דרבים שכל ישראל חייבים בה ביחד למ"ע דלעולם בהם תעבודו שאינו אלא מ"ע דיחיד דלא אלימא כ"כ כמבואר במ"ק די"ד ב' יבא מ"ע דרבים וידחה מ"ע דיחיד. ואע"ג דמצוה דזכות הרבים עדיף לדחות מ"ע. מכ"מ לא מצינו שיהא דוחה מ"ע דרבים מחויבים בה. וע"ע מש"כ הגאון טורי אבן חגיגה ד"ב בשוהם בטעמא דמ"ע דלעולם בהם תעבודו נדחית משום מצוה. ומיושב ג"כ דברי רבינו: ודע דלשון בה"ג בהאי ענינא מעורבב. ומשמע מדבריו דהא דא' שמואל אם מחמת סכנת עקרב מותר מיירי דוקא במיסב גורבי וכדומה. וכבר השיג ע"ז הרי"ץ גאות בס' מאה שערים ה' יוה"כ: