העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קכז · פירוש יז
רבינא הוי קא מסגי וכו'. אפסיק חד קרנא דגלימא ואמר לי'. א"ל מאי דעתיך כו' כצ"ל. והנה בגמ' אי' רבינא הוי קא אזיל אבתרי' דמר בר"א בשבתא דריגלא אפסיק קרנא דחוטיה ולא א"ל ולא מידי. כד מטא לביתיה אמר ליה מהתם איפסיק. וא"ל אי אמרת לי מהתם שדיתי'. והא אמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה תרגמא רב בר שבא קמי' דר"כ בלאו דלא תסור. א"ד מהתם אמר לי'. וא"ל מאי דעתיך למישדי' והא"מ גדול כה"ב שדוחה ל"ת שבתורה. והא תרגמא רב בר שבא קמי' דר"כ בלאו דלא תסור. הכא נמי כרמלית דרבנן. ויש לדקדק אמאי פי' הש"ס דהוי עובדא בשבתא דריגלא. והרי אנו רואים לנוסחת רבינו דבל"ק ליתא דהוי שבתא דריגלא. ובל"ב דייק א"ד דהוי שבתא דריגלא אלמא דאתי ללמדנו מידי בזה. מיהו פשוט דהאי דיוקא הוא נ"מ לדינא בין לל"ק בין לל"ב. דהא תלמוד דפליגי הני תרי לישני. דלל"ק הוי רה"ר ולא הודיעו רבינא. ואף ע"ג דקאמר מר בר"א אי אמרת לי' מהתם שדיתי' מכ"מ אינו מוכרח דהוי רבינא מחויב להודיעו מהתם. והוא כדעת הרא"ש בה' כלאים והגהת רמ"א יו"ד סי' ש"ג דאם הי' הלובש שוגג אין צ"ל בשוק כו'. והנושא בשבת הוי כמו הלובש כלאים כמש"כ הגאון ש"א סי' נ"ח. משא"כ לל"ב שהודיעו רבינא משום שהי' סבור שהוא רה"ר. הרי ברור הדין שברה"ר חובה להודיע. וכדעת הרמב"ם פ"י מה' כלאים. והמחבר ביו"ד שם ברואה כלאים על חבירו קופץ לו וקורעו מעליו. והנה ידוע שהתוס' שבועות ד"ל הקשו דשם אי' לענין כה"ב דהא דתנן מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול ה"ז לא יטול ה"מ בממונא אבל באסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. הרי דרוא' בחבירו עושה איסור דהוי הוא הרואה בשוא"ת ומכ"מ אסור ומחויב למנוע את חבירו. והרי בברכות דכ"א מסיק הש"ס דמש"ה תני' בהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצו' משום דהוי שב וא"ת. הרי דאפי' באיסורא שייך כה"ב בשוא"ת. ויישבו בתרי אופנים באופן א' חלקו בין גנאי גדול כמו מ"מ. בין להגיד עדות שלא לפ"כ דליכא גנאי גדול. ובאופן הב' העלו דכשרואה שעושים איסור ע"י מיקרי קום ועשה. ונ"מ בין שני הישובים ברואה את חבירו לובש כלאים בשוק. דלהישוב הראשון אינו מחויב להודיעו משום דבשוק איכא גנאי גדול. ולישוב השני מחויב להודיעו דמיקרי קום ועשה במה שחבירו משהה עליו הבגד כלאים כדאי' במכות דכ"א ר"א אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש לוקה. וע' תוס' שבועות די"ז א' ד"ה או אין צריך. והכי מבואר בברכות שם דהלובש כלאים מכבר מיקרי ג"כ עוקר במעשה ממש. ובזה תלי' תרי לישני דרבינא. דלל"ק שלא הודיעו אע"ג דהוי רה"ר. והיינו משום דהוי שבתא דריגלא והוי גנאי גדול כמו בשוק. ומש"ה דקדק הש"ס דהוי שבתא דריגלא. ולל"ב שהודיעו משום דסבור שהוא רה"ר אלמא דאפי' בשבתא דריגלא מחוייב להודיע: ונראה דעיקר האזהרה על הרואה ודאי אינו אלא איסור דרבנן כמש"כ הר"ן ע"ז רפ"א בד"ה מנין שלא יושיט כו' דהא דבעינן דקאי בתרי עברי דנהרא דוקא לאסור מה"ת. אבל מדרבנן מיהו אסור שהרי מחוייב הוא לאפרושי מאיסור והאיך יסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל. וע"ע תוס' שבת ד"ג. ואין לומר דוקא התם שהנזיר שותה במזיד ולא שייך מצות השבת אבידה אבל בעושה איסור בשוגג אסור להתעלם מה"ת והוי כמו השבת גופו של אדם שתועה. וה"נ השבת נפשו בעושה איסור בשוגג. אבל אאל"כ שהרי לפני עור לא תתן מכשול כתיב וקאי גם על המכשיל בדבר עבירה כדתניא בת"כ קדושים פ"ב ולפני עור וגו' לפני סומא בדבר אמר לך בת איש פלוני מהו לכהונה אל תאמר לו כשירה והיא אינה אלא פסולה וכו' וכ"כ בסמ"ג מל"ת קס"ח בכלל אזהרה זו כל דבר שאדם מוזהר והוא עור בדבר שאינו יודע או אפי' יודע ואינו יכול לעשות כו' הרי דעשית איסור אינו נכלל בהשבת גופו אלא שאסור להכשילו משום ל"ע. ולא מחוייב מה"ת להפרישו מאיסורא אלא מדרבנן. ומש"כ התוס' שבועות הנ"ל בישוב ב' דמיקרי קום ועשה. ר"ל דמה שחבירו עביד אסורא בידים מיקרי קום ועשה ומחוייב הוא מדרבנן להחזירו ממעשה זו. ואע"ג שאמרו דכה"ב דוחה ל"ת דרבנן זה אינו אלא בעושה איסור דרבנן משא"כ כשחבירו עושה איסור דאורייתא הרי הוא מוזהר מדרבנן להפרישו אפי' במקום כה"ב. נחזור לענין. דעיקר אזהרה זו להודיע לחבירו הוא מדרבנן ופליגי בזה תרי לישני. וס"ל להרא"ש כשיטת ר"ת שהביאו התוס' דף מ"ב דבתרי לישני בדרבנן להקל. והכי משמע דעת בה"ג שלהי הל' יו"ט לענין מדבריות וע"ש. והרמב"ם ס"ל כרש"י דבתרי לישני בדרבנן הלכה כל"ב. וכבר הביא הרא"ש בע"ג פ"א שני דעות אלו. [ובטורי אבן מגילה ד"ג הכריח כדעת הרמב"ם דמה שחבירו עושה איסור מיקרי קום ועשה ודוחה כה"ב. מדאי' במגילה דבעי רבא מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף. ופשיט רבא דמת מצוה עדיף דא"מ גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה. והקשה הגאון ז"ל דמאי ראי' למקרא מגילה דהוי פרסומי ניסא ודוחה עבודה. ודילמא ה"ה עדיף מכבוד הבריות ג"כ. ויישב דאפי' בהשבת אבידה שרואה שאחד נוטל את אבידת חבירו מיירי וא"כ מיקרי קום ועשה ובכה"ג ודאי מקרא מגילה נדחית ממנה שהרי אין ב"ד נותנין לעקור דבר מה"ת בקום ועשה. ומכ"מ נדחית מפני כה"ב. ה"ה כל כה"ב דוחה מקרא מגילה וע"ש שהאריך בזה. ולא נראה כלל חדא דכבר ביארנו דאפי' לדעת התוס' דמיקרי קום ועשה מכ"מ אין הרואה בקום ועשה מה"ת אלא על הרואה שחבירו עושה איסור אזהרה דרבנן למחות בו ולהפרישו מאיסור ובהאי גוונא אפי' במקום כה"ב הזהירו. וא"כ שפי' י"ל דמקרא מגילה דוחה השבת אבידה אפי' בכה"ג שרואה שחבירו נוטל האבידה באיסור. ותו הרי מקור לשיטה זו הוא הרמב"ם ז"ל והרמב"ם ס"ל דהא דמת מצוה דוחה מקרא מגילה אינו אלא במת מצוה שאין לו קוברין. ונימוקו עמו כמש"כ לעיל סי' ל"ד אות ה' בס"ד דס"ל דמקרא מגילה דוחה עבודה ממש מה שהלוית המת אינו דוחה. וע"כ אינו דוחה מקרא מגילה ג"כ אלא מת מצוה ממש שדוחה ג"כ עבודה. ואי איתא דרבא פשיט מהא דגדול כה"ב שדוחה הש"א והיינו זקן שאינו לפ"כ כפרש"י. וכפי' הגאון ש"א דרואה חבירו נוטל אותו. א"כ הלוית המת לידחי מקרא מגילה. שהרי הלוית המת לא גרע מזקן ואינו לב"כ. ואדרבה כבוד הזקן מצוה למחול במקום הש"א לשיטת הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' רס"ג. אלא ודאי רבא לא מהכרח דהש"א גמר לה. אלא רבא גמר לה מסברא. דגדול כה"ב אפי' מפרסומי ניסא דסוף סוף אינו אלא מדרבנן. ולדעת הרמב"ם דס"ל דמקרא מגילה דוחה עבודה ממש. על כרחך סברא זו דקאמר רבא אינו אלא במת מצוה ממש. ולדעת התוס' דמקרא מגילה אינו דוחה עבודה ממש. אפשר לפרש הסברא בכה"ב הקל ג"כ. וכמש"כ בסי' הנ"ל בביאור. הא מיהא רבא לא מהכרח דהש"א גמר לה. ואפי' רש"י שהביא הא דהשבת אבידה לא כוון לעומק כוונת הגאון ז"ל דמיירי בקום ועשה מה שלא נזכר כלל בפי' דכה"ב דוחה אפי' בכה"ג שרואה שחבירו עושה איסור ונוטל את האבידה לעצמו. אלא מדיוקא לפי ישוב התוס' שבועות הנ"ל. אלא רש"י ביאר עיקר הטעם שחשו חז"ל לכבוד הבריו' ומחלו לכל אזהרותיהם בשבילה משו' שמצינו שהקילה תורה לענין הש"א ג"כ. ונהי דא"א למיגמר איסור תורה מממונא דניתן למחול. מכ"מ שפיר למדו מזה חז"ל למחול על גזרות שבידם. הם אמרו והם אמרו וא"כ אפשר למחול מצות פרסומי ניסא ג"כ אחר שעיקרו מדבריהם] נחזור לענין דלפי נוסחת הש"ס בעובדא דרבינא דבתרווייהו לישני דייק הש"ס דהוי שבתא דריגלא תלי' מחלוקת הרמב"ם והרא"ש ברואה חבירו לובש כלאים בשוק בהני לישני. אבל רבינו לא גריס בל"ק דהוי שבתא דריגלא ובל"ב דייק א"ד שבתא דריגלא הוי משמע דבהכי תליא תרי לישני. וגם בגוף הענין יש שנוי גדול כמבואר לעין רואה. דבלישנא קמא לא הוי שבתא דריגלא ומש"ה הודיע רבינא משום דלא הוי בזיון גדול אע"ג שידע שהוא כרמלית וס"ל לרבינא דאפי' באיסור דרבנן יש להודיע ומכש"כ שמחוייב לפשוט. ומר בר"א ס"ל דבאיסור דרבנן אפי' בלא בזיון גדול א"צ להודיע. ובל"ב מר בר"א לא הוי ידע שהוא כרמלית ורבינא ידע ומכ"מ מפרש דהוי שבתא דריגלא ומש"ה לא אמר ליה כו'. מבואר דהיכא דליכא בזיון גדול יש להודיע אפי' באיסור דרבנן ומכש"כ לפשוט. ופליגי הני לישני בדינא דאסור דרבנן. ולכאורה הי' מקום לדקדק מכאן כדעת הרמב"ם שהרי בל"ק דס"ל לרבינא דכמו שלא בבזיון גדול חייב לפשוט אפי' באיסור דרבנן כמו כן צריך להודיע. א"כ יש להוכיח דה"ה באיסור דאורייתא דכמו דחייב לפשוט אפי' בבזיון גדול ה"ה דחייב להודיע. והכי יש לדקדק מל"ב לכ"ע. מיהו אפשר לדחות דלא דמי דבשלמ' באיסור דרבנן כמו הלובש מוזהר מדרבנן ה"נ הרואה את חבירו מוזהר לאפרושי מאסורא מדרבנן ומש"ה שוין בדין. אבל באיסור דאוריית' אינו דומה הלובש שמוזה בלאו מה"ת להרואה את חבירו שאינו מוזהר להודיעו ולהפרישו מה"ת. ולא הוצרך הגמרא לפרש בלשון שני דהוי כרמלית דרבנן אלא משום דא"ל מר בר"א אי אמרת לי כו' אבל רבינא באמת אפי' אי הוי ברה"ר אפשר שלא היה מודיע וכדעת הרא"ש ז"ל: