העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קמה · פירוש כו
וכן הילכתא. ובמנחות דל"ד א' אמר ר"פ האי אנדרינא דאית ליה ד' באבי חייב בד' מזוזות פשיטא ל"צ אע"ג דרגיל בחד. ולכאורה סותר מימרא דרב. ויישב רש"י בלשון א' דיש נ"מ בין שער א' שאינו רגיל ובטל לגבי הרגיל בין הרבה שערים דלא רגילי דלא בטילי לחד הרגיל. ולמש"כ רבינו לפטור שאינו רגיל מהקישא דקרא שעריך דומיא דביתך לא שייך לחלק בהכי. דהא שעריך טובא משמע לבד מביתך. וכולהו איתקשו לביתך דדוקא רגילי חייבים במזוזה. והרמב"ם פ"ו לא ביאר כ"כ ודעת מרן הש"מ וב"י סי' רפ"ו לחלק בין פתח שבין בית לבהכ"נ ובהמ"ד והוא אינו רגיל לפתח בעלמא שאינו רגיל בה. וגם זה הישוב נסתר מדברי רבינו שמביא ראיה ממימרא דרב להא דעיילין תורי וקנייני. אלא עיקר דעת רבינו כמש"כ רש"י בשם תשובת הגאונים לחלק בין נעשו מתחילה לשם תשמיש הרגיל אלא שנתמעט אח"כ התשמיש ונעשה אינו רגיל ודאי מכ"מ חייב במזוזה שהרי כבר נתחייב ולא מיפטר אלא א"כ פרץ פצימיו לגמרי ובטלה. אבל בלא נעשה מתחילה להיות רגיל פטור ממזוזה. והכי דעת הטור ושו"ע. ומעין סברא זו הנני מבאר הא דאי' ביומא ד' י"א ב' בית האשה ובית השותפין חייב במזוזה פשיטא מ"ד ביתך ולא ביתה ולא בתיהם קמ"ל ואימא ה"נ כו' אלא ביתך ל"ל כדרבא דאמר רבא ביתך דרך ביאתך וכי עקר אינש כרעי' דימינא עקר ברישא. והקשו הראשונים לימא ביתך למעוטי בית חבירו דפטור מן המזוזה למה שכתבו התוס' מנחות דף מ"ד ד"ה טלית דאפי' לאחר שלשים יום פטור מה"מ מה"ת. וכהא דאית' בחולין דקל"ו כסותך למ"ל למעוטי טלית שאולה. והתוס' שם כתבו דתרי ביתך כתיבי כו'. וזה דוחק דאמאי נקיט הש"ס דוקא דרשה זו. ונראה דא"א למעט בית חבירו אלא א"כ נימא מזוזה חובת הדר הוא. ומשו"ה לא נתחייב עדיין הבית במזוזה עד שדר בו בעה"ב. וכשהשאילו בפטור שלה עומדת. משא"כ אי נימא דחייבת מיד במזוזה א"א לפטור השואל שהרי כבר נתחייב הבית במזוזה וכמש"כ שא"א לפטור מה שכבר נתחייב אלא א"כ בטלה מפתח כלל. והנה עיקר הדין דמזוזה חובת הדר הוא נ"ל מדכתיב ביתך דרך ביאתך כפרש"י ב"מ דק"א ב'. וא"כ א"א להביא דרש השני ביתך שלך ולא של חבירו אם לא שמביא תחלה הדרש דרך ביאתך. משום הכי הביא זה הדרש לבדו:
דאלו בי תלתא וכו'. שאיל' זו איננה בכת"י ולא בפי' כת"י. אלא כאן כתוב הא דאיתא לפנינו בדפוס בה יתרו סי' נ"א דאלו בי תלתא דקבע סעודתייהו כו' וכל הענין עד סוף. ואנחנו הננו לפרש לשון רבינו כאשר הוא לפנינו: