העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קסז · פירוש ב
מנין שמקדימין ומעיילין לי' ומאחרין ומפקין לי' ת"ל שבתכם. לשון זה ישנו גם בכת"י ויבואר לפנינו [ובה"ג אי' שבת מנין שמקדימין כו' והוא טה"ד. דלמאי האריך בשבת יותר מביום טוב. אלא צ"ל מנין שמקדימין כו' וקאי על שבת וי"ט] ומקודם יש לבאר לשון הברייתא המובא בגמ'. יו"ט מנין ת"ל תשבתו שבתות מניין תלמוד לומר שבתכם הא כיצד כ"מ שנא' שבות צריך אתה להוסיף מחול עה"ק. הכי הנו' ביומא דפ"א ובה"ג ה' יוה"כ ובסמ"ג שם. ומהרא"ש ורש"ל בביאורי סמ"ג טרחו ליישב היאך אפשר לרבות יו"ט קודם שבת. ולא אחד בהם ז"ל שלח יד להגיה ח"ו. וכן הביא הנוס' רבינו בחיי פ' תשא והה"מ ה' ש"ע פ"א. ולא כמו שהגיה הגאון ר"י ברלין ז"ל. ומה שנמצא בנוס' הרי"ף והרא"ש לפנינו להיפך אינו אלא מה ששלטו ידי המגיהים כמו בגמרא דרה"ש. אבל באמת נוסחא זו יפה וברה ומוכרחת. שהרי הא דמסיק התנא הא כיצד כו' פי' התוס' ברה"ש דאתי לרבות שביעית. והכי מוכרח שם. ל"מ לפי' ר"ת בד"ה ור"י דהא דמקשה הגמ' ור"י מוסיפין מחול עה"ק מנ"ל קאי על שביעית ולענין תוספת שלאחר שביעית וע"ז מביא הגמ' הברייתא. הרי מבואר כתו' דכל מקום שנא' שבות קאי על שביעית. ואפי' למש"כ התו' שם דקו' הגמ' מוסיפין מחול עה"ק בשבת ויו"ט מנלן. מכ"מ הא ג"כ אמת דאחר שנדרש מהאי קרא דועניתם ונתרבה כ"מ שנא' שבות בתוספת לפניו ואחריו נכלל בזה שביעית ג"כ ואע"ג דיש הילכת' דילדות מ"מ מהני דרש' זו לאחריו. אלא דק' טובא היאך אתרבי שביעי' מיו"ט דחמור בל"ט מלאכות אלא כך הענין דדריש מתשבתו אפי' יו"ט. ואח"כ כתיב שבתכם דמשמע שבת בראשית ומש"ה מקשה התנא הא כיצד פי' היאך אפשר לרבות שבת בראשית אחר יו"ט אלא כ"מ שנא' שבות היינו שביעית שנקרא שבת לה'. זה פי' הברייתא במקומה. ועתה נשוב לדברי רבינו. וזה מובן דנו' רבינו אינו מנוס' הבריי'. והלשון מוכיח. אלא רבינו היסב דרשה דשבתכם בא"א ממה ששנה התנא ונימוקו עמו שהרי קיי"ל במ"ק ד"ד א' דר"ג וב"ד גמרי שבתון שבתון משבת בראשי' דהיא אסורה ולפני' ולאחריה מותרין. ואע"ג דלשבת ויו"ט ס"ל לרבינו דקיי"ל דיש תוספ' מה"ת וכפי אשר ביארנו יפה בסי' קי"ב דמפרש הא דקאמר במ"ק לפני' ולאחריה מותרין היינו שאין לו שעור מסוים כמו בענוי דיוה"כ אלא רגע א' די מה"ת. או לענין שאין בו עשה גמור כמו בתוספת ענוי דיוה"כ. ונ"מ דבמקום מצוה ליכא ענוי דמלאכה כמש"כ שם אות ה' בעזרו ית'. אבל כ"ז בשבת משא"כ בשביעית כי אימעוט לגמרי אימעוט דלענין חומר ענוי דיוה"כ לא איצטריך ג"ש שבתון. דמהיכי תיתי שיהא חמור שביעית משבת ויו"ט. ולא איצטריך למעט שביעית אלא שאין לה תוספת כלל. וא"כ שבתכם מיותר כמש"כ. מש"ה בא רבינו ודריש שבתכם בא"א מהברייתא. והיינו דתשבתו דכתיב אחר עד ערב דהיינו לאחריו בא ללמד לתוספת שבת ויו"ט לאחריו. ועדין לא ידענו שמקדימין ע"ז כתיב שבתכם. ואין לומר דניליף לפניו ג"כ מיוה"כ דכתיב מערב. דכבר ביארנו דתוספת שבת ויו"ט קיל הרבה מתוספת ענוי דיוה"כ לענין שיש שעור מסוים ולענין מקום מצוה. וא"כ א"א ללמוד לענין לפניו מש"ה כתיב ע"ז שבתכם. אבל שביעית לא למדנו לרבות. והיינו שסיים רבינו על כל מקום שנא' שבות מוסיפין מחול עה"ק כגון שבתות ויוה"כ ויו"ט. ובא בזה לאפוקי מכוונת התנא דבא לרבות שביעית. זהו דרכו של רבינו ובה"ג שביארנו לעיל וכאן בדין תוספת שבת בעז"ה: אחר שנתבאר דעת רבינו בזה. ולעיל שאילת' קי"ב הבאנו הוכחות שיש תוספת לשבת. עלינו לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל שהסכימו נישאי כליו ז"ל בפ"א מה' שביתת עשור ובביאורי הגר"א א"ח סי' רס"א דס"ל שאין תוספת כלל לשבת ויו"ט. [לאפוקי מדעת הרדב"ז ח"ב סי' קי"ג שנתעצם לפרש דעת הרמב"ם להיפך]. ואפי' ביוה"כ אין תוספת אלא לענוי. וכבר ביארנו בסי' הנ"ל מש"כ רבינו הגר"א ז"ל הוכחות לדעת הרמב"ם. וגם מה שהוספנו לדייק מהא דאי' בסוכה דכ"ח בהא דתני' האזרח לרבות הנשים שחייבות בענוי. ופריך הא מדר"י אמר רב נפקא ומשני ל"נ אלא לתוספת ענוי ולא קאמר סתם שחייבות בתוספת יוה"כ והיינו תוספת למלאכה ולענוי אלא משום שאין תוספת אלא לענוי. וכן ראי' מלשון גמ' ביצה ד' ל' דדייק הש"ס דהא תוספת יוה"כ דאוריי' והני נשי אכלי ושתו עד שחשיכה. ואע"ג שיישבנו לעיל בשאי' קי"ב כל הסוגיות לדעת רבינו וסיעתו. אבל דעת הרמב"ם אינו כן. וע' מש"כ בשאי' קכ"ב בבאור מחלוקת רבינו והרמב"ם בזה. ועוד לאלוה מילין לבאר וללבן פסק הרמב"ם ומתחילה נימא דגם בזה בתר רישא אזיל הוא הרי"ף שגם הוא ז"ל ס"ל הכי. ואע"ג שהה"מ ה' ש"ע הביא מש"כ הרי"ף ברייתא דועניתם בשלימות שבתות מנין כו' משמע דס"ל דיש תוספת לשבת. אבל לי נראה להוכיח להיפך. דבברכות ריש פ' תפה"ש אי' רב צלי של שבת בע"ש וא"ל ריב"א מי בדלת א"ל אין בדילנא והכי פסק בש"ע א"ח סי' רס"א והרי"ף ורמב"ם לא הביאו הא דאסור לעשות מלאכה. וכבר עמד בעל המאור ע"ז ואין עונה. אבל יתבאר יפה עפ"י מש"כ הרי"ף בתענית פ"א בזה"ל ולענין תענית שפוסק בה מבע"י דהיכי דקבלי' עלי' לתענית אתסיר למיכל ולמשתי דהא בהדיא אמרינן לענין זמן ביוה"כ דכיון דאמר זמן קבלי' עלי' ואתסיר לי' למשתי' וכ"כ רב האי גאון ז"ל. וכ' על זה הרמב"ן בס' המלחמות בזה"ל ואני לא באתי לידי מדה זו בת"צ שאין לו בה הפסקה מבע"י אלא שלא יאכל משתחשך כתעניות הראשונות וסוגין בפ' מקום שנהגו הכי משמע ובט"ב נמי אמרו ובה"ש שלו אסור. הא תוספת ענוי והפסקה עם השמש אין לנו אלא ביוה"כ שכן מוסיפין מחול עה"ק. לפיכך יוה"כ שיש בו תוספת יש בו קבלה. והפסק לשאר תענית אין לנו עכ"ל. והביאו הר"ן. ובס' תורת האדם שאר אבלות ישנה הוסיף דברים והעלה דבשאר ת"צ אפילו בה"ש יש לפסוק כשמואל בפ' מקום שנהגו דמותר. ואפי' ט"ב דקיי"ל בה"ש שלו אסור מ"מ משמע דתוספת אין לו ממילא אין לנו דמהני קבלה. כ"ז דברי הרמב"ן ז"ל. והנה עצם סברא שכ' הרמב"ן דקבלה תלי' אי יש תוספת יתד היא שלא תמוט דמה מהני קבלה בדבר שאינו. ומש"ה ביוה"כ ג"כ לא מהני קבלה לפני זמן המנחה כמש"כ המג"א סי' תר"ח סק"ד. והיינו משום דזמן תוספת הוא מזמן המנחה כמבואר בש"ע סי' רס"א. ואין על סברא זו חולק זולת הרמב"ן עצמו מחא לה אמוחא בס' תה"א שם וסיים בזה"ל אבל יש לומר שהקבלה אוסרת עליו בזה"ז שהוא משקה"ח והוא מפלג המנחה ולמעלה הואיל והוא יכול לעשותו תוספת בימים של תורה יכול לעשותו נמי בימים של דבריהם הואיל ורצה להוסיף אותו עליו ולעשותו כיום עצמו וכן מצינו שמתפלל בשבת של מ"ש ואומר הבדלה עה"כ ואע"פ שאינו מותר במלאכה כיון שהבדיל בו כבר עשאו כלילה. וכיון שכן אם קיבל עליו תענית עשה אותו ע"ע כבה"ש של ת"ב וזו סברא תלוי' עכ"ל. והביא הב"י סי' תקנ"ג. ודברים אלו חזרה מכל מה שהאריך לסתור דעת הרי"ף. ומה שהכריח להרמב"ן ז"ל לחזור בו היינו משום שהי' קשה לו המנהג הפשוט בישראל מימות הגאונים דת"ב שחל להיות בשבת אין עושין הבדלה עד אחר ת"ב ולא בשבת מן המנחה למעלה. וע"כ משום שזה הוא קבלה על התענית ושוב אסור לשתות וכמש"כ המג"א סי' תקנ"ו בשמו. [איברא מש"כ המ"א דמפלג המנחה ולמעלה מודה הרמב"ן דקבלה מהני לאסור עליו. ומשמע דמכ"מ יש עוד זמן שמשונה ת"ב מיוה"כ. זה תימא שהרי ביוה"כ ג"כ לא מהני לפני פלה"מ כמש"ש המ"א בסי' תר"ח. ותו שהרי הרמב"ן כ' הואיל ויכול לעשותו תוספת בימים ש"ת יכול כו' אלא הרמב"ן חזר בו מסברא אלימתא זו דפשוט לדעתו ז"ל שאין תוספת לת"צ וע' מש"כ סי' קנ"ח אות א' ההכרח לדעתו ז"ל]. אבל כל הראשוני' ס"ל הסברא בתקפה שאין קבלה בלי תוספת וא"כ מוכח מדאית להו קבלה בת"צ ע"כ אית להו תוספת ענוי בתענית של דבריהם כתענית יוה"כ. דעיקר תוספת בענוי נאמר אפי' לשיטת רבינו והתוס' דס"ל דקיי"ל דיש תוספת בשבת ויו"ט מכ"מ יש יתרון לתוספת ענוי בזמן מסוים. ובמקום מצוה. אלמא דעיקר תוספת שייך לענוי ולא משום קדושה. וכ"כ הרמב"ם ה' תענית פ"ג ה"ג דיש תוספת לשארי תענית. וכת' בזה"ל ובג' תענית אלו אוכלין ושותין מבע"י כמו שעושין בצום כפור. ומש"ה כ' הרמב"ם באותה הלכה דמהני קבלה. וכ"כ הה"מ בדעת הרמב"ם אלא שהביא דברי הרמב"ן הנ"ל וסיים בזה"ל ואע"פ שמדברי רבינו נראה שיש לתענית אלו תוספת שהרי כ' כמו שעושין בצ"כ דברי הרמב"ן נראין עיקר לא יהי' חמורין אלו מט"ב שיתבאר בפ"ה שאין בו תוספת עכ"ל הה"מ. ובפ"ה על מש"כ הרמב"ם אין אוכלין אלא מבע"י ובה"ש של ת"ב אסור. כ' הה"מ דבפסחי' דנ"ד נתבאר דבה"ש שלו אסור ומכאן למד הרמב"ן שאין לט"ב תוספת מבע"י כמו שיש ביוה"כ שאם הי' לי תוספ' לא הי' צ"ל דבה"ש שלו אסו' שהרי תוספ' מבע"י הוא ודבר ברור הוא עכ"ל. הרי הבין הה"מ דבט"ב גם הרמב"ם מודה שאין לו תוספ' וקיל משארי ת"צ. ומש"ה כ' בפ"ג שאין נראין דבריו שלא יהיו חמורין ת"צ מט"ב. אבל במח"כ אאל"כ בדעת הרמב"ם שהרי כ' שם בט"ב אין אוכלין אלא מבע"י שהוא אותו לשון שכ' בשאר ת"צ וסיים עלה כמו בצ"כ. ובפי' כ' בפי' המשניות תענית פ"ד דיש תוספת לתענית ת"ב כמו לתענית יוה"כ. ותו דאי יש מקום לומר כן ק' הא דאי' בפסחי' שם דרש רבא כו' ובה"ש של ת"ב אסור וכן אמרו משמי' דר"י ומי אר"י הכי והאר"י ת"ב אינו כת"צ מאי לאו לבה"ש ושקיל וטרי טובא. ואמאי לא אמר בפשיטות שאינו כת"צ לענין תוספת הא בה"ש אסור. אלא ודאי פשוט להסוגי' דאי הוי כיוה"כ לענין בה"ש ה"נ לענין תוספת. ולשמואל דאמר התם דת"צ בה"ש מותר. הרי ס"ל שלא עשו אותם כיוה"כ. מכש"כ שאין בו תוספת. אבל המסקנא דבה"ש אסור ה"ה תוספת. והא דלא קאמר רבותא יותר דאפי' תוספת אסור. נראה דנהי דיש תוספ' ט"ב לאכילה. מכ"מ לענין ת"ת וש"ד השייך לאבלות ודאי ליכא דין תוספת כמו לענין מלאכה ביוה"כ שלהרמב"ם אין לו תוספת. ואפי' לרבינו וסיעתו אינו באותו החומר שלענין ענוי. וממילא באבלות ליכא כלל תוספת שאין לו דמיון בד"ת. מש"ה נקיט בה"ש לשאר דברים. ובהא מתיישב נמי לשון הרמב"ם לענין ת"ב דלאכילה אסו' מבע"י אבל מכ"מ אין איסור אלא בענוים משא"כ דברים המיוחדים לט"ב אינו אסור אלא בה"ש כמו ביוה"כ לענין מלאכה לדעתי' ז"ל. וכן הא דאי' שם אין בין ת"ב ליוה"כ אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ומפרש ספיקו דבה"ש. ותמהו התוס' הא בתוספת ג"כ אסור. ולמש"כ י"ל דה"פ במילי דלא שייך לענוי היינו מלאכה ביוה"כ ואבלות בט"ב זה ספיקו אסור כו'. ולכאורה ק' לפי זה הא דאי' שם א' שמואל אין ת"צ בבבל אלא תשעה באב בלבד למימרא דסבר שמואל תשעה באב בין השמשות שלו אסור והאמר שמואל ת"ב בה"ש שלו מותר וכי תימא קסבר שמואל כל ת"צ בה"ש שלו מותר והאנן תנן אוכלין ושותין מבע"י מ"ל למעוטי בה"ש לא למעוטי משחשיכה. ולמש"כ מאי מקשה נימא דסבר שמואל דבה"ש בין בט"ב בין בת"צ אסור. והא דאמר ט"ב בה"ש שלו מותר לענין אבלות קאי כדמפרשינן להא דרבא ור"י. אבל כד דייקת לא קש' דבשלמא אי נימא דבה"ש אסור באבלות כמו איסור מלאכה ביוה"כ להרמב"ם. הרי דשוה ת"ב ליוה"כ ה"נ לענין ענוי יש תוספת בשניהם. אבל אי נימא דבה"ש מותר אלמא לא עשו אותו כיוה"כ א"כ מה"ת שעשו אותו לענוי כיוה"כ. נחזור לענין דלענין ענוי אי בה"ש אסור ממילא ה"ה דיש תוספת לכ"ע וממילא יש קבלה. והכי קיי"ל. ובאמת מבואר הכי בעירובין דמ"א א"ל ר' יוסי אי אתם מודים לי בט"ב שחל להיות באחד בשבת שמפסיקין מבע"י הא מבואר דיש תוספת לענוי דט"ב והתוס' נדחקו ליישב לשמואל דא' בה"ש שלו מותר דמשום שא"א לכוין תחלת הלילה מפסיקין מבע"י. וק' הא א' שמואל דבה"ש מותר אלמא דאפשר לכוין. ומכש"כ שאין ראוי להתענות בשבת אלא כמש"כ הריטב"א שם דהברייתא אתי דלא כשמואל. וכיון דלא קיי"ל כשמואל ה"נ דחייב להפסיק מבע"י היינו עם תוספת וכהרמב"ם ז"ל: ויש להוסיף הוכחה דבענוי ואיסור אכילה שייך תוספת אפי' לא מצד קדושה. דאי' ברה"ש ד' ל' רנב"י א' ריב"ז דאמר יום הנף כולו אסור בשיט' ר' יהודה אמרה דא' עד עצם היום הזה עד עצמו של יום וקסבר עד ועד בכלל. ואינו מובן דיוק הגמרא עד עצמו של יום. דמשמע משום דכתיב עד עצם קאמר הכי. ובאמת אינו כן דאי הוי כתיב עד היום הזה ג"כ הוי משמע עד ועד בכלל וכל היום אסור. אלא הענין דעיקר טעמא דרבנן דמפרש עד ולא עד בכלל ובי"ו מותר. ולא כדאי' בחולין דנ"ה דלחומרא ודאי עד ועד בכלל. ע"כ הוא משום דכתיב עד עצם. וכ"מ דכתיב עצם משמע יום ולא לילה וכמו בעצם דכתיב גבי נח אברהם משה. והיינו דאיצטריך ביומא ד' פ"א לרבות אזהרה לענוי ומלאכה בליל יוה"כ כדי להוציא מפשט בעצם. ומפרש התם דבעצם דכתיב ביוה"כ למעוטי תוספת מעונש ואזהרה. מעתה הוכיחו הכא באיסור חדש לרבנן דע"כ משמעות עד עצם היום ולא עד בכלל והאיר המזרח מתיר מש"ה איכתיב עד היום הוי משמע דגם בלילה מותר שהרי ולא עד בכלל מש"ה כתיב עד עצם. הא בלילה אסור. אבל אי נימא דועד בכלל וכל היום אסור למאי כתיב עד עצם זהו סברת רבנן דר"י וע' ערכין די"ח לענין מראשו ועד רגליו. מעתה לר"י דס"ל עד ועד בכלל ק' למאי כתיב עד עצם מש"ה מפרש הגמ' דס"ל משמעות עצם עצמו של יום שהוא לאפוקי תוספת כלשון הגמ' יומא שם על עצומו של יום אתה ענוש כרת ואי אתה ענוש כרת על תוספת הרי דעיצומו ש"י משמע ולא תוספת. וא"כ ה"נ לר"י ה"ק קסבר עד עצם עד עיצומו ש"י לאפוקי תוספת וא"כ אפשר לפרש כמו בכה"ת דעד ועד בכלל ובא עד עצם לאפוקי תוספת לאחריו. זהו פי' הסוגי'. ומעתה יש להבין היאך יעלה עה"ד לאסור תוספת באיסור חדש והלא לא מצינו תוספת אלא במילי דקדושה. אלא כמש"כ דביחוד שייך תוספת באיסור אכילה אפי' שלא מצד קדושה. מש"ה איצטריך למעוטי תוספת בחדש לאחריו. זהו דעת ר"י. ורבנן ס"ל דלא דמי איסור אכילה לצום ולא איצטריך למעוטי תוספת וע"כ למעוטי לילה אתי וממילא מוכרח דכאן משמעות עד ולא עד בכלל. אחר שביארנו דבכל צום יש תוספת הדרא סברת הרמב"ן למקומה. דקבלה תלי' בתוספת. ואם אין תוספת אין קבלה. וממילא נתיישב הא שלא הביא הרי"ף ורמב"ם הא דברכות דהמתפלל של שבת בע"ש צריך לבדול ממלאכה. דכ"ז אינו אלא מטעם קבלה ותוספת. וה"נ לענין קבלה בהדלקת נרות שהעלה בה"ג ורבינו כמש"כ סי' ס"ג לית להו להרי"ף ורמב"ם כמש"כ הה"מ שלהי ה' חנוכה וכמש"כ בשאי' קכ"ב אות א'. הרי נתבאר דעת הרי"ף דכהרמב"ם ס"ל: איברא קשה טובא עיקר שיטת הרי"ף והרמב"ם דליכא תוספת כלל במלאכת יוה"כ א"כ למ"ל דכתיב עצם היום בעונש ואזהרה דמלאכה והרי עצם לא בא אלא למעט לילה או תוספת כמש"כ. והרי הגמר' דיומא ד' פ"א מקשה והאי תנא דעצם עצם דרשה דבתשעה לחודש מאי עביד לי' וכפרש"י דמדכתיב עצם למעוטי תוספת מעונש ואזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין [וראוי לדעת דכן הא דכתיב בפ' אמור בחג העצרת וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש הוא משום דבעינן שבע שבתות תמימות לפני העצרת. והיינו מש"כ המג"א סי' תצ"ד שאין לעשות ביו"ט ש"ע קידוש לפני צה"כ] וא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם האי עצם דכתיב במלאכת יוה"כ למאי כתיבא. בשלמא לשיטת התוס' אפי' נימא זה הישוב דתוספת מלאכה אינו אלא כ"ש מכ"מ בעינן קרא למעט כרת מתוספת דקבלה. מכש"כ אי נימא דיש לתוספת שבת ג"כ שיעור. ולא חלקנו בין שבת לענוי אלא במקום מצוה ודאי ניחא דעצם בא למעט מעונש התוספ' אפי' שלא במקום מצוה. אבל להרי"ף ורמב"ם קשה עצם דמלאכה למאי כתיבא. ונראה בזה ליישב מש"כ הרמב"ם ה' שביתת עשור פ"א דמדכתיב כרת על הענוי למדנו שמוזהרין עליו. ולכאורה תמוה הא בגמרא דיומא שם שקיל וטרי אזהרה לענוי מנלן ולא הוכיח כלל מדכתיב כרת. ובל"ז ג"כ אינו מובן לכאורה מאי ראי' מדכתיב כרת דיש בו אזהרה. מיהו הא מתבאר שפיר עפ"י מש"כ בסה"מ ל"ת קצ"ו והביא ברייתא דת"כ אזהרה לענוי לא שמענו כשה"א עונש במלאכה שאין ת"ל שק"ו הוא ענוי שאינו נוהג בשבתות הרי הוא עונש עליו מלאכה לא כ"ש א"כ למה נאמר עונש ואזהר' ללמוד ממנה אזהרה לענוי מה עונש מלאכה לאחר אזהר' אף עונש דענוי לאחר אזהרה עכ"ל והיינו מש"כ בחיבורו דמדכתי' כרת על הענוי למדנו שמוזהרין עליו פי' דנ"ל ממלאכה. אבל הוא תמוה שהרי ברייתא זו הובא שם דפ"א ודחי הק"ו דמה לענוי שכן לא הותר מכללה תאמר במלאכה שהותר מכללה ושקיל וטרי טובא. והיאך מסיק הרמב"ם כמשמעות הת"כ. לכן נראה דס"ל להרמב"ם דכל קושיות הגמ' אינו אלא לפי ברייתא דת"כ דתנא דרשה דתשעה לחודש בערב תשבתו שבתכם ליו"ט ולשבת ולתוספ' מלאכה א"כ בעינן קרא דעצם במלאכה לגופי' למעט תוספת מעונש ואזהרה במלאכה. ושפיר מקשה הגמ' מנלן אזהרה לענוי. דהק"ו ודאי יש לדחות. אבל לפי מה דקיי"ל שאין תוספת למלאכה. א"כ עצם דכתיב בעונש ואזהרה דמלאכה ע"כ לא בא אלא ללמד דהעונש מיותר משום דאפשר ללמוד מעונש דענוי מק"ו ולא חיישינן לפירכא זו. [וע' תמורה די"ז דקאמר שנשכח באבלו של משה כמה ק"ו. וע"כ הכוונה הני ק"ו דיש להם באמת פירכא. ולא היינו יכולים לדון מד"ע אלא משום שמקובל מסיני דיש לדון זה הק"ו ולא נחוש לפירכא וה"נ יש הוכחה מדכתיב עצם יתירא דהוא ק"ו ולא חיישינן לפירכא]. ולא בא אלא ללמוד על אזהרה דכתיב בי' דקאי ג"כ על ענוי שמוזהרין עליו ומש"ה כתיב עצם כדי למעט תוספ' ענוי מאזהרה זו דקאי גם על ענוי ונתיישב הכל בעז"ה. ועתה נשובה לדברי הרי"ף. שהביא ברייתא זו דועניתם בשלימות יו"ט מנין כו' ומזה הוציא הה"מ דהרי"ף ס"ל דיש תוספ' לשבת ויו"ט. ואחרי שהוכחנו להיפך צ"ל דע"כ כל הברייתא בשלמות אינו מכת"י של הרי"ף אלא תחלת ברייתא זו לענין יוה"כ. וסיפא דברייתא הגה"ה היא בספר הרי"ף כמו שהובא ברי"ף הנוס' שבתות מנין יו"ט מנין. וזהו ודאי טעות כמש"כ הה"מ בעצמו שהנוס' יו"ט מנין שבתות מנין. ותו דלפי ברייתא זו בשלמות למדנו שיש תוספת גם לשביעית והרי הלכה פסוקה שאין תוספת לשביעית. ודוחק לומר דהרי"ף כוון למש"כ התו' במ"ק דגם לשביעית יש כ"ש תוספת כמו בשבת. אלא ודאי לא הביא הרי"ף אלא תחלת הדרשה דמערב עד ערב דיש תוספת לענוי וכמש"כ גם הרמב"ם דרשה זו. ועיקר מה שהביא הרי"ף דרשה זו הוא בא להוציא מהא דאי' בגמרא דלמאן דדריש מעצם על עיצומו של יום אתה ענוש כרת ולא על תוספת שוב לא בעינן עיקר דרשה זו דתשעה לחודש לרבות תוספת ולא בא האי קרא אלא לכדר"ח בר רב מדפתי. והרי הרי"ף הביא גם דרשה דתשעה לחודש לענין תוספת. תרתי למה לי אלא צ"ל דכ"ז הקושיא אינו אלא לרבינא דמפרש האי תנא עצם עצם גמר. וחמשה קראי כתיבי חד לאזהרה דיממא חד לאזהרה דליליא וכן לעונש. וא"כ ע"כ עצם לא בא אלא למעט תוספת מעונש ואזהרה ממילא ידענו דיש תוספת גם למלאכה גם לענוי. ושפיר מקשה תשעה לחודש מאי עביד לי'. אבל אנן לא קיי"ל כרבינא. שהרי לא קיי"ל דיש תוספת למלאכה ועיקר אזהרה דענוי מכרת דמלאכה נ"ל כמש"כ לדעת הרמב"ם. וא"כ שפיר איצטריך דרשה דועניתם לתוספת ענוי דלולי זאת ה"א דעצם בא למעט מכרת ואזהרה דענוי בלילה שהרי לא דרשינן רבוי אזהרות כלל. והשתא דכתיב בתשעה לחודש בערב ללמדנו מצות תוספת. דרשינן עצם למעוטי תוספת. והיינו דיוק הגמ' ותנא דעצם עצם בתשעה לחודש מאי עביד לי'. דייק הגמ' דעצם עצם. משום דרק לרבינא דמפרש הברייתא דעצם עצם גמיר וא"כ ידענו אזהרה ועונש דלילה משום דחמשה קראי כתיבי וע"כ לא בעי אלא למעט תוספת ושפיר מקשה דלפ"ז דרשה דועניתם מיותר. אבל לדידן לא קשה כלל. והיא דעת הרי"ף שהביא הני תרי דרשי. ולא כאוקימתא דגמרא אליבא דרבינא. ולא תקשה עוד מנ"ל להרי"ף באמת דלא קיי"ל כרבינא דדרשינן עצם עצם. דכד דייקת היינו הך שפסק לענין תוספ' דליכא במלאכה כלל. דלרבינא דס"ל חמשה קראי כתיבי ולא בא כרת דמלאכה ללמד על ענוי. וא"כ הא דכתיב עצם במלאכה הוא משום מלאכה גופא. וא"כ ע"כ יש תוספת למלאכה. אבל אנן קיי"ל אין תוספת למלאכה וע"כ לא קיי"ל כרבינא ולא דרשינן עצם עצם ועיקר כרת דמלאכה משום ענוי קא אתי כמש"כ הרמב"ם. ומשום ענוי כתיב בי' עצם. ושפיר בעינן דרשה דתשעה לחודש גם לתוספת דלא נימא דעצם בא למעט לילה מענוי [ותרתי דרשי למדין מהא דתשעה לחודש וגו' הא דתוספת ענוי והא דחייא ב"ר מדפתי. וע' מש"כ באות י"א] הרי נתבאר יפה דעת הרי"ף מהא גופא שהביא דרשה דועניתם בתשעה לחודש לתוספת דדוקא בענוי יש תוספת ולא במלאכה וכן בשבת ויו"ט. אחר שביארנו גם דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בזה. יש לנו עוד לבאר דעת רבותינו בעלי התו' ז"ל. והנה במ"ק כתבו בפשיטות דיש תוספת כ"ש לשבת ויו"ט וה"ז כשיטת רבינו. אלא שלפי דעתם גם בשביעית יש תוספת כ"ש והיינו שכתבו וכי ההיא שיעורא נמי מודה ר"ג דצריך להוסיף עכ"ל והיינו משום דכתיב שבתכם דע"כ בא לרבות שביעית כמש"כ. ולא ס"ל כרבינו שהעלה לפי זה המסקנא הדרשה בא"א. אבל במס' רה"ש העלו דר"ג פליג וא"כ קיי"ל שאין תוספת לשבת ויו"ט כהרי"ף ורמב"ם. ומכ"מ מחולקים הרבה. דס"ל דמדרבנן ודאי יש תוספת וקבלה. ומהני כמ"כ תפלה והדלקת הנרות מדרבנן. וע' מש"כ תהר"י פרק ד' בשם הר"י מאורליינש שהוא א' מגדולי התו'. דאפי' אי נימא דתוספת שבת מה"ת אינו אלא כ"ש מכ"מ דרבנן יש שעור מסוים. וה"נ אי נימא דר"ג חולק ולית ליה דין תוספת מה"ת כלל. מכ"מ מדרבנן יש תוספת. ועפ"י זה ביארנו מש"כ התו' ברכות דכ"ז ד"ה דרב שכ' בזה"ל אעפ"כ אסור לעשות מלאכה במ"ש מיד אחר פלג המנחה וכן לענין תוספת שבת וט"ב ויוה"כ דקיי"ל שהוא מה"ת ג"כ לא צריך שעור כ"כ עכ"ל בנו' הישנה. וכן הי' הנוס' לפני הרש"א ואין הבנה לדבריהם דמאי אשמעינן רבותינו שאסור לעשות מלאכה בט"ב אחר פלג המנחה. ומה כתבו עוד דאין איסור בע"ש אחר פלה"מ דקיי"ל שהוא מה"ת. למאי נ"מ אי הוא מה"ת או דרבנן. וגם תיבת ט"ב פלא. ויש שהגיהו יו"ט. ובכוונת דבריהם כ' מהרש"א דה"ק דכמו דבש"ק אסור לעשות מלאכה אחר פלה"מ ה"נ אין אסור בע"ש אחר פלה"מ. אע"ג שכבר התפלל מטעם קבלה שאינו אלא מדרבנן אבל מה"ת מותר. זהו תורף דעת מהרש"א. וע"ז הכונה פי' עוד דבריהם בסמוך ד"ה הואיל שנחלקו עם פרש"י. שרש"י כ' דתפלה הוי תוספת א"כ אסור עה"ת והתוס' ס"ל שאינו אלא קבלה ומדרבנן. ואין דבריו ז"ל מחוורין בהבנת דבריהם. חדא דמה זה דמיון ושמץ הוכחה דבע"ש אין אסור מפלה"מ מהא דבש"ק אין היתר. וכי ס"ד דיש הוספה מהקודש אל החול ח"ו. ותו דבאמת קבלה היינו תוספת מה"ת כיון שאין שעור לתוספת. גם הבנת ד"ה הואיל אין מבואר יפה. אבל הנראה עיקר כדאי' בדפוסים חדשים אעפ"כ אין איסור מלאכה בע"ש מיד לאחר פלג המנחה ובלא התפלל מיירי. ומשום דה"א דשעור תוספת מאותו זמן דוקא ולא פחות. אשמעינן שאין שעור לתוספת וכמש"כ הרא"ש. ומש"כ עוד וכן לענין תוספת שבת וט"ב ויוה"כ. יש למחוק תיבת השבת. והעלו בזה דלא נימ' דוקא תוספת שבת למלאכה הוא דסגי בכ"ש משום דעיקר תוספת למלאכה אינו אלא מדרבנן וכדבריהם ברה"ש הנ"ל. לבד תוספת ענוי בט"ב ויוה"כ דקיי"ל שהוא מה"ת ס"ד דצריך שעור גדול כ"כ. ואע"ג דט"ב עיקרו מדרבנן מכ"מ ס"ד דתקנו כעין יוה"כ שהוא מן התורה. וע"ז כתבו דאפי' תוספת ענוי שהוא מה"ת אינו מזמן פלג המנחה דוקא. הרי מבואר דאע"ג דס"ל דרק תוספת ענוי ביוה"כ הוא מה"ת. מכ"מ כתבו דמדרבנן יש תוספת בכ"מ. [ואגב יש לבאר מש"כ בד"ה הואיל. שנחלקו עם פרש"י בהא דדעת רש"י דתפלה היינו קבלת שבת. וא"א שיהא נחשב לתפלה ולא יהא אסור במלאכה. מש"ה כ' בד"ה הואיל והתפללו כו' אבל לענין תוספת אע"ג דבטעות הוא תוספת הוא ע"י תפלה הואיל ואמר תפלה קבלה הוא עכ"ל ולפי זה בצבור שהתפללו בע"ש בטעות אסורים במלאכה וזהו דעת הש"ג שהביא מהרש"א. והתוס' ס"ל דלא דתפלה הוי קבלה. אלא שצריך לקבל שבת כשמתפללים של שבת. וא"כ אם טעותא היא ולא הוי קבלה אלא שהקילו בצבור שא"צ לחזור ולהתפלל. מכ"מ במלאכה מותרים כמו יחיד. והיינו שכתבו פי' הקושיא ה"נ נימא לענין חומרא. כלומר לא דהתפלה וקבלה היינו הך. אלא כמו דהתפלה נחשב לתפלה שהוא קולא ה"נ נימא דהקבלה הוי קבלה שהוא חומר' ובד"ה שאני צבור יש להגיה כמהרש"א ולא כרש"ל דלשיט' התו' אין אסורי' בעשית מלאכה ודלא כפרש"י]: וע' תו' פסחי' ר"פ ע"פ ד"ה עד שתחשך שכ' בשם ר"י אפי' אי בעינן גם שבתות ויו"ט עד שתחשך כו'. ואינו מובן הא באמת לא בעינן ולמאי כתבו התו' אם הי' איסור לאכול עד שתחשך הא לפי האמת מותר. ולמש"כ ניחא דס"ל לר"י דלמ"ד אין תוספת שבת באמת אסור לאכול מבעו"י. ואין קבלה אלא לאסור מלאכה מדרבנן: זהו ודוי חמש תפלות כו' עד וסליק יהיו לרצון. אינו בכת"י. ואינו מלשון רבינו אלא איזה הוספה הוא: