העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קמב · פירוש ט
וקטליה. בגמרא איכא תרי לישני. איכא דאמרי קטלי'. וא"ד לא קטליה. והנראה דשני לשונות אלו אינם מעיקר הגמרא. אלא הגאונים הראשונים נחלקו בנו' הש"ס אי מסיים בעל המאמר וקטלי' אי לא קטלי'. והובא שני הנוסחי בגמרא. ורבינו גריס וקטלי'. ובי"ש פ' תצא לא גריס כלל הני לישני: ומידי דאתינא עלה נתתי אל לבי להבין היאך אפשר דקטלי' וכי כל הקם בארור הוה רשאי למיקטלי' ח"ו. ומי גרע מכמה ארורים דאיתא באורייתא דמשה בפ' תבא. ועיקר ארור אינו אלא מנודה או מוחרם ע' סי' ק"ל אות ג'. וכזה יש להקשות על הא שאמר שאול להרוג את יונתן בעברו על הארור. וכבר עמד הרמב"ן ז"ל בקונט' משפט החרם ובפי' התורה פ' בחקתי עה"פ כל חרם אשר יחרם וגו' והמציא דבר חדש ונפלא אשר מלך או סנהדרין שהחרימו את האדם אם יעשה כך וכך ועשה חייב מיתה ב"א וה"ט דעכן ויהונתן ואנשי יבש גלעד. והפליא הרמב"ן ז"ל לומר דזהו המכוין בפי' הכתוב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות ימות. [ואחריו נתכוונו לדעה זו גם הרשב"א והר"ן בחי' מ' נדרים ד"ז כמש"כ בסי' הנ"ל אות ה' בס"ד] ועדין לא נתיישב מעשה דיואב דודאי א"א להמית בפועל עבור קללה דירמי' ארור עושה מלאכת ה' רמיה יותר מארור דכתיב בתורה. וגם מעשה דעכן לא נתיישב אצלי דהא לא החרים ולא אירר יהושע מי שיקח מן החרם. אלא עשה נכסי יריחו חרם. ואסור ליהנות מהם כמו מע"ז ועה"נ כי חרם הם. וכי חמור סתם חרם דיהושע מסתם חרם דרחמנא שאינו אלא אזהרה דלא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל לא הי' בזה חיוב מיתה. והרי לא אמר יהושע אלא ארור האיש אשר יקום ובנה את יריחו. ולא את מי שיהנה מן החרם. ואפי' ארירה דשאול שאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב. מכ"מ לא מתיישב בזה הא דיהונתן. דאפי' נימא כהרמב"ן ז"ל אינו אלא אי פירש המלך בשעת החרם דהאוכל יחרם. והיינו מיתה לפי דברי הרמב"ן אבל הרי לא אמר המלך אלא ארור האיש וגו' שאינו אלא כמשמעות ארור שבתורה דקאי בעונש שמים ולא יותר. והרי בכלל ארור יש שלשה כוונות. נדוי וקללה ושבועה. ומנ"ל שכוון שאול לחרם דילמא לקללה אם לא שנאמר דשאול פירש אח"כ כוונתו שהיה לחרם. ותו קשה טובא א"כ דיש נ"מ בין סנהדרין לסתם ב"ד שבעיר מנלן דכל ב"ד היו יכולין להפקיר נכסי' דאינש דנ"ל מדכתי' בנחמיה וכל אשר לא יבא וגו' יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה כדאי' במ"ק דף י"ו והרי התם סנהדרי גדולה הוי דאלימי טובא. וכבר הארכנו בזה בשאילתא הנ"ל. ותו א"כ מה הועיל עקביא בן מהללאל שלא דנוהו כזקן ממרא כדאי' בסנהד' דפ"ח טעמא דמילתא. הא מ"מ נדוהו סנהדרי גדולה כדתנן בעדיות וכל המוצאו יהרגוהו או בית דין ימיתוהו כדין מוחרם. והנה הרמב"ן ז"ל ראה כי דבר גדול חידש וכ' במשפט החרם בזה"ל ואני אומר בשמא אחר בקשת המחילה בזה פשט הכתוב בתורה כל חרם אשר יחרם וגו' ואל תהי חוסם פינו מפני שדרשו חז"ל המקרא הזה לענין אחר כו' שאעפ"כ אין מקרא יוצא מ"פ כו' בוא וראה שהרי הכתוב לא יומתו אבות על בנים וגו' עכ"ל רמב"ן ז"ל. וגם אני אומר עפר אני תחת כפות רגלי קדושת הרמב"ן ז"ל. ובזה אין הנדון דומה לראיה דהכתיב לא יומתו אבות וגו' ע"כ לא הוציאו חז"ל מהפשט אלא משום שהוא מיותר כדאי' בסנה' דכ"ח. משו"ה העלו דרשה אחרת ג"כ. ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אבל הכא אי כהרמב"ן ז"ל מי הכריח לחז"ל להוציא מן הפשט אחרי שגם הוא חידוש גדול. והפלא דלא אישתמיט בתלמוד למיחשב חייבי מיתה זו. ובמחילה מעוצם גדולת הרמב"ן ז"ל נראה דאין ב"ד הגדול שבירושלים היו יכולין על כל ישראל יותר מב"ד שבעיר על אנשי עירם. ומעשה דעכן הוא מחמת שהי' שעת מלחמה וכיון שמעל בחרם גרם שישוב ה' ממחנ' ישראל כי חרם בם ופוק חזי מאי דסליק בעי [ובל"ז לא ידעתי מה הרעש הא דבר ה' היה אל יהושע והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו ואת כל אשר לו דמבואר דיעשו בו בעצמו דין מיתה]. וכן ביהונתן אית' בתנחומא פ' וישב שראה שאול שהיו פלשתים מתגברים על ישראל והבין שמעלו בחרם. והנה לא עלה ע"ד שמא נעשה עבירה אחרת אלא משו' דאין גורם לסלק השכינה תומ"י כמו בחרם. ובאמת אי נהנו מע"ז שהוא חרם שהחרימה תורה הי' ג"כ חייב מיתה אז. וכל זה הוא מדין רודף וכהא דתנן בסוטה פ' משוח מלחמה. וכל המבקש לחזור הי' הרשות בידו לקפח את שוקיו דרודף הי' נהרג אפילו בלא כוונה כדאי' בסנהדרין דע"ב גבי קטן. וע"ע ב"ק דקי"ז ההוא מעיקרא רודף הוי. וה"נ אין רודף גדול מזה שגורם שיכשלו כלל ישראל במלחמה. והיינו טעמא דיואב שלא נזהר הרב בדבר כזה השייך למלחמת ישראל. וכל הנוגע לסדרי מלחמה בכלל פ"נ הוא דמי יודע מה יולד יום מש"ה כשביקש הרב דלישבקי' דלוקמי' בארור. כמו אם הי' מכשיל את התלמיד בדבר איסור בעלמא שאינו חייב מיתה. לא ציית לי' יואב מסיפי' דהאי קרא ארור מונע חרבו מדם. כיון שאותו הענין הגיע לחיוב מיתה שהי' גורם מכשול לכלל ישראל. וזה ענין מה שאמרו ב"ר וב"ג ליהושע כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ. ולכאורה אמאי הוא חייב מיתה הרי לא הי' יהושע מלך אלא שופט. ותו מה זה ענין דבר מלוכה לב"ר וב"ג הא זה תלוי בדעת כל ישראל. אלא כ"ז הי' שייך לדבר המלחמה באשר הוא הי' המצביא את הכל למלחמה. ואלו הי' מי ממרה פיו באשר ישלחנו ירף לבב יהושע ואין לך כושל לכלל ישראל במלחמתם עם הכנענים יותר מזה ונמצא הוא רודף וחייב מיתה. וזהו שסיימו את דבריהם רק חזק ואמץ דמש"ה ימיתוהו רק כדי שיתחזק לבבו. ובשביל שהמה היו החלוץ למלחמה להם הי' נאה ומוכרח לומר כן: ומעשה דיבש גלעד שהשביעו מתחילה מי שלא יבא למלחמה עם בנימין מות יומת. הרי זה כעיקר מלחמת פילגש בגבעה דמעיקר ד"ת קשה לכאורה מי נתן לישראל רשות להרוג את שבט בנימין בשביל שהעיזו פנים ולא רצו למסור את החוטאים בפילגש זו. וכבר נתקשה בזה ג"כ הרמב"ן בפי' התורה פ' ויצא ע"ש שכ' שזה בכלל היו מכין ועונשין שלא מה"ד. או באמת לא הי' המלחמה בדין. ויותר ראוי לומר דזה ברור דתקנת כלל ישראל בין עובדי כוכבים במלחמותיהם הי' כאשר הי' אגודתם על הארץ ביסוד חזק לעזור זא"ז. וכיון שחלק לבם של שבט א' לצאת מן הכלל הי' קרוב הדבר שיחזיקו ידי עובדי כוכבים ויפתחו שערי א"י ואין לך סכ"ל יותר מזה. והיינו שאמר פנחס לשבטי ראובן וגד ובה' אל תמרודו ואותנו אל תמרודו וגו'. דמרידה בכלל ישראל הי' חייב עונש מצד רודף כמו מרידה בה' הגורם לסלק שכינה מכלל ישראל ומסכנים את הכל כמו שאמרו הלא עכן בן זרח מעל בחרם ועל כל עדת ישראל הי' קצף. והשוו שני המרידות בעונש א'. [ולהמתיק יותר פי' ואותנו אל תמרודו. יש להבין מה שאמרו בזבחים דק"א דלא נתכהן פנחס עד שעשה שלום בין השבטים. ולכאורה מה עשה כאן פנחס. הלא מתחלה לא נכנסו לתגר הזה אלא בטעות שכסבורים היו שב"ר וב"ג חלק לבבם לעבוד ע"ג ואחרי שהודיעו ונשבעו שלא כן ואדרבה התקרבות יחפצו שלא יאמרו להם אין לכם חלק בעבודת הקרבנות בשילה. וא"כ אין למלחמה מקום כלל. אבל יש לדקדק לשון הכתוב שם דכתיב וישב פנחס וגו' אל ארץ הכנעני אל ב"י וישיבו אותם דבר. דמשמע שהעלו מעצמם איזה דבר. דאלו על דברי ב"ר וב"ג הי' לכתוב וישיבו אותם הדברים האלה וכמו דכתיב וישב משה את דברי העם אל ה'. ועוד יש להבין תשובת פנחס לב"ר וב"ג היום ידענו כי בתוכנו ה' אשר לא מעלתם בה' המעל הזה אז הצלתם את בנ"י מיד ה'. דמשמע אם לא נלחם עמכם נצלנו מה' אע"ג שראוי עדין להלחם מכ"מ אין אשם עלינו לפני ה' אם לא נלחם. וזה תמוה. והרי נהפוך הוא אם ילחמו וישפכו דם אחיהם על חנם יהי' לאשם. אלא כך הענין. דלכאורה תשובת ב"ר וב"ג וחששה שלהם אינו אלא פלא. מהיכי תיתי יפריעו את ב"ר וב"ג מלעבוד יחד עמם את ה' והלא כל שאגודתם גדולה טוב גם לפניהם. אלא בשביל שכל עוד שלא הי' מלך בישראל והיו הנהגת כלל המדינה באסיפה מכל השבטים לשילה או למצפה ומצד הסברא היו עשרת השבטים הגדולים בערכם מב"ר וב"ג. והיו שני השבטים טפלים להם. ולא היו רשאים לפתוח במלחמה וכדומה ענין כללי מבלי דעת אסיפה של עשרת השבטים. וראה והבן מה שעלה לגדעון וליפתח כשחגרו מלחמה בלעדם וכמה התחרו עמם בני אפרים שהם הראשונים לעשרת השבטים באשר שמשכן שילה הי' בקרבם. אבל בנ"ר ובני גד באמת חלק לבבם לעשות אסיפה בפ"ע. ושלא יהיו נטפלים בעניני המדינה לכלל ישראל ומש"ה פחד לבבם שיקנטרום ויפריעום מעבודת המשכן מבלי לעבוד את ה'. ופנחס והנשיאים כשהיו סבורים שדעתם לעבוד ע"ג. ממילא היו נפרדים בעניני המדינה ג"כ ומש"ה אמר בה אל תמרודו ואותנו אל תמרודו דבזה יבאו לשני הדברים. וב"ר וב"ג השיבו ורמזו האמת חלילה לנו למרוד בה'. הראו לדעת אשר בלבבם דדעתם להפרד ולמרוד במשרת עשרת השבטים עליהם ומש"ה חשו ועשו מזבח להיות לאות דבעבודת ה' נשתוו עמהם. והשיב פנחס כאשר ידענו כי בתוכנו ה' אשר לא מעלתם בה' המעל הזה. פי' רק בנו. אז הצלתם את בנ"י אם לא נלחם. אע"ג דודאי יש מקום למלחמה. כמו שהי' המעשה ביפתח שנלחמו בני אפרים על זה שעשה מבלי דעתם. ובבוא פנחס לב"י לא השיב הדברים כהוויתן כדי שלא יעלו קצף ויחגרו חמת ומלחמה וכבר היו נקהלים ומוכנים לעלות לצבא. אלא השיב אותם דבר שהמתיק להם דבר החשש באופן שהי' קרוב לשמוע גם מבלי מרידה בם ובזה עשה שלום בין השבטים ומש"ה זכה לכהונה גדולה]. וכיון שמרדו בנימין בהסכמת כלל ישראל נדונו בכלל רודפים. וכן מי שלא עלה אל המלחמה החרימו אותו שיבדל מקהל ישראל וא"כ הי' להם לחוש שירדופו אנשי יבש גלעד את הכלל בעזר אוה"ע שבודאי לא ישקוטו על חרמם המר והם היו יושבים על הספר והרבה הי' מקום לחוש לסכנת הכלל. מש"ה נתחייבו מיתה ואין שום תמהון ויוצא מן הכלל בכ"ז. אבל ודאי אי הי' יחיד מוחרם מן הצבור ואין שום חשש שיהא נוגע לכלל ישראל ח"ו שימות אלא יושב ושומם עד שירחמו עליו ויתירו את חרמו ושב ורפא לו. ומה שהביא הרמב"ן שם מדרש תנחומא דשבועה הוא החרם כו' ואנשי יבש גלעד מעלו בחרם ונתחייבו מיתה. נראה לפרש נתחייבו מיתה בידי שמים כמאמרם ז"ל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. ובשביל עונשם ב"ש יצא דין המר לדון אותם כרודפים כמש"כ אפי' אי לא נתכוונו לזה. או אפשר דה"פ דכיון דחרם כ"כ חמור דחייב מיתה ב"ש והמה לא השגיחו בזה הרי נתנו מקום לחשדם דעצה ביניהם להתגבר על ישראל ולבטל חרמם בע"כ ומש"ה נתחייבו מיתה כאמור: