אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קסז · פירוש א

שאילתא קסז

מדאורייתא מנלן. מבואר דעת רבינו דחמש עינוין ביוה"כ מה"ת. וכ"כ בשאי' קס"ח בזה"ל או דילמא סנדל סתמא אמר רחמנא. והכי משמע לשון בה"ג שכ' בזה"ל מימר קאמרינן דמחייב אינש לענויי נפשי' בהני חמשי עינויין דאמרינן אכילה ושתי' רחיצה סיכה נעה"ס תשה"מ וכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה סתמא כתיב והני חמשה עינוין אשכחן דמיקרי ענוי והילכך כולהו מיחייב כו' ומסיק דדוקא אענוי שיש בו אבוד נפש הוא דמחייב כרת אהנך לא עכ"ל משמע דכולהו אקרי ענוי מה"ת מיהת ולא איצטריך אלא לכרת. והכי דעת רש"י שבת דקי"ד בד"ה אלא לאו לקניבת ירק בעלמא בתלוש דמידי דלאו מלאכה קאי עלי' בעשה דשבתון שבות וכיון דמאורייתא אסור בכל שבתות השנה כו' ובשאר יוה"כ שרי לעג"נ ואע"ג דכתיב ביה נמי שבת שבתון לאו ממלאכה הוא אלא מכל דבר המעכב מלהתענות הכי דרשינן לה ביומא לרחיצה וסיכה ודומין להם עכ"ל אלמא דכמו דבשבת אסור קניבת ירק מדאורייתא מעשה דשבתון שבות ה"נ הני עינוין ביוה"כ דגמרינן משבתון. והכי מוכח עוד מפרש"י יומא ד' פ"א ב' בד"ה תשבתו שבתכם. משבת שבתון לא גמר דאיקרי שבת דאיצטריך ליה לרבוי כל הענוין כדאי' ריש פרקין שבתון שבות כו' הרי דמיישב בזה הדרש דשבתון דרשות שהם עיקרים מה"ת. מבואר דזה ג"כ מה"ת. ולהלן לפנינו יבואר עוד פרש"י. וכן דעת הרמב"ם לפי' הר"ן וש"מ ולא כהה"מ. אמנם ידוע שיטת רבותינו התו' והרא"ש ז"ל דהכל מדרבנן ואסמכתא בעלמא [והסוגי' דשבת הנ"ל כתבו ג"כ דאיסור קניבת ירק משבת שבתון אינו אלא אסמכתא] והרבו הוכחות לזה דענוי יוה"כ אינו אלא מדרבנן. ואנחנו נחלץ חושים להלח' במלחמתה של תורה ליישב ולבאר דעת רבינו וסיעתו ז"ל בעז"ה. והנה התו' בדע"ז הוכיחו שהכל מדרבנן מדהקילו לו לרחוץ מקום הטנופת וסיכה לחולה שאב"ס ומי שיש לו חטטין. ויש הוסיפו כמו כן מדהתירו למלך וכלה. והר"ן הוסיף מהא שלא החמירו בקטן לחנכו לרחיצה וסיכה כמו לכל מ"ע שבתורה. וראיתי בס' יראי' סי' קי"ח שכ' ליישב כ"ז דרחיצת כל הגוף הוא מה"ת ומקצת הגוף מדרבנן אפי' מתכוין ליהנות ומש"ה הקילו במלך וכלה לרחוץ את פניהם. ועדיין לא נתיישבו כל הקושיות אנו. וגם לא נתבאר מקור לזה החלוף. ומה לי כולו או מקצתו. אבל למדנו ישוב נכון וברור על כ"ז מלשון רבינו עצמו. דז"ל בשאי' קס"ח לענין נעה"ס משום עקרב. מי אמרינן נעה"ס משום ענוגא הוא דאסור והלא לא מיענג. למדונו רבינו דהא דמותר לצורך מצוה להכנס במקום עקרבים ויהיה מוכרח לנעול אה"ס הוא משום שאין בזה בטול מ"ע דאורייתא כיון דשלא לשום תענוג הוא לובשו. הא ודאי שאינו אסור מה"ת אלא גזירה דרבנן. דמה"ת לא אסור אלא העושה לשום תענוג וה"נ רחיצה וסיכה ומשו"ה התירו במלך וכלה דלא עבדו לשום תענוג ושרי מה"ת. משא"כ אכילה ושתי' אסור בכל ענין שמשבר הרעבון בדרך אכילה משו' דנ"ל מוהאבדתי את הנפש שיש בו אבידת הנפש. או בג"ש דענוי ענוי מויענך וירעיבך. אלמא דבעינן שיהא באותו יום באבידת הנפש שהוא מיעוט חלב ודם או שיהא ברעבון. וכל האוכל אפי' שלא לתענוג הרי אינו רעב ואין נפשו אובדת. אבל לשון ועיניתם דכתיב בחמש עינוים לא אסרה תורה אלא התענוג שבהעדרם מיקרי ענוי וכל שאינו עוסק בתענוג ה"ז בכלל מענה נפשו שהרי אינו מתענג. מיהו מדרבנן החמירו אפי' שלא לשום תענוג והקילו במקום הצורך. וע' מש"כ עוד מזה בשאי' קס"ח. ומש"ה הקילו בקטנים דהני רביתייהו שלא לשם תענוג. כמש"כ בהגה"מ ה' ש"ע פ"ג אות כ' דתינוקות חולים לרחיצה וסיכה: והנה בס' יראים שם הוכיח עוד דהכל מדרבנן מסוגיא נדרים דע"ט ב' בהא דתנן ואלו נדרים שהוא מיפר דברים שיש בהן ענוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ. והוי בגמרא אי לימא דאמרה פירות עולם עלי אם ארחץ למ"ל הפרה לא תרחץ ולא ליתסרן פירות עולם עלה. אלמא שאין ברחיצה ע"נ כלל. והעלה פי' חדש בסוגי' זו לדעת רבינו באופן דלת"ק יש ברחיצה ע"נ. ועדיין לא יישב הא דר' יוסי אמר אין אלו נדרי עינוי נפש. וע"ש בר"ן ד' פ' בד"ה אלא דאמרה שהוכיח להמסקנא דס"ל לר' יוסי דאפי' ניוול לעולם אין בו ע"נ והאיך אפשר דפליגי תנא קמא ור"י גם ביוה"כ. ויותר קשה שהרי לא מצינו בנדרה מנעה"ס שיש בזה משום ענוי נפש. וגם בתשה"מ מפרש שם ד' פ"א בעא מיני' רבא מר"נ תשה"מ לרבנן ע"נ הוא או' בינו לבינה ומסיק דנדרים שבינו לבינה הוא ולא ע"נ. וכ"ז לכאורה קו' חמורות. אבל במח"כ מרן ר"א ממיץ בעל ספר יראים אין כאן קו' מעיקרא דעינוי נפש דכתיב ביוה"כ אין פירושו שוה לע"נ דכתיב בנדרים שם דבנדרים פירושו שנדרה לענות ולצער נפשה. ולא שנדרה מדברים שבקיומה מענג הנפש. אלא מדברים שבהעדרן מכחיש הנפש. ומשו"ה בעבדים שנדרו לע"נ תנן בנזיר דס"ב שאין בעליו צריך להפר כלל משום שאין רשות להעבד להכחיש גופו. אבל אם הי' נודר מתה"מ או מנה"ס שאין בהעדרן הכחשת הנפש אלא שבקיומן מענג הנפש ודאי רשות ביד העבד שלא להתענג ואין האדון נשכר מתפנוקי עבדו כלל. ואדרבה מפנק עבדו סופו יהי מנון. אבל להכחיש גופו ולא יוכל לעבדו בכח האדם. זה אין העבד רשאי. וכן האשה אם נדרה להכחיש עצמה הבעל מיפר אבל אם נדרה שלא להתענג אינו יכול להפר. כ"ז בנדרים. אבל ביוה"כ הוא להיפך שלא צוותה תורה להכחיש הגוף אלא מאכילה ושתי' ולא משארי דברים המצערים ולא אסרה תורה אלא תענוגים של ד' דברים דמיקרי העדרן ענוי. לאפוקי תענוג ריח טוב וטיול שלא נזכר בהעדרן ענוי. וכ"ת מנלן באמת שאין הפי' ביוה"כ כמו בנדרים שצוה המקום לצער עצמו בדברים אלו. הל"ק שהרי באמת ליכא צער כלל בהעדר רחיצה וסיכה ונה"ס ותה"מ וא"א למשכח צער הגוף אלא לישב בחמה וכדומה. וכבר מיעטה התורה כדתני' בת"כ והובא ביומא פ' יוה"כ יכול ישב בחמה או בצינה ויצטער כו' וע"כ פי' ענוי אינו אלא איסור תענוג בדברים שבהעדרן נקרא ענוי משא"כ בנדרים אם נדרה לישב בחמה ובצינה ה"ז נדרי ע"נ שהרי מכחיש הגוף. ולהיפך העדר תענוג אין זה ענוי נפש. ושפיר שקיל וטרי הגמרא אי העדר רחיצה יש בו צער הגוף ממש ג"כ או אינו אלא תענוג שבהעדרו כתיב ענוי ובאמת אינו מכחיש הגוף כלל. ואוסיף בזה דבנדרים שם אי' לרבנן דאמרי כי לא רחצה אית בה ע"נ כי רחץ ביוה"כ לחייב כרת ומשני רבא דביוה"כ בעינן דוקא דידע ענויא בהאי יומא כו'. והקשה הר"ן מאי מקשה הש"ס הא בפ' יוה"כ נ"ל מוהאבדתי דוקא שיש בו אבידת הנפש ותי' דרבא פירקא לאידך דרשה. ודבריו ז"ל תמוה שהרי למ"ד דנ"ל מענוי דרעבון ודאי לק"מ קו' הש"ס. ובאמת בחי' רשב"א נשאר בתימא על הגמרא. ואולי כוונת הר"ן דלפי הברייתא דמקיש למלאכה בשוא"ת לאפוקי לישב בחמה ובצנה וכפרש"י שם דבזה נכלל גם שלא ירחץ שהוא ג"כ בשוא"ת. ומפרש הר"ן דהני תנאי דברייתות פליגי ומאן דמקיש למלאכה בשוא"ת א"צ עוד לדרשה של והאבדתי וע"ז שפיר מקשה הגמ' דנדרים ליחייב כרת אהנך מיני ג"כ. וע"ע מש"כ בזה להלן. אבל לדעתי אין אנו צריכים לשום דוחק ואדרבה הסוגיא קאי רק לפי הדרשה של והאבדתי. דודאי כל הכחשת וצער הגוף יש בה אבידת הנפש שהרי הגוף נימק והולך עד שמת מזה הצער וגם חלבו ודמו מתמעט. ובשלמ' דבר שאין בו ענוי והכחשת הגוף כלל רק שבהעדרם כתיב ענוי. אבל באמת אינו אלא חסרון בתענוג. ניחא שאין בו כרת שהרי כתיב והאבדתי ובהעדר תענוג אין אבידת הנפש. אבל לת"ק דברחיצה איכא צער הגוף דאשה אינה יכולה לנדור שהבעל מיפר וא"כ הרי יש בו משום והאבדתי כמו באו"ש ומשני שפיר דנהי דיש בו אבידת הנפש מכ"מ אינו ביום א' כמו בהעדר אכילה ושתי' נחסר ביום א' חלבו ודמו. אבל נדר שהוא לזמן מרובה אפשר דגם ברחיצה יש אבידת הנפש. והכי בעא רבא מר"נ בתשה"מ ומיושב הכל. עוד הוכיח הריב"א דחמש עינוין מדרבנן. מדאי' בירו' סיכה כשתי' לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש וביוה"כ לא לאיסור ולא לעונש. הרי אינו אסו' מה"ת. והנה בסמ"ג אי' הנוס' בירו' לאיסו' ולא לעונש אבל הריב"א הוכיח לפי הנו' שהי' לפניו. ולענ"ד גם נוס' זו אינה מכרעת דודאי אינו שוה איסור סיכה לשתיה כמש"כ דסיכה אינה מה"ת אלא לשם תענוג משא"כ שתי'. והיינו פיר' הירוש' וביוה"כ לא לאיסור. שאינו דומה איסור סיכה לאיסור שתי' והיינו שלא לשם תענוג. והוסיף דאפי' בשעה שאסור מה"ת כגון דעביד לתענוג אינו דומה מכ"מ בעונש. וממילא אזדא הראי' שהביא התוס' שהוא מדרבנן מהא דתנן פר"ע מנין לסיכה שהיא כשתי' ביוה"כ שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. וזה הדרש הובא לענין תרומה לזר בתורת אסמכתא. כ"ז הוכחת התוס'. אבל לפי דברינו בשאי' קל"ב דדעת רבינו דבתרומה ודאי מה"ת אסור סיכה א"כ ה"נ ביוה"כ הוא מה"ת. והא שהביא התנא הא דרשה ביחוד לסיכה יותר מכל ההוכחות לרחיצה ונעה"ס ותשה"מ היינו משום דבא להחמיר בסיכה יותר מברחיצה וכדאי' בירושלמי יומא ביה"כ בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. בת"צ ובת"ב סיכה שהיא של תענוג אסור שאינה של תענוג מותר. וכן פסק הרמב"ם בה' ש"ע פ"ג ה"ט ובש"ע רסי' תרי"ד דסיכה להעביר את הזוהמא אסור. והיינו שהביא התנא מנין לסיכה שהיא כשתיה דאפי' אינו לשום תענוג אסור. [והכי מתפרש לענין תרומה מה שהבי' הגמרא דרשה דותבא כמים בקרבו אחר דרשה דולא יחללו שהוא אזהרה מה"ת לדעת רבינו והרמב"ם כמש"כ שם. היינו משום דס"ד דמקרא דולא יחללו לא למדנו לרבות אלא אזהרה לאיסור ולא לעונש חומש דכתיב בלשון ואיש כי יאכל קודש וגו' וכמו שבאמת לא נתרבה לחיוב מיתה ב"ש מש"ה הביא עוד קרא דדמי לשתי' אפילו לתשלומין והוא בכלל ואיש כי יאכל קודש. ורק לענין מיתה ב"ש א"א למילף מהאי קרא דד"ק כמו ביוה"כ אינו כשתי' ממש לענין כרת] והתוס' לטעמייהו שכ' ביומא שם בסד"ה דתנן. דידיו מלוכלכות שרי בסיכה כללא דמילתא היכ' דאינו בשביל תענוג שרי עכ"ל. והוא נגד הירו' הנ"ל ושפיר קשה להו למאי הביא התנא קרא דד"ק אם לא ללמד שאינו אלא בתורת אסמכתא ומדרבנן. והא שהעלו התוס' דלא כהירו' לא שנעלם ח"ו מהם מאמר הירו'. אלא שהי' להם הוכחה דתלמודן ע"כ חולק על הירו'. משום שהביאו בתוס' ברכו' דט"ז ב' ד"ה אסתניס אני נוס' בירו' ברכות פרק ב' אבל אסור ברחיצה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מות' כהדא דאיתמר מי שיש לו חטטין בראשו כו'. וכן הוא באמת לפנינו בברכות שם כהדא דשמואל עלו בו חטטין בראשו כו' [וכצ"ל בתו']. ומבואר מזה דחטטין דומה לאינו של תענוג. וא"כ לדעת הירו' דסיכה חמור מרחיצה. ואסור באינה של תענוג ביוה"כ אסור גם למי שיש בו חטטין. והרי מבואר בתלמוד דילן להיפך ביומא דע"ז ב' דמי שיש לו חטטין בראשו שרי לסוך ביוה"כ אלא תלמוד דילן פליג ומתיר גם בסיכה שאינה של תענוג. אבל שיטת הרמב"ם והש"ע דודאי קיי"ל כהירו' ואין חולק ע"ז. וחטטין אינו דומה לאינו של תענוג אלא דומה לחולה. והא דירו' ברכות הנ"ל יש נוס' אחרת במ"ק פ"ג ה"ג שמואל עלו לו חטטין כו' ולא גרסינן כהדא דשמואל. והיא מימרא בפ"ע ולא שייך להא דרחיצה דלקמי' ואזיל ההוכחה דתלמודן פליג על הירו' דסיכה ביוה"כ חמיר מרחיצה. ומעתה אזיל ההוכחה של התו' כמש"כ. עוד הוכיח הרא"ש שחמש עינוין מדרבנן. מדקאמר ביומא ד' ע"ז הני חמש עינוין כנגד מי אמר ר"ח כנגד חמש ענוין שבתורה כו' ולא אמר מנה"מ או מנלן אלא ודאי אינו שואל אלא אם יש איזה רמז בתורה אבל עיקר עשה דענוין לא קאי אלא באכילה ושתי'. והנה רבינו גריס מנלן. ובה"ג העתיק ר"פ יוה"כ מנה"מ אר"ח כו' והכי אי' בסמ"ג מ"ע ל"ב. מיהו אפי' לנוס' כנגד מי לענ"ד אין בזה שום הוכחה דעיקר עינוין מדרבנן. דודאי עיקר איסור חמש דברים אלו נ"ל משבתון כדתני' בת"כ והובא בגמ' דע"ד מנין ליוה"כ שאסור ברחיצה וסיכה ונעה"ס ותשה"מ ת"ל שבתון שבות. ומ"ע מה"ת היא וכ"כ הרמב"ם שם פ"א ה"ה ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכיל' ושתי' שנא' שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענוין אלו ויבואר עוד בסמוך. ולא בא ר"ח אלא לפרש מנלן לדרוש חמש עינוין באותו דרשה דשבתון. ונהי דמד"ק למדנו בכל הני ד' דמיקרי ענוי ממיל' ארבעה אילו בכלל שבתון. מכ"מ היכן מרומז בתורה שיש ד' ענוין מה"ת. ע"ז הביא ר"ח רמז בתורה. אבל עיקר מ"ע א"א ללמוד מהני קראי שהרי בפי' מקשינן ענוי למלאכה שאינו אלא אכילה ושתי' כדתני' בת"כ והובא בגמ' ד' ע"ד ב'. כ"ז ישבתי נוס' דילן דעיקר דרשה משבתון. איברא רבינו ובה"ג דגרסי מנה"מ או מנלן. מבואר דס"ל דר"ח יליף עיקר מ"ע מהני קראי. ופליג על דרשה דת"כ דיליף משבתון. ונראה דתלי' בפי' הברייתא שהביא הגמ' תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה או בצינה ת"ל וכל מלאכה ל"ת מה מלאכה שב וא"ת אף ענוי נפש שב וא"ת. והדר מביא הגמ' בריית' דת"כ מה מלאכה שחייבין עליו כרת במקום אחר אף עינוי נפש שחייבין עליו כרת במק"א כו'. ואפשר לפרש דהני תנאי פליגי באופן ההיקש. ות"ק ס"ל דמהיקש למלאכה בשב וא"ת למדנו דוקא או"ש ולאפוקי ישיבת חמה וצינה וה"ה רחיצה וסיכה ונעה"ס ותשה"מ. וכי תימא הא גם הני שב וא"ת נינהו. הא ל"ק דמי לא עסקינן שיושב באמבטי או רגלו טבול בשמן או נעול בסנדל או משמש מטתו סמוך לחשיכה. והפרישה מאלה הוא בקום ופרוש ואינו דומה למלאכה ואכילה דהני כל מעשה וכל לעיסה מעשה חדשה היא. ואינו מקושר למה שעשה ואכל תחלה. משא"כ הני ד' עינוין כ"ז שעסוק בהן בלי שום מעשה כ"ד ה"ז מתענג בהם. ולפי ההיקש למלאכה אינו מחויב לפרוש בקום ועשה וממילא לא נאסר אפי' בקום ועשה כמו שאמרו שם לענין חמה וצינה ואימא היכי דיתיב בשמשא וחיים לי' לא נימא לי' קום תוב בטולא כו'. ומשני דומי' דמלאכה מה מלאכה לא חלקת בה אף ענוי לא תחלוק בה. ולפי זה הפי' לא נזכר במ"ע תענו ועניתם כי אם אכילה ושתי'. ורבותינו התו' והרא"ש דס"ל הני מדרבנן ע"כ מפרשי הכי ברייתא זו כמש"כ. ומעתה אפי' לשיטת רבינו וסיעתו דאסור מה"ת ע"כ צ"ל דלא מתענו ועניתם נ"ל. אלא מדכתיב שבתון הוא דנ"ל וא"כ ע"כ הני חמש תענו ועניתם דא' ר"ח אינו אלא רמז ולא דרשה ממש. שהרי איתקשי למלאכה ומש"ה אי' בגמ' כנגד מי. ולא מנה"מ או מנלן. אבל רש"י לא פי' הכי וז"ל בד"ה מה כו' ואין זה אלא כגון הני דמתניתין לא יאכל ולא ישתה ולא ירחץ עכ"ל. הרי מבואר דמפרש דהני תרי ברייתות לא פליגי ושני הקישים אמתים. והיינו דלענין מ"ע מקשינן מה מלאכה בשב וא"ת כו' ונכלל בזה איסור רחיצה וסיכה כו'. ולענין עונש כרת מקשינן בא"א מה מלאכה חייבין עליה כרת במק"א כו' וזה אינו אלא אכילה ושתי'. וכ"ת מנלן להקיש לענין מ"ע מה מלאכה ה"ז בשב וא"ת ולאסור כל הני דילמא באמת לא מקשינן אלא מה מלאכה שחייבין עלי' כרת במק"א כו' הא ל"ק דלזה מהני הא דאר"ח חמש עינוין כתיבי בתורה. ולפי זה שפיר גרסינן מנה"מ או מנלן. איך שהוא אין מח' מהני נוסחאות ראי' שהוא מדרבנן. וגם מכאן מוכח שיטת רש"י שהם מה"ת. מדפי' הקישא קמא דרחיצה ג"כ למדנו לאסור מהקישא דומיא דמלאכה: עוד הוכיח הרא"ש מדרשה דשבתון שבות שאינו אלא שבות דרבנן כמו שבות דשבת. ולכאורה הי' לנו מקום לומר כמש"כ הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת פ' אמור עה"פ ובחודש השביעי וגו' יהי' לכם שבתון. עפ"י דקדוק מהמכילתא דעיקר שבותין בשבת ויו"ט מה"ת. שלא יטרח כל היום למדוד תבואות ולשקול פירות ולמלאות החבית יין וגם לשאת אבנים כל היום וכו' וזהו ביטול מ"ע דשבתון שבות. וא'"כ גם שבות דיוה"כ עיקרו מה"ת. אבל מה אעשה שדברי הרמב"ן ז"ל לא זכיתי להבין. והרי בשבת דקי"ד ב' אית' ארחב"א אר"י יוה"כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק מיתיבי מנין ליוה"כ שחל בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות למאי אילימא למלאכה והכתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו בקניבת ירק לא לעולם למלאכה ולעבור עליו בעשה ול"ת. הרי מסיק הגמרא דשבתון דכתיב בשבת אינו עשה בפ"ע כמש"כ הרמב"ן אלא במקום ל"ת גמור ולעבור גם בעשה. הן אמת דהרמב"ם ז"ל כתב ג"כ דאיסור שבותין אסור מה"ת אבל בא"א וז"ל בה' שבת פ' כ"ד הי"ב אסרו חכמים לטלטל כו' כדי שלא יהי' כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנא' בתורה למען ינוח עכ"ל. הרי שלא כתב אלא שבטל הטעם למען ינוח אבל לא עבר על מ"ע מפורש שבתון כמש"כ הרמב"ן. וא"כ יפה הוכיח הרא"ש דכמו דשבתון שבות דשבת אינו אלא אסמכתא ה"נ שבתון שבות דענוין דיוה"כ. אבל באמת לק"מ דבשלמא שבתון דכתיב בשבת שפיר י"ל דאתי למלאכה לעבור גם בעשה מוסף על הל"ת. אבל ביוה"כ דעיקר מצוה דענוי כתיב בלשון עשה וא"כ שבתון למאי אתי. אלא שבתון שבות מה"ת. והרי גם בשבת ס"ד דגמרא דשבתון אתי לאיסור קניבת ירק מה"ת וכהרמב"ן דשבותין מה"ת. אלא לבסוף דחי הגמרא דשבותין אינו מן התורה וקרא דשבתון דכתיב בשבת בראשית אתי לעשה מוסף על איסור ל"ת. מכ"מ ודאי שבתון דיוה"כ ע"כ לעשה דשאר עינוין אתי. [כ"ז פירשתי לפי פרש"י בשבת שם דהברייתא דריש משבת דכתיב בש"ב לאסור קניבת ירק. משא"כ שבתון דכתיב ביוה"כ לחמש עינוין קאתי. ולהמסקנא דקניבת ירק מותר בשבת שחל ביוה"כ אתי שבתון דכתיב בש"ב לעשה בשבת למלאכה דאורייתא. אבל לא זכיתי להבין בעניי סוגי' זו לפרש"י. דלפי הדחוי דקאי למלאכה דאורייתא וקניבת ירק דתני בברייתא היינו קניבת ירק דמחובר למאי תני שבת שחל ביוה"כ מה לי יוה"כ או שבת דעלמא. בשלמא אי נפרש קניבת ירק דתלוש ניחא הא דדייק שבת שחל ביוה"כ דאי בשאר שבתות השנה אפי' בלא דרשה דשבתון ג"כ הי' אסור מדרבנן מיהא לטרוח בשביל אכילה דחול מש"ה נקיט ביוה"כ דאי באיסור מדרבנן הוי לן למשרי משא"כ אי אסור מה"ת. או להיפך דבשאר שבתו' שנה שרי באמת קניבת ירק לאכילת שבת משא"כ ביוה"כ אינו אלא לאכילת לילה. אבל להמסקנא מה לי יוה"כ בכאן ותו למאי נקיט הכא קניבת ירק והכי מיבעי מנין למלאכה בשבת שאסור שנא' שבתון. ותו ק' לשון שאסור וכי לא סגי לן איסור אזהרה דלאו וכרת. והכי מיבעי מנין דבעשה והכי מקש' הגמ' ר"פ יוה"כ אסור והא בכרת קאי. גם לשון הגמ' למאי אילימא למלאכה והכתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו לקניבת ירק. ולפרש"י ותו' דקאי האי אילימא על הברייתא. הא מפורש בה קניבת ירק ולא מסתפק הש"ס אלא באיזה קניבת ירק איירי. א"כ הכי מיבעי במאי אי דמחובר הכתיב ל"ת כל מלאכה אלא דתלוש. ולולי פרש"י ותו' הייתי אומר דהברייתא קאי על שבתון דכתיב ביוה"כ. דאע"ג דקאי על עינוין ולרבות ד' עינוין. מכ"מ פשיטא דקאי גם על מלאכה. דתרווייהו כתי' בהאי קרא שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו. וענין הדרש הוא דשבתון דכתי' בש"ב אתי למעט תוספת שבת שאינו כמו ענוי דיוה"כ כמש"כ לעיל סי' קי"ב אות ה' עפ"י סוגיא דמ"ק יע"ש. ובא זה הלשון כדי למעט השביתה. ושבתון דכתיב ביו"ט הוא לעשה כדאי' בשבת ד' כ"ד ב' רב אשי א' שבת שבתון עשה [והוא טה"ד אלא שבתון עשה דלא כתיב שבת שבתון ביו"ט כלל אלא שבתון. וכ"ה שם דקל"ג א']. והנה לא נצרכנו למעט תוספת ביו"ט שהרי כבר למדנו משבת בראשית דחמור אלא אתי לעשה. משא"כ בשבת בראשית איכא עשה טובא כמש"כ התו' שם דס"ט א' ד"ה דידע. דכתיב וביום השביעי תשבות וכתיב נמי ושמרתם אה"ש. אלא למעוטי מתוספת. ומעתה שבתון דכתיב ביוה"כ במלאכה אי למעוטי מתוספת למלאכה כבר למדנו משבת בראשית דחמור בזה. אלא להקל בו בקניבת ירק דאסור בכל שבתות וביוה"כ הקיל הכתוב. ומזה למדנו דבשבת בראשית אסור מה"ת וממילא אפי' חל ביוה"כ ודחי הגמ' דבאמת קניבת ירק אינו מרומז בתורה כלל ושבתון דכתיב ביוה"כ אתי לעשה על איסור מלאכה ולא כהברייתא. ופי' הסוגי' למאי על הקרא קאי. ולהוכיח כתנא דברייתא. דלמאי אתי שבתון דכתיב ביוה"כ אילימא למלאכה והכתיב לא תעש' כ"מ אלא לקניבת ירק להתיר בו. ומזה למדנו דאסור בשבת. לא למלאכה אתי האי קרא ולעשה אבל קניבת ירק אינו אלא איסור דרבנן ושרי אפי' בשבת שחל ביוה"כ: ועיקר זה הפי' לאו חדתא היא לן. וכבר הביא בחי' הרמב"ן בשם י"מ לפרש האי דחוי לא למלאכה קאי על המקרא ולא כברייתא והביא הרמב"ן דוגמא לדבר בסנהדרין ד' נ"ד ב' אביי א' כו' דלא כהברייתא. אלא שגם לפי פירושם ז"ל קאי הברייתא על שבתון דכתיב בש"ב ואי קאי לאסור קניבת ירק היינו כהרמב"ן ז"ל דיש עשה בשבותין. ולהמסקנא מבואר להיפך. אבל לדעתנו הדלה אאל"כ דאי לעשה על ש"ב כבר כתיב ושמרתם אה"ש וכמש"כ בשם התו'. אלא קאי על שבתון דיוה"כ דשבתון משמעו או להקל השביתה באיזה פרט כמו שבתון דש"ב דבא להקל בתוספ' או לעשה כמו ביו"ט: עוד הביא הרא"ש ראיה מהא דקאמר ר"ח חמשה עינוין וחשיב גם אכילה ושתיה וזה ודאי אינו אלא אסמכתא שהרי עיקרו מבואר מוהאבדתי ה"נ אינך אסמכתא. והנה אי מפרש דר"ח מודה דעיקר עינוין נ"ל משבתון שבות. והוא לא בא אלא למצוא רמז על מנין חמש עינוין א"כ בע"כ הוצרך להביא גם או"ש במנין. אכן אי נימא דר"ח בא ללמוד מכאן עיקר דין עינוין א"כ לכאורה הוכחה הוא מדחשיב מכאן או"ש. אבל באמת נראה דגם לאכילה ושתיה איצטריך מנינא דתענו ועניתם. דהרא"ש תענית פ"א סי' ט"ו כ' לענין טעימה דכ' הר"י הברצלוני דאפי' בת"צ מותר לבד מת"ב ויוה"כ. ולא נודע הטעם. והגר"א בסי' תקס"ז כ' משום דא"א לומר תענית קביל עליה ולא בקבלתו תליא וקשה דא"כ בכל ת"צ נמי. הן אמת דבס"ק הסמוך כ' עוד משום דברצו תליא א"כ היינו קבלה. אבל כבר כתבנו לעיל סי' קנ"ח אות א' דעיקר תעניתים אלו הוקבע הכי בלי שום שנוי. אלא נראה דודאי להמסקנא בסוגיא דברכות שם דלאו אכילה ממש היא לא נאסר כלל טעימה ולא בקבלה תליא מילתא. אבל כיון דאסור גם ברחיצה וסיכה לא גרע טעימה מרחיצה וכדומה וזהו רבוי מתענו ועניתם. דאע"ג דלאו אכילה היא מכ"מ הרי אין הגוף מתענה. והיינו טעמא דאי' בירו' תרומות פרק ו' דאפי' לר"ל דאמר חצי שיעור מותר מה"ת מודה ר"ל ביוה"כ. והוא מזה הטעם דאע"ג דלאו אכילה היא מכ"מ לא גרע מרחיצה שהגוף נהנה מזה אלא שקשה מסוגיא ר"פ יוה"כ דמבואר דמחלוקת ר"י ורשב"ל בחצי שעור הוא גם ביוה"כ. וחולק על הירו'. אבל נראה דהגאונים דאסרי טעימה ביוה"כ מטעם הנ"ל וממילא לר"ל חצי שעור וכהירו' מפרשי הסוגיא בא"א מפרש"י. דבאמת לפרש"י קשה לי דמתחלה מקשה הגמ' על הדתנן יוה"כ אסור באכילה ובשתיה כו' אסור ענוש כרת הוא ומשני לחצי שעור כו'. ואח"כ הוי הש"ס על תחלת הקו' וכל היכי דתני ענוש כרת לא תני אסור והתניא אע"פ שאמרו אסו' בכולן לא אמרו ענוש כרת אלא האוכל ושותה בלבד ומשני דה"ק כשאמרו אסור לא אמרו אלא בחצי שעור אבל כשעור ענוש כרת כו' ואב"א כי קתני אסור אשערא. והנה האי אב"א קאי על התחלת הק' אסור ענוש כרת הוא. ומאי אהני בישוב זה הא מכ"מ קשה הברייתא אע"פ שאמרו אסור בכולן כו'. הרי מפורש דאכילה ושתיה נקיט בלשון אסור וע"כ לח"ש וא"כ ממילא מתפרש המשנה הכי. אלא נראה דבודאי ביוה"כ לא פליגי אלא מכ"מ מקשה לרשב"ל הא דתנן בלשון אכילה ושתיה. בשלמא לר' יוחנן אמר דבכה"ת כולה ח"ש אסור מן התורה והרי הוא בכלל איסור אכילה אלא שאין נענשין ע"ז ניחא הא דנקיט לשון אכילה. אבל לרשב"ל דבכה"ת מותר וא"כ אינו בכלל אכילה מא"ל. וע"כ מיירי בכשיעור כזית או יותר ולא פחות. ואין לומר דמיירי בכזית והוא פחות משעור ביוה"כ. דאין נ"מ בכזית כלל. ולמאי תנן אכילה ושתיה טעימה הוי לי' למיתני. ומשני דמודה דאסור מדרבנן ור"ל משום איסור אכילה דרבנן בכל איסורין שייך לשון אכילה ושתי'. וזה אינו ישוב מרווח מש"ה משני אב"א כו'. והשתא אינו שייך ישוב הברייתא למשנתנו. שהרי בברייתא לא תני אכילה ושתי' אלא שאמרו אסור בכולן. כן הי' נראה לפרש הסוגי': ואחר שישבנו בעזרו ית' והסרנו כל עקולי ופשורי משיטת רבינו וסיעתו. נראה להוסיף דמחלוקת רבינו וסיעתו עם רבותינו בעלי התו' מחלוקת בעלי הגמרא הוא אם הוא מה"ת או מדרבנן. דבד' ע"ח א' אי' זעירא בר חמא כו' א"ל לר"י ברי' דריב"ל תא אימא לך מילתא דהוי עביד אבוך. מטפחת הי' לו בעיוה"כ שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. בערב ת"ב שורה אותה במים ולמחר מעבירה ע"ג עיניו. פי' בלא נגוב משום דת"ב קיל מיוה"כ. וכן כי אתי רבה בר מרי כו' א"ל ר' ירמי' לר' יעקב בר תחליפא איפכא אמרת לן. דבט"ב הי' עושה כמין כלים נגובין וביוה"כ שרי בלי נגוב. ואותבינך סחיטה דנהי משום רחיצה שרי משום מלאכה אסור. הרי דבל"ז הי' עולה עה"ד להחמיר בט"ב ברחיצה מביוה"כ. ולכאורה תמוה אמאי. ובמאי פליגי. ועוד אי' להלן עמד רי"צ ב"נ על רגליו וא' אני ראיתי את ריב"ל שיצא בסנדל של שעם ביוה"כ ואמינא לי' בת"צ מאי א"ל ל"ש אמר רבב"ח אני ראיתי את ר"א דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בת"צ ואמינא לי' ביוה"כ מאי וא"ל ל"ש. בהא ג"כ ק' הא דריב"נ היאך ס"ד דת"צ חמור מיוה"כ. אלא כך הענין. דהא ודאי בת"צ אסורין הני חמש מד"ק וכמש"כ לעיל סי' קנ"ח אות א' מדכתיב בט"ב הנזר ופי' ת"י האמנע מתפנוקין דמשמעו כמו נזיר ששערו פרוע ה"נ בלי רחיצה וסיכה. וע' פי' רמב"ן על התור' פ' בהר ע"פ את ענבי נזירך וא"כ אי נימא דביוה"כ הוא מה"ת ודאי חמור מת"צ ות"ב שאינו אלא ד"ק. ואי נימא דביוה"כ חומר מדרבנן הרי קיל מת"צ שהוא מד"ק. וכבר הראנו לדעת כיב"ז בסי' ק"ע אות ג' דפליגי בתלמוד במלאכת חוה"מ אי מה"ת או מדרבנן אע"ג שאינו מפורש כ"כ. ה"נ בענוין דיוה"כ. והשתא אפי' נימא כפרש"י בסוגי' דחצי שיעור דלר"ל מה"ת ביוה"כ ג"כ מותר נימא דאזיל סוגי' זו למ"ד דענוין מדרבנן ממילא טעימה לדידן וח"ש לר"ל מדרבנן והירו' דס"ל דת"ב קיל בעינוי מיוה"כ כמש"כ לעיל לענין סיכה שלא לשום תענוג. הרי ס"ל שביוה"כ הוא מה"ת מש"ה ס"ל דח"ש אסור לר"ל ג"כ. וכן לפסק הלכה י"ל שהוא מה"ת וכסוגי' דעלמא דיוה"כ חמור מת"ב לעינוין. וכבר הראיתי דע"כ רש"י סבירא ליה הכי לפסק הלכה מדפי' הברייתא דומי' דמלאכה באופן דרחיצה אסור מה"ת:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה