אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קנח · פירוש ג

פירוש ב

ואם חל להיות ערב ט' באב בשבת אוכל ושותה כ"צ כו'. בתוספתא תענית ספ"ג אי' תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל אדם כ"צ ושותה כ"צ ומעלה ע"ש אפי' כסעודת שלמה בשעתו ואין מונע עצמו מכלום. ומובן דמכש"כ ערב תשעה באב שחל בשבת אבל לרבינו גריס ערב תשעה באב שחל בשבת כו'. משמע דט' באב עצמו לא. מיהו לפנינו בגמרא תענית ד' כ"ט ועירובין ד' מ"א איתא תרווייהו תשעה באב שחל להיות בשבת וכן ערב ט' באב כו' והכי אי' בה"ג ורי"ף. נמצא יש בזה נוסחאות שונות. ולפי נוסחת רבינו ודאי לא בא למעט ט' באב עצמו מבשר ויין ח"ו שהרי אבל ג"כ שרי בבשר ויין. ואפי' מתו מוטל לפניו שרי בשבת בבשר ויין כדאי' ר"פ מי שמתו אלא מהא דעושה אפי' כסעודת שלמה בשעתו. ור"ל להוסיף על הרגלו בשבת. אפשר דאסור לכל אבל [זולת שהתירו יין משום תנו שכר לאובד וגו'] ומי שמתו מוטל לפניו. וראי' לדבר שגינו חז"ל את נבל הכרמלי כדאי' במדרש שמואל פ' כ"ג שנאמר וימת שמואל וסמיך ואיש במעון וגו' אמר הקב"ה הכל סופדין וטופחין על לבן על מיתתו של צדיק והרשע הזה עושה מרזיחין והרי סעודתו הי' ברה"ש כדאי' שם וברה"ש די"ח ויהי כעשרת הימים אלו עשרת ימים שבין רה"ש ויוה"כ. וכן פרש"י עה"פ כי על יום טוב באנו על יו"ט של רה"ש אלא דמכ"מ הי' אסור לעשות מרזיחין ושמחה יתירה מחמת אבלות דשמואל. והכי מוכח ממש"כ רבינו סי' ט"ו טעמא דשבת עולה משום דעונג כתיב בי' ולא שמחה. וא"כ באבלות ישנה תלי' בגירסת הברייתא. אי שרי לעשות מרזיחין אפי' בט' באב עצמו או לא. ולנוסחת רבינו אסור וכן נראה דיוק לשון הרמב"ם ה' תענית פ"ה ה"ח וערב ט' באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כ"צ ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה וכן ט"ב עצמו שחל להיות בשבת אינו מחסר כלום. הרי שלא עירב רבינו ערב ט' באב וט' באב עצמו בחדא בבא כלשון הגמרא ורי"ף. אלא חילק ביניהם. ובט' באב עצמו לא התיר לעשות סעודה יתירה על מנהגו. אלא שאינו מחסר ממנהגו. ומעתה אין מהתימא על הר"י מווינא שאוסר בתה"מ בט' באב שחל בשבת מהא דתני' בתוספתא הנ"ל ואין מונע עצמו מכלום כמש"כ הרא"ש תענית פ"ד סל"ב. דאפשר דגירסתו הי' ערב ט' באב כגי' רבינו. אלא שבאו לדחות מטעם אחר. דבמילי דיחיד אקילו טפי באבילות ישנה ויוכל להיות דאפי' דברים שבצינעה אינו נוהג בשבת והרי אין זה בכלל דברים יתרים. אבל יש לעמוד ע"ס דעתו ז"ל שכ' הרא"ש בשמו בזה"ל מידי דהוי אקובר מתו ברגל. שאנו דוחין אבלות לאחר הרגל ואפ"ה נוהג דשב"צ ברגל וה"נ גבי שבת זו גבי ת"ב הוי כרגל ואסיר בתשה"מ כו'. והנה מדלא סיים ואסור דברים שבצינעא דלהוי משמע גם ת"ת שהוא יותר הכרחי לדבר בו. ש"מ דלא אסר אלא תשה"מ וכמש"כ מהר"מ לובלין בתשו' סי' צ"ט ולא כמג"א סי' תקנ"ג סק"ז. וקשה אמאי הא במועד נוהג כ"ד שבצינעא ותו ק' קושית הר"מ שהביא הרא"ש שהרי מותר בגהוץ ותספורת בשבת. אע"ג שאינו אלא מצות שלשים. ומכש"כ שאינו נוהג מצות שבעה. ותו. מאי בעי למילף ממועד נילף משבת עצמה שאע"ג שאינו נוהג בו אבלות מכ"מ דשב"צ נוהג כדאי' במ"ק דכ"ד. ובאמת הגר"א ז"ל סי' תקנ"ד סק"כ הביא הראי' משבת. וכן הוא בשבלי הלקט כלל ט' סי' פ"ח. אבל דברי הר"י מווינא שדקדק ממועד לא דבר ריק הוא. אלא עיקרו של דבר הוא כמש"כ בס"ד סי' ט"ו אות ז' שדעת רבינו ורי"ף ורמב"ם וש"פ שבמועד אינו נוהג אבלות כלל אפי' דברים שבצינעא וגרסי בכתובות ד' ד' אע"ג שאמרו אין אבלות בשבת מכ"מ דשב"צ נוהג ע"פ מילתא בטעמא רבא. והוספתי שם שדעת בה"ג דשאר דשב"צ ואפושי שמחת מריעות מותר ביו"ט זולת תשה"מ וגריס בכתובות כמו לפנינו אע"ג שאין אבלות במועד. והוי כמו חתן ממש דמותר אפושי שמחה כדרך ימי המשתה ומכ"מ תשה"מ אסור. וזהו דעת הר"י מפאריש שהביא בתוס' יומא די"ח ב' שאסר יחוד במי שמת לו מת ברגל כמו בחתן. והראב"ד התיר ולא דמי לחתן דאית בי' משום אפושי שמחה כו' אבל ברגל דלית בהו כה"ג דהא גבי שבת לא אשכחן כו' וכ' התוס' וק"ק לי א"כ כי פריך התם מאבלות דחתן לאבלות דעלמא ומשני ר"א מי קא מדמית אבלות דהכא לאבלות דעלמא אבלות דהכא אקילו בי' רבנן כו' הוי מצי למפלג בין אבלות דהכא לדעלמא משום דחופה אית בה אפושי שמחה מיהו י"ל דעדיפא מינה קא משני עכ"ל התוס' וקשה לי מאי עדיפא הוא. הרי לישוב הש"ס דקולא שנוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ שבעת ימי אבלות יש לטעות דה"ה רגל כמש"כ באמת הר"י מפאריש ויותר הוי ליה לשנוי האמת דמשום אפושי שמחה הוא. אלא באמת כך מפרש גם הר"י מפאריש גם הראב"ד דהיינו קולא דנוהג שבעת ימי המשת' דאפושי שמחה ולא כשבת בימי אבלות. ופליגי הר"י מפאריש והראב"ד בדין אבלות ברגל שהראב"ד ס"ל דאפושי שמחה אסור והיא שיטת הרמב"ן שכתבתי לעיל שם וא"כ דומה לשבת ולא לחתן מש"ה התיר יחוד. והר"י מפאריש ס"ל כבה"ג דאפושי שמחה שרי ואינו אסור אלא דברי' שבצינעא שהוא תשה"מ לבד וא"כ הוי כחתן ממש. ומש"ה אסר יחוד. והיינו דעת הר"י מווינא ג"כ דשאני רגל משבת. דבשבת בימי אבל אסור כל דבר שמחה וברגל שרי. מעתה נתיישב הכל דס"ל דת"ב שחל להיות בשבת עושה אפי' כסעודת שלמה דהיינו אפושי שמחה שרי. וא"כ א"א להוכיח דתשה"מ אסור משבת בימי אבלו אלא מרגל בימי אבלו דהכל שרי ומכ"מ תשה"מ אסו'. ולא משום אבלות דאותו יום אלא משום דהוי קלות ראש ומשכח אבלות שחל עליו אחר הרגל וה"נ בת"ב שחל בשבת. אבל הא פשיטא דת"ת ושארי דברים שבצינעא שרי. ולא כשבת של אבלות ולא כמג"א שאוסר ת"ת [ומה שתלה המג"א במש"כ הרמ"א שאין אומרים פרקי אבות. אינו ראיה לאסור ת"ת כל היום. אלא משום שקבעו המנהג לומר פ"א ברבים בכל שבת במנחה. הנהיגו באותם שבת להסיר הקביעות דרבים כדי להודיע לרבים. והוא כמו שנמצא במדרש אין קובעין מדרש במנחה בשבת משום מיתת משה רבינו. אבל ת"ת בפ"ע ודאי שרי] ולדעת רבינו דאפושי שמחה יותר מהנהוג בכל שבת אסור בשבת זו שחל ט' באב בו יש עוד ראי' לאסו' תשה"מ כמו דאסור כל קלות ראש. ולא דמי לחתן ורגל דמותר אפושי שמחה. דהתם מצותם בכך. משא"כ בשבת זו אסור שני דברים אלו שגורם קלות ראש ביום מר. היינו אפושי שמחה ותשה"מ. ולא תקשה הא כמו שמותר אפושי שמחה בחתן ורגל משום שמצוותם בכך. ה"נ יהי מותר בתה"מ שבת זו שמצותו בכך משום עונג שבת. הל"ק דעונג זו אינו קבוע בכל שבתות השנה. שאשתו נדה וכדומה. ומטעם זה לא התירו תשה"מ אפי' בשבת שבתוך הרגל. משא"כ שמחת הרגל וחתן קבועה היא בזמנה. ובאמת הי' נראה דאי אירע ליל טבילה בשבת זו דמצוותה בכך דומה לשמחת מריעות דחתן ורגל דשרי וכן פסק בשל"ה ומג"א. אבל במנחת יעקב סי' צ"ט השיג ע"ז משום שאין טבילה בזמנה מצוה אלא משום פו"ר וא"כ אין הזמן קבוע בלילה זו ואע"ג שאני ביארתי בשאילתא צ"ו אות ז' דדעת רבינו ובה"ג דגם בזה"ז טבילה בזמנה מצוה. מכ"מ צ"ע דנהי דהטבילה הוא מצוה מכ"מ תה"מ אינו אלא משום מצות עונה כמו בכל שבת. וע' מש"כ סידרי טהרה סי' קפ"ד ס"ק י"ד. נחזור לענין דכל הוכחת הר"י מווינא לאסור תשה"מ בחל ת"ב בשבת אינו אלא לדעת הפוסקים דברגל שרי אפושי שמחה ומכ"מ תשה"מ אסור. אבל לדעת הפוסקים דכל דבר שבצינעא אסור במועד כמו בשבת. ודאי א"א ללמוד ט"ב שחל בשבת משם כלל וכקושית הר"מ שהרי כ"ד שבצינעא מותר וה"ה תשה"מ. ולא דמי לשמחה יתירה לדעת רבינו. ומרגל אין ראי' שהרי התם כ"ד שבצינעא אסור.

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה