אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קמג · פירוש ד

פירוש ג

בעידנא דקא קרי ק"ש. וכל הענין הובא בשלימות בהלכות גדולות שם ומסיים עלה ודוקא בפרק ראשון וכן הוא בסוגיא דיומא שם דמקשי על הא דרב מחוי בידיה בעידנא דקרי ק"ש והאמר רבי יצחק כו' הקורא א"ש לא ירמוז בעיניו כו' ומשני הא בפרק ראשון הא בפרק שני. וגם הרי"ף פרק שני דברכות הביא כל הסוגי' לענין מלאכה דשרי בפרק שני ואסורבפ"ר. ותימא על רבינו שלא הביא כלל. ונראה דמזה ראי' לדעת הרמב"ם הל' ק"ש פ"ב שכתב ג"כ סתם. וכבר עמדו ג"כ על זה. וכ' הכ"מ בשם הר"מ ז"ל דס"ל דודאי אסור בפרק שני ג"כ. וצ"ל דרק משום דרב צורך מצוה הוא דמחוי. הא בל"ז אסור וכקושית הבעה"מ דכמו דכתיב בפ"ר ודברת בם שתעשה קבע ולא ארעי. ה"נ בפרשה שני' כתיב לדבר בם. אלא שהקילו לצורך מצוה כמו שהקילו בפרשה שני' לענין מלאכה דעוסקין במלאכתן וקורין. משא"כ בפרשה ראשונה לדעת הרי"ף ורמב"ם ז"ל. והטעם משום שפרשה שני' עיקרה דרבנן למש"כ תר"י שם. וע"ע במלחמת ה'. ומכ"מ במילי דרשות אסור אפי' בפרשה שני'. זהו לדעת הרמב"ם. אבל לדעת רבינו אפשר ליישב בריוח לפי מש"כ בסי' נ"ג אות ה' דעת רבינו ובה"ג דק"ש דרבנן ומה"ת יוצא באיזה פרשה שהיא ומכ"מ לאחר שקבעו חז"ל ג' פרשיות כולם מה"ת כמש"כ מילתא בטעמא. וגם ביארתי שם דמכ"מ הדרשות שנתייחדו בפ' שמע מה"ת המה אם יקראו פ' זו. ומעתה ס"ל לרבינו כיון שקבעו חז"ל ג' פרשיות עם פ' שמע אסור לעשות כולם עראי. שכבר נצטרפו לפ' שמע. ורב דמחלק בין פ' שמע לאידך פרשיות ע"כ ס"ל דפ' שמע מה"ת דוקא ולא פרשה אחרת א"כ לא מהני מה שצרפו מדרבנן דלהוי להו דין דפ' שמע. ודעת בה"ג דס"ל ג"כ ק"ש דרבנן ומכ"מ מחלק. צ"ל דס"ל דאע"ג דלאחר שקבעו נעשו כולן מה"ת. מכ"מ פרטי הדינים שנדרשו על פרשה שמע. לא נכללו בזה הפרשיות שעמהם. ומשום הכי מותר לעשותן עראי. עכ"פ דעת רבינו נוטה בזה לדעת הרמב"ם ז"ל: ויש לומר להיפך דס"ל לרבינו כהבעה"מ דלא אסור אלא בפסוק ראשון וכמו לענין כוונה ומש"ה לא הוצרך לפרש משום דקאי על הא דסמיך לי' לענין כוונה. וכדעת רש"י ז"ל ביומא שם דהטעם משום כוונה. ומיהו טעם הבעה"מ שכ' הכי משום דלא נזכר בזה הענין סברא דעראי כלל. והא דתני' ודברת בם עשה אותם קבע כו' קאי על ד"ת כמו הא דתני' בם יש לך רשות לדבר. זהו א"א לכוין בדעת רבינו ז"ל שהרי הביא טעמא דעראי להכא. ובל"ז שפיר הקשה רמב"ן במלחמת ה' ע"ש. אלא נראה להסביר פסקו של הבעה"מ ולא כדעתי'. ונימא דכמו דאסור להפסיק בדבור בשעת ק"ש אע"ג דבשעה שמדבר אינו קורא. ה"נ אסור לרמוז בעיניו אע"ג שלא יקרא אז וא"כ יהא מכוין בשעת קריאה כראוי. מכ"מ אסור משום עראי כלומר דהפסקה באמצע ק"ש לדברים אחרים עושה אותה עראי פסקי פסקי. וע"ז נאמר כי יגעת בי ישראל ר"ל כיגע ונוח באמצע. ומשום הכי הוצרך הש"ס להקשות על הא דרב מהא דרב שמואל כו' ולא מדבעי כוונה. דע"ז י"ל דבשעה דמחוי לא קרא ק"ש והפסיק באמצע ברמיזה ולא בדיבור מש"ה הקשה דגם זה אסור משום עראי. אבל כ"ז אינו אלא במקום שצריך כוונה. וא"כ ע"כ צריך להפסיק מלקרות בשעת רמיזה מש"ה הוי עראי. ושייך ע"ז לשון כי יגעת בי ישראל. משא"כ בפרשה שני' דא"צ כוונה שרי לחוות באצבעו ולקרות יחד וא"כ לא הוי עראי כלל. וממילא לדידן דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון ה"נ דשרי לאחווי בפרשה ראשונה ולקרות כמו במלאכה לסברת התוס' ובעה"מ. והיינו דהביא רבינו סברא דארעי דאסור אפי' שיפסיק מלקרות בשעת רמיזה מכ"מ אסור משום עראי. ויש מקום להכריע דעה זו מסוגיא דבבלי וירוש' שהביא רמב"ן ז"ל שם. דבבלי שם מדמה מלאכה לכוונה ובירושל' שם מדמה מלאכה לקריצה בעין ע"ש בירו' ובמלחמת ה' הרי דהעדר כוונה ומלאכה וקריצה אחת היא. והיינו כמש"כ דבשניה' אם אינו מפסיק אסור משום כוונה. ואם מפסיק אסור משום עראי. ולא נשאר ליישב לשיטה זו אלא מה שהקשה הרמב"ן שם דלמאי אוקי הש"ס ביומא בפרק א' הא רב סבר כר"מ דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון כדאי' שם דף י"ג אמר ר' אילא ברי' דר"ש בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל וגו' ונאנס בשינה יצא. הרי דלא בעי כוונה אלא בפסוק ראשון. ומכ"מ קאמר אליבי' דבפרשה ראשונה הוי עראי. איברא דעת בה"ג מסכ' ברכות ספ"ג דרב קאי בק"ש שעל מטתו וז"ל כדבעי מיגנא ואתחיל בק"ש וקרא פסוקא קמא ונאנס בשינה יצא י"ח. וע"ע בשלטי הגבורים בשם ר"ח. והכי משמע לי מש"כ הרמב"ם הלכות תפלה פ"ז ה"ב ואם אנסתו שינה קורא אפי' פסוק א' או פסוקי רחמים ואח"כ יישן. ולא נמצא מקור לדברים אלו אלא כמש"כ דהא דרב מיירי בק"ש שעל מטתו. ופסוקי דרחמי הוא כמש"כ הכ"מ מהא דאיתא בברכות דף ה' אף ת"ח מיבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי ולא כפרש"י דמשמע משום שהתורה משמרתו דא"כ ריב"ל בשבועות דף י"ד דקרי הרבה אמאי החמיר בזה על עצמו. ואיזה מדת חסידות יש בזה כיון שאינו אלא לשמירה אלא מפרש משום דת"ח אונסתו שינה כדאיתא ב"ב דף י' א' אלו ת"ח שמנדדים שינה בעוה"ז כו'. ובכתובות ד' ס"ב עה"פ כן יתן לידידו שנא אלו ת"ח שמנדדים שינה כו'. ומש"ה חוטפתם שינה וה"ה הדיוט אלא דכל אדם אסור לבא לידי מדה זו. משא"כ ת"ח התורה גורס לו. הא מיהא דהרמב"ם מפרש הא דרב בק"ש שעל המטה אע"ג דהא דאי' התם דר"נ אמר לדרי עבדי' פסוקא קמא צערן כו' מיירי בק"ש ממש וכשהוא מדומדם. מכ"מ הא דרב שאמר ונאנס בשינה יצא משמע ישן ממש ולא אמר כלל. וע"כ מיירי בק"ש שע"מ. [ולא כמו שנדחק הרא"ש בזה וכ' נאנס בשינה ר"ל שהוא מדומדם וא"י לקרות בכוונה מכאן ואילך] והביא הש"ס שם משום דקאמר דר"י הנשיא ס"ל דקבלת עמ"ש אינו אלא פסוק ראשון והביא דרב ס"ל ג"כ הכי. ומש"ה די בכך אם אונסתו שינה ע"מ. אבל כוונה י"ל דבעי רב לכולה מש"ה אסר קריצה בכולה פרשה. אבל אנן דקיי"ל דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון ה"נ קריצה. נחזור לענין די"ל דרבינו ס"ל כפסקא דרש"י ובעה"מ וקאי על פסוק ראשון דמיירי בי'. ופי' בעידנא דקרי ק"ש באמצע קריאתו אפי' שיפסיק מן הקריאה ולא יהא מבטל הכוונה אסור משום עראי. אבל יותר מסתבר דקאי בשיטת הרמב"ם ז"ל וקאי אק"ש כולה.

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה