העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קלג · פירוש ה
כי קמבעי לריב"ח דמחבר בגופה אבל היכי דתלאן בסכתא אי אקצתיה מחיים שרי. בגמ' אית' להיפך כי קמבעי לריב"ח דתלי בסיכתא. הכא דמחבר בה טעמא דאמר תנו דאם לא אמרה תנו גופה הוא ומיתסר. והש"ש רצה להגיה בדברי רבינו. וח"ו להגיה אלא ודאי עיקר נוסחת רבינו הכי. וכ"ה בפי' כת"י ואף ע"ג דבכת"י אית' כמו בגמ'. מכ"מ שם הוא ג"כ טעות הכותב. והרי סוף דברי רבינו מוכיח הכי. דמסיק אי אקציתה מחיים שרי וכ"ה גם בכת"י. ולפרש"י דקושית הש"ס על הא דאסר בלא אמר תנו הוי ליה לרבינו לאסוקי עיקר הדיוק דמשום דמחובר בלא אקציתה אסור אלא נוס' אחרת היה לפני רבינו והיא נוס' הרמב"ם שפסק בה' ע"ז פ"ד דשיער נשים צדקניות של פיאה נכרית אסור ולא חילק כלל. מבואר דאפי' מחובר בהו אסור והוא נגד סוגיא זו דסנהדרין דקי"ב וערכין שם. דמחובר ודאי כגופה ושרי בעה"נ והלח"מ ה' אבל כ' דלפי שפסק כרנב"י דשיער המת מותר בהנאה לא צריך לישוב הש"ס ויש לפרש בעי' דריב"ח אפי' במחובר בה. ואינו נכון כלל. דאע"ג שאין הלכה כרב לענין שיער המת דאפי' שיער עצמה ג"כ מותר באומרת תנו מכל מקום יש לפשוט מדרב דבפיאה נכרית ומחובר ג"כ בעינן תנו הא לא אמרה תנו אסור משום דגופה היא. ואם כן לישרו בעה"נ. ומכ"ש דסתמא דגמרא הכי הוא דקאמר שם על בעי' זו שיער נשים צדקניות מהו דא' רבא בפיא' נכרית ומפרש בגמ' ה"ד אי דמחובר בגופה כגופה דמיא ל"צ דתלי' בסיכתא. ומהיכא תיתי דרנב"י פליג בהא. אבל כד דייקת עיקר פירש"י בערכין דהקושיא קאי על הא דלא אמרה תנו גופה היא ומיתסר והא מיבעי לריב"ח כו'. אינו אלא לפירש"י בסנהדרין שם בד"ה כגופה דמי' וכשם שאין שורפין מלבושין שעליהן שהרי צדקניות הן כו'. [ומה שפרש"י ערכין שם בד"ה שער כו' וקיי"ל צדיקים שבתוכה יוצאים ממנה ערומים כו' ל"ד ערומים אלא נקיים מנכסיהן. אבל מלבושים שעליהן נצולים]. מש"ה מקשה מדלא אמרה תנו גופה היא ומיתסר דהוי כמו תכריכי המת. וא"כ בעה"נ פשיטא דלא בעי שריפה. וע"ז משני במחובר בגופה פשיטא דהוי מלבוש. וא"כ באמת ודאי ניצול בעה"נ כי מיבעי בסיכתא. אבל שיטת הרמב"ם אינו כן אלא מלבושים בכלל שללה הן ונשרפים ולא כפרש"י וא"כ אין קושית הגמ' מהא דלא אמר תנו אסור דמזה לא ק"מ דבמת אסור דהוי בכלל תכריכים. אבל התם שפיר מיבעי אי הוי כגופה ממש וניצל או כמלבושיה. אלא הקושי' הוא להיפך מדתנן דשיער מותר ונהי דמיירי בפאה נכרית ובאומרת תנו מכ"מ הרי מוכח דלאו גופה ממש הוא אלא הוי בכלל מלבושים ומש"ה באומרת תנו מיהא שרי דגלי' אדעתא דלא יהא מתכריכים וא"כ מאי מיבעי לריב"ח פשיטא דבכלל שללה הן. ומשני כי קא מיבעי לי' דמחבר בגופה. ובזה אפשר דלא מהני אמירת תנו. אבל היכא דתלאן בסיכתא אי אקצית' מחיים שרי. וממילא בעה"נ פשיטא דאסור. וא"כ פסק הרמב"ם לחומרא ואסור אפי' במחובר לגופה. וע"כ הנוס' בסנהדרין ג"כ להיפך. אי דתלי בסיכתא פשיטא דאסור ל"צ אלא דמחובר בגופה אי כגופה דמי ושרי' או כיון דעייל ונפקא כלבושה דמיא ואסירי הא מיהא נוס' רבינו והרמב"ם להיפך מפרש"י ולפי זה נשתנה הדין שביו"ד סי' שמ"ט לדעת רבינו. ולמחובר בגופה לא מהני תנו משום דהיינו בעי' דריב"ח ולא איפשיטא אבל תלי בסיכתא מהני אמירת תנו. אבל בל"ז אסור. ואחר כ"ז יש לדעת דהא דאי' בגמ' ולפנינו בשאילתות טעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו כגופה דמיא קאי אדלעיל ולא שייך להקו' ובכת"י חסר לגמרי הני תיבות. והכי עיקר הנוס' בדברי רבינו: