אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קכו · פירוש ב

פירוש א

א"נ הושענא לאורוחי בי' ואתרוג כו'. הוא המבואר בסוכה דל"ז ב' אמר רבה הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג ש"מ מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא קאי כי אקצי' מריחא אקצי' אתרוג דלאכילה קאי כי אקצי' מאכילה אקצי' ואע"ג דהתם קאמר משום מוקצה. ורבינו הביא הטעם משום ביזוי מצוה כבר כתבו התוס' שבת דכ"ב ד"ה סוכה דאי משום מוקצה לא שייך לאסור בחוה"מ מש"ה קאמר איסור דביזוי מצוה הוא אבל הא דאסור משום ביזוי מצוה אינו אלא במילי דאקצי' למצוה: ומש"כ רבינו עוד א"נ אסתפוקי מעצים דסוכה משמע דבעצי דפנות מיירי. דאי בסכך הכי מיבעי סכך דסוכה. ותו הא סכך אסור מה"ת כדאי' בסוכה ד"ט מדכתיב חג הסכות שבעת ימים לה' ואיתקיש סוכה לחגיגה. אלא בעצי דפנות מיירי וא"כ צריך ישוב גם לשיטת תוס' והרמב"ן גם לשיטת הרא"ש ז"ל שיבואר. דידוע שנתקשו התוס' שבת שם ובכ"מ רומיא דסוגי' אהדדי. דבסוכה ד"ט קאסר מה"ת ובשבת שם ובביצה ד"ל קאסר מדרבנן משום מוקצה או ביזוי מצוה. ויישבו התו' בשם ר"ת ז"ל דבשני דפנות ומשהו אסור מה"ת. והמותר אינו אסור אלא מדרבנן. והרמב"ן הביא הר"ן ביצה פ"ד כ' דנ"מ בין דפנות בין נויי סוכה. והוסיף הר"ן וביאר דודאי בדפנות ג"כ יש לחלק בין הכשר סוכה להמותר. אלא אם עשה כל ד' דפנות כאחת נאסרו כולן מה"ת. והוספתי דבזה מתיישב הא דאי' בסוכה שם דאמר רב ששת משום ר"ע מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת"ל חג הסכות שבעת ימים לה' ותני' ריבב"א כשם שחל ש"ש על החגיגה כך חל ש"ש על הסוכה שנא' חג הסכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה'. וכבר עמדו התוס' ד"ה מה על היקשא דא תיפוק לן מדכתיב סכות לה' ע"ש. ולי נראה דמשום דמקור סברת הר"ן נפקא מחגיגה דאית' בחגיגה ד"ח ב' הפריש עשר בהמות לחגיגתו כו' ומבואר שם דרשאי להקריב כולם ביו"ט. ומיקרי כולן חובה ואינן כנו"נ שאסור ביו"ט. ה"נ בעושה ד' דפנות ביחד הרי כולם חובה. וכבר רמז עלה הגר"א ז"ל בבאור ש"ע סי' תרל"ח. והיינו שהוסיף ריב"ב ללמוד מחגיגה. הא מיהא דדפנות אסור מן התורה. אבל רבינו לא אתי עלה אלא משום ביזוי מצוה. ודוחק לומר דמיירי במותר דפנות. שהרי סתמא קאמר. מיהו לשיטת ר"ת אפשר ליישב על נכון. דלפי שמחלק בין שתי דפנות למותר אפי' כשעשאן כאחת א"כ בעושה ד' דפנות הרי לא נתברר איזה דופן אסור ואיזה שרי. ונראה דאז כולהו שריין מה"ת שהרי כלל גדול בהתפסת איסור כל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו. וה"נ כמו שאין מועיל שתי דפנות שניות שיחול עליהן איסור אחר שכבר תקן שתי דפנות ראשונות. ה"נ אפי' בב"א לא מיתפסן כלל מה"ת וע' מש"כ סי' פ"ח אות ל"ב. וא"כ לא משכחת דאסור מה"ת אלא בסוכה מצומצמת של ב' דפנות ומשהו. דאלו ביותר אפי' בנה זה אחר זה הרי לא נאסרו בהזמנה דלפני החג כמבואר בהגהת רמ"א שם סי' תרל"ח משום דהזמנה לאו מילתא היא. ולא נאסרו אלא בישיבה בחג. ואז חל על ארבעתן כאחת מה שא"א מה"ת ואינו נאסר אלא משום ביזוי מצוה. וכ"ז לשיטת ר"ת. אבל לשיטת הר"ן דבב"א כולהו אסורין מה"ת ודאי קשה מדברי רבינו. ונראה לי כלפי שהקשה הרא"ש ע"ז השיטה. הא לא נדרש מחג הסוכות אלא על הסכך ולא בדפנות לענין כמה דרשות. והאיך אסור מהאי דרשה הכל בהנאה. וקושיא חמורה היא. אבל יש למצוא פשר דבר. דודאי אם הי' הדפנות ישנות ולא בנאן לשם סוכה באמת אין בהם היקש לחג. שהרי אפי' הי' מתחלה דירת קבע שלו כשרים לדפנות. ולא נאסר אלא הסכך דבעינן שיהא לשם צל עראי מתחלה ובו נאמרו כל דיני פסול סוכה. וה"נ אין בדפנות איסור הנאה כלל. אבל אם בנה הדפנות לשם סוכה אע"ג שא"י לאוסרו בדיני סכך. שהרי אפי' הי' מתחלה דירת קבע כשר. מכ"מ לענין חלות איסור הנאה וקדושת המצוה שפיר יש לדמות עשיית הדפנות ג"כ לחג. אחרי שיש בעשיית דפנות ג"כ מצוה דאין סוכה בלא דפנות. ואחר שכן אפשר לפרש דברי רבינו בעצי דפנות שהיו ישנות ולא נאסרו מה"ת מכ"מ אסורים להשתמש בהם בחג הסוכות וכמש"כ המ"א סי' תרל"ח סק"ב בשם רי"ו. והרמב"ם פ"ו מה"ס כתב סתם דבין עצי דפנות בין עצי הסכך אסורים בהנאה. דמכ"מ הכל אסור בכל אופן. אלא דזה מה"ת וזה מדרבנן וכמש"כ הט"ז שם: עתה נבוא לדעת הרא"ש ז"ל שהוא כ' דעצי דפנות מישרי שרי. ומשמע שמותר לגמרי אפי' מדרבנן. וכ"כ הטור דבעצי דפנות אין בהם שום איסור ולא כהט"ז. א"כ קשה מלשון רבינו שיש בהם משום ביזוי מצוה מיהת. ובאמת כבר הקשו מהא דאי' שם ד"י דנויי סוכה מן הצד אסורין. והמ"א שם סק"ט כ' לחלק בין נויי דפנות לדפנות עצמן ולא נתבאר הטעם. תו קשה מהא דביצה שם דמפרש ר"י אמר שמואל הא דאין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה בעצי דפנות ועלה תני' ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה. ובלא שום ראי' ג"כ יש להבין מ"ש דפנות מכל מצות. שהרי דפנות עיקר לסוכה הוא. ונראה דעת הרא"ש דודאי אם עשה סוכה מתחלה אע"ג שאין בהם איסור מה"ת מדרשה דחג הסכות לדעתו ז"ל. מכ"מ מודה דיש בהם משום ביזוי מצוה כמו כל המצות. ולא מיירי הרא"ש והטור אלא אם היו בנוים מתחלה לשם בית ומכ"מ כשרים לסוכה. וא"כ אינם אלא כמו טלית שהטיל בו ציצית שבגוף הטלית אין בו מצוה. והרי הברייתא דאסרה נויי סוכה דייק ותני סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים כו' ולא תני עיטורי הסוכה ונויה כו'. אלא דוקא אם עיטר אחר שסיכך והוא לשם מצות סוכה. משא"כ אם אותם העיטורים הי' בביתו. ונטל המעזיבה ונעשית סוכה. לא נאסרו העיטורים וכמו כן בגוף הדפנות הכי הוא. ונמצא מיירי רבינו לדעת הרא"ש דוקא בדפנות שעשה לשם סוכה. עוד יש לדקדק לשון רבינו א"נ איסתפוקי מעצי סוכה. ולא קאמר לאשתמושי אלא אסתפוקי דמשמעו ליטול מהם לאיזה דבר. כמו קיסם לחצוץ בו שניו או להסיק בו וכדומה אסור. דא"כ מבטל מאותו קיסם המצוה אבל לאישתמושי בדפנות ובסכך כמו שהן שרי. וכדאי' בסוכה ד' ט' ב' דשרי לשטח על הסוכה כתונת השרוי במים כדי ליבש. ולא דמי לחוטי ציצית או הדס ואתרוג דאסורין אפי' בלא בטול מצוה. דכלל הוא דכל מצוה שעיקר תשמישה הוא בהנאה כמו סוכה ונר שבת לא נאסר ליהנות ממנה אפי' שלא בשעת מצוה אפי' תשמיש שאינו כדרך מצותו שרי אם לא שיהא באופן המבטל למצוה. כמו שמן המנטף מנר שבת דאסור משום מוקצה דמצוה אפי' ר"ש דלא ס"ל מוקצה בשבת מכ"מ אסור באופן שהוא בטול מצוה כמש"כ התוס' שבת דמ"ב ב' ד"ה ואין ניאותין כו' ע"ש. אבל כל שאינו מבטל להמצוה שרי. ואפי' בגדי כהונה דקדושים אין מועלין בהן מזה הטעם. כדאי' קידושין דנ"ח משום שלא ניתנה תורה למלה"ש ואפי' לכתחילה דעת הריטב"א ביומא דס"ט דשרי להשתמש בהם אפי' שלא כדרך לבישה. והכי פשטא דשמעתא דשם דס"ד דהא דפושטין ומקפלין אותם תחת ראשיהם הוא כמשמעו ומשום דניתנו ליהנות בהן. ונהי דמסיק הש"ס דלאו תחת ראשיהן אלא כנגד ראשיהן הוא משום איסור כלאים אבל משום קדושה שרי. זהו דעת הריטב"א ז"ל. ולכאורה מוכרח לומר כן לדעת ר"ת בתוס' מנחות דמ"א א' דבגדי כהונה אפי' שלא בשעת עבודה אין בהם איסור כלאים. והביא ראי' מדתני' בתוספתא שלהי מס' כלאים בגדי כהונה ובגדי כה"ג אין בהם משום כלאים בגדי כה"ג היוצא בהם למדינה חייב ובמקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור מפני שראוין הן לעבודה. וא"כ קשה הא שהביא בגמ' יומא שם ברייתא כזו בא"א דבמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה פטור משום שבגדי כהונה ניתן ליהנות בהם. הא משום כלאים אסור. דאי משום כלאים ג"כ שרי דמשום שראוין לעבודה הוי מצוה אפי' שלא בשעת עבודה. זה הטעם שייך ממילא לענין איסור הנאה גם כן. אלא ודאי משום כלאים אסור. וצריך להיות דמיירי הברייתא דיומא שלא כדרך לבישה ומש"ה משום כלאים ודאי אסור אפי' לר"ת כדמוכח בגמ' שם דמקשה על הא דתנן מקפלין ומניחין תחת ראשיהן דאסור משום כלאים וע' תו' שם. ומכ"מ ניתן ליהנות בהן. אלמא דאפי' שלא כדרך מצותן שרי ליהנות כהריטב"א. מיהו זה דוחק ליישב לר"ת דהא דתני' שלא בשעת עבודה מיירי שלא כדרך לבישה. אלא עיקר הישוב לשיטת ר"ת הוא עפ"י שנקדים מה שהקשה הגאון ש"א מהא שהביא בירושל' כלאים פ"י ברייתא אין עראי לכלאים בבהמ"ק פי' שאסור אפי' בדרך עראי לילך בב"כ כלאים בבהמ"ק. ומהרא"פ כ' דאפשר לפרש ברייתא זו לר"ת דמיירי חוץ למקדש. וזה תמוה דבפי' תני' בבהמ"ק ותו הרי מקשה בירו' ע"ז מדתני' הי' יוצא לדבר עם חבירו אם הפליג טעון טבילה אם לשעה טעון קידוש יו"ר. ופי' מהרא"פ דע"כ מיירי שהוא לבוש ב"כ. דאלת"ה בל"ז טעון טבילה בשעה שמחליף מבגדי חול לב"ק. וכ"ז תימא דאי איתא דהמחליף מבגדי חול לב"ק טעון טבילה היאך תנן ביומא פ"ג זה"כ הי' במקדש כל המיסך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש יו"ר. הא ודאי אסור להסך רגליו בב"כ כמו בתפילין וכדמבואר בסוגי' דיומא דב"כ שוין לתפילין. וא"כ מאי אירי' משום הסכת רגליו תיפוק לי' דמחליף בגדיו. ולא עוד הא להרמב"ם אפי' להטיל מים אסור בתפלין וה"ה בב"כ וא"כ אמאי אין טעון טבילה. ותו אי איתא כפי' מהרא"פ אמאי מקשה הירו' מברייתא זו ליקשי ממתניתין דיומא אלא כ"ז טעות והחלפת בגדים אינו טעון טבילה. וקו' הירושלמי מהברייתא ה"פ דע"כ הא דתני' דמפליג טעון טבילה לא משום יציאה מבהמ"ק הוא. דאי משום יציאה מ"ש מפליג או אינו מפליג דעתו. אלא משום הפלגה עצמה טעון טבילה. ולפי זה אפי' הי' עומד בבהמ"ק ומפליג דעתו מעבודה ג"כ טעון טבילה ואמאי תני' ביוצא. וצ"ל דבמקדש לא שייך הפלגה כיון דבר עבודה הוא ומזה מוכח דמיירי בלבוש ב"כ. דאי אינו מלובש ואינו ראוי לעבודה א"כ שייך הפלגה אפי' בבהמ"ק. ושפיר מוכיח הירו' דאפשר ללבוש ב"כ אפי' שלא בשעת עבודה. ומשני הירו' הא בבגדי לבן הא בבגדי זהב. פי' דמיירי שלבוש ב"כ שאינם כלאים. הא מיהא למדנו מהאי סוגי' דירו' דאין עראי לכלאים אפי' בדרך לבישה ואפי' במקדש. עצמו שראוי לעבודה. והדרא קו' הגאון ש"א על ר"ת. אלא צ"ל דכך הענין. דעיקר הא דס"ל לר"ת דשרי במקדש אפי' שלא בשעת עבודה לא מצד הסברא אלא מכלאים בציצית הוא דנ"ל. ולפי שהוכיח ר"ת מדתני' בספרי פ' שלח דטלית מיוחדת ליום ולילה חייבת בציצית אלמא דשרי לילך בטלית של יום מצוייץ כלאים אפי' בלילה דלגמרי התיר הכתוב כלאים של ציצית. וכתבו עוד בשם ר"ת דכמו שהותר לאנשים הותר אף לנשים ולמד מדתני' בספרי שם עוד ריבב"א ביחוד פטרו חכמים את הרדיד של אשה מן הציצית ולא חייבין בטלית אלא משום שפעמים בעלה מתכסה בו. הרי דהאשה שרי' להתכסות בטלית מצוייץ. וס"ל לר"ת שלא כמש"כ התו' בשמו בד"ה משום כסות לילה הפירוש של הספרי דכסות יום חייב אף בלילה. וא"כ אין ראי' שהותר שלא בשעת מצוה. אלא חזר בו ר"ת מזה הפי' כמבואר בתו' בד"ה תכלת בזה"ל ור"ת סותר פי' שלמעלה דכ"י חייב אף בלילה. [ורש"ק הגיה ללא אמת. דודאי לפי דעת ר"ת דחייב בלילה א"א לפרש תכלת אין בו משום כלאים היינו בלילה שהרי חייב בציצית. אלא ס"ל דפטור ומכ"מ מותר ללבוש. וכ"כ הרא"ש בה"צ שר"ת ז"ל לא ברירא לי'. וז"ל הרא"ש יראה לי דהני תרי שנויי סתרי אהדדי כו' דוק ותשכח]. והוסיף ר"ת ללמוד דכמו בכלאים בציצית אמרינן שהותר אפי' בשעה שאין מצוה כלל. ה"נ בב"כ אפי' שלא בשעת עבודה שריין. ולא עוד אלא אפי' חוץ למקדש נשאר ר"ת בצ"ע אי דומה ב"כ במדינה לציצית בלילה. ורצה לפרש הא דתני' בתוספתא דחייב בב"כ במדינה משום כלאים אינו אלא מדרבנן כדאי' בתו' שם. הרי דר"ת הכל מציצית הוא דגמר לה לב"כ. והכי מוכרח בתו' חולין דף ק"י ב' ד"ה טלית דהביאו בשם ר"ת לענין ציצית דמותר בכ"א והקשה הר"א ממיץ מהא דערכין ד' ג' לענין ב"כ. ומאי שיאטא דב"כ לציצית אלא ברור דר"ת מדמה ולמד חדא מאידך. ומעתה לא קשה כלל לר"ת מהירו' דכלאים. דודאי הירו' חולק וס"ל בציצית ג"כ דאסור ולא כריב"ב דספרי ולא חש ר"ת ליישב אלא סוגי' דש"ס דערכין ד"ג דקאמר דנהי דבשעת עבודה שרי שלא בעידן עבודה אסור. וע"ז יישב דה"ק שלא בבגדי כהונה אסירי כהנים בכלאים. ובאמת י"ל דלהכי נקיט הש"ס לישנא קייטא כדי דלהוי משמע הכי והכי. ותלי' בציצית ובמחלוקת התנאים דספרי היינו ת"ק וריב"ב שם. ואחר שכן דעיקר היתר דב"כ שלא בשעת עבודה לר"ת הוא דמציצית גמר לה. נתיישב הברייתא דיומא בפשיטות דמש"ה תני' דשרי ללבוש ב"כ שלא בשעת עבודה משום דב"כ ניתן ליהנות בהן. דאי משום שראוין ללבישה לחוד לא הותר אלא איסור כלאים דהוי כמו ציצית דהבגד הותר לגמרי אפי' בלא בשעת מצוה כלל. משא"כ איסור הנאה. מש"ה הוצרך לטעם דניתן ליהנות בהן. ושוב אין אנו נצרכים להוכיח כהריטב"א דמיירי שלא בדרך לבישה ומכ"מ שרי: וכי תימא נהי דמדעת ר"ת אין להוכיח כהריטב"א משום שפי' טעמו ונימוקו להתיר כהנים בב"כ כלאים מהא דציצית שהותר אף שלא במקום מצוה ממש. אבל הראב"ד שגם הוא כ' שלהי ה' כלאים ובה' כלי המקדש דכהנים רשאין לילך בבהמ"ק גם באבנט של כלאים. והרי הוא ז"ל כ' בפי' מס' עדיות פ"ד מ"י שאסור לילך בלילה בציצית שהוא כלאים. וע"כ הא דס"ל דב"כ שרי שלא בשעת עבודה הוא משום דס"ל דהלבישה דב"כ היא ג"כ מצוה בפ"ע אפי' שלא בשעת עבודה וכמש"כ לעיל סי' י' אות ט'. ולפי זה הדרא קושייתנו מהא דיומא דנותן טעם דשרי ללבוש ב"כ משום דניתנו ליהנות בהן. ולא קאמר דכן הוא מצוותן ואפי' כלאים שרי. אלא ע"כ מיירי ביומא שלא כדרך לבישה וכהריטב"א. אבל כד דייקת נראה דהראב"ד ס"ל ככל הפוסקים דכלאים בב"כ אסור שלא בשעת עבודה שאין אז מצוה בלבישה ולא כמו שהבין מרן הכ"מ והגאון ש"א בסי' כ"ט ואחריהם נמשכתי גם אני שם. אבל חוזרני בי. ולא התיר הראב"ד אלא באבנט ומשום דקשין הן. וחולק על הרמב"ם דס"ל שלא הותר קשין אלא בהצעה ולא בלבישה וזהו שיטת התו' ביומא ובכ"מ ולמדו מהא דאי' במנחות ובערכין דשלא בעידן עבודה אסור. ע"ז כתב הראב"ד דודאי קשין מותר לגמרי. וכ"כ בש"מ ביצה דף ט"ו בשם הרמב"ן וכ' דהסוגי' דיומא חולק על סוגי' דערכין ומנחות בהא דקשין. ופסק כסוגיא דיומא משום דבדוכתין היא. ובעל המאור בביצה שם יישב דאבנט ודאי קשין הוי כדי לחגור בו יפה. והתם מיירי בחושן ואפוד דכה"ג דהוי רכין. וזהו דעת הראב"ד ג"כ. והיינו שכ' שלהי ה' כלאים בזה"ל טעה בזה שהרי אמרו ביומא פ' בא לו. במקדש אפי' שלא בשעת עבודה מותר ומאי דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים. אטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל. ותמה מרן הכ"מ על דברים אלו שאין בהם הבנה. אבל הן הן דברי בהמ"א וכלפי שהבין כוונת הרמב"ם לאסור מסוגין דמנחות וערכין. ע"ז השיב הראב"ד דמי יימר לן דמיירי באבנט דשלא בעידן עבודה אסור. דילמא מיירי בחו"א [הן אמת דבהשגת הראב"ד על בעה"מ הנדפס בס' תמים דעים במס' ביצ' מבואר שלא הסכים לבעה"מ בזה מכ"מ אין מן התימא שחזר הראב"ד ז"ל בזה]. הא מיהא מודה הראב"ד דשלא בשעת עבודה אין מצוה בלבישת ב"כ ואסור בכלאים וכדעת הרמב"ם ז"ל. הנה החילותי לדבר בענין זה שנשפכו כמה דיות בספרי גאוני בתראי לא אוכל לסור מזה עד שאבאר העולה ע"ד בעזרו ית'. הן כבר העליתי שלא עלה על דעת ר"ת ז"ל לומר דב"כ שרי שלא בשעת עבודה אלא משום שהוכיח מספרי דציצית שרי ללבוש בלילה וגם לאשה אע"ג שאין בזה חיוב. ע"כ אמרינן דהבגד הוא שהותר וה"ה ב"כ. הא בל"ז לא עלה ע"ד להתיר בב"כ שלא בשעת עבודה. ממילא הראשונים ז"ל דס"ל בציצית דאסור שלא במקום מצוה ה"ה דאסור בב"כ שלא בשעת עבודה. ומעתה יתיישב הוכחת ר"ת דב"כ שרי מהא דתני' בתוספתא בגדי כה"ג שיצא במדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור וכ"ה ברבה פ' חקת שהביא הש"א סי' ל' דרק היוצא מהר הבית חייב והיא ראי' שאין מקום לדחותה. אבל לדברינו הכל תלוי בציצית גם לשארי פוסקים. אלא שדעת הראשונים ז"ל דהא דאי' בספרי דכסות יום ולילה חייבת בציצית היינו דאפי' בלילה חייב וכן הי' דעת ר"ת ז"ל עצמו תחלה. וכן הא דתני' שם ריבב"א טלית של נשים חייב בציצית משום שלפעמים בעלה מתכסה בהן היינו שהנשים עצמן חייבין משום זה שהרי עיקר מה שנקרא מ"ע שהז"ג לדעה זו היינו משום דכסות לילה פטור וה"נ נשים לא נפטרו אלא כסות נשים אבל בגד אנשים ודאי דהבגד נתחייב במצוה זו בכל זמן ולכל אדם ומזה יש ללמוד גם בב"כ דה"ה בב"כ לעולם המצוה ללובשן. והיינו דתוספתא והמדרש. אלא שלפי זה הפי' ע"כ תלמוד דילן חולק ע"ז. והראי' מהא דמנחות דמ"ג דרב יהודה הוי מברך כל צפרא עה"צ ודייק הגמ' דס"ל מ"ע שהז"ג היא ולילה פטור מציצי' והוי הפסק ואי אית' דמכ"מ בגד של יום חייב בלילה אכתי אין הלילה מפסיקו ולא הי' לר"י לברך בכל צפרא. אלא ס"ל לגמרא דילן דלא כהספרי. ואע"ג שהב"י סי' ח' יישב קו' זו לדעת ר"ת בתחלה. לא שמיע להראשונים ז"ל וס"ל דפליג ש"ס דילן על הספרי. והתוספתא אתי כהספרי. ואנן לא קיי"ל הכי בציצית וה"ה בב"כ שלא בשעת עבודה אין בו מצוה וממילא חייבין עליו. זהו דעת הרמב"ם וש"ר ולפי דברינו גם הראב"ד בכללם. ומה שהקשה הגאון ש"א ז"ל כמה קושיות והוכחות שאין מדקדקין בלבישת ב"כ כ"כ משום איסורא דרכיב עלייהו כבר נתיישב כמה קו' ' עפ"י שהעלינו בסי' י' בס"ד דכיון דבע"כ ניתן לדחות מיקרי הותרה ולא דחוי'. ובכ"מ שהותרה אין מדקדקין כ"כ וכל במקום מצוה כ"ש שרי אפי' באופן שאין כדאי לדחות את הלאו בשבילה יע"ש באריכות. והכי אי' ביומא שם לענין ב"כ אי נימא לא ניתנה ליהנות מהן דמכ"מ רשאי לקרות בתורה ולאכול קדשים משום דצורך עבודה הם אע"ג דשרי לקרות בתורה ולאכול קדשים שלא בב"כ וא"כ אמאי שרי בב"כ. אלא כיון דהותר במקום עבודה ממש הותר ג"כ במקום מצוה וצורך עבודה כ"ש. ואין מדקדקין עוד. ה"נ לענין איסור כלאים לפי האמת. אבל שלא לצ"ע כלל ודאי חייב לשיטת ש"ס דילן כפשטא דסוגי' מנחות וערכין ד"ג. וכמו בציצית דקיי"ל שאין מצוה בלילה אפי' כסות יום. כ"ז דעת הרמב"ם ז"ל וסיעתו. אבל ר"ת ס"ל דגם להספרי אין חיוב בלילה וכן לנשים בציצית. ומכ"מ שרי ומטעם שהבגד הותר לכלאים אפי' שלא במקום מצוה כלל וה"נ בגדי כהונה. וא"כ אין ראי' דש"ס דילן חולק ע"ז. ואדרבה יש להוכיח דהכי שיטת ש"ס דילן מדקאמר במנחות שם טעמא דב"ש דאסרי סדין בציצית גזירה משום כסות לילה. ולא אמר משום ציצית בלילה. אלא כסות יום מותר אף בלילה. וא"כ פשיטא דקיי"ל כתנא דספרי ותוספתא. וע' ר"ש כלים פ"א מ"ט שהוכיח דאסור בב"כ שלא בשעת עבודה. מדלא חשיב דבין האולם למזבח אסור מחוסר בגדים כמו בהיכל כדחשיב שאר דברים. אלא ע"כ דלא לצורך עבודה בכ"מ אסור. והנני להוסיף דהרמב"ם והתו' אזלי לטעמייהו. דאי' ביומא דף י"ב במה מחנכין אותו באבנט הניחא למ"ד דאבנט של כהן הדיוט הי' של כלאים וא"כ נתחנך באבנטו של בוץ. אבל למ"ד דאבנט של כהן הדיוט הי' ג"כ של בוץ מא"ל. ומשני לובש שמונה ומהפך בצנורא. והנה מבואר לכאורה דלבישת בגדי כה"ג לחוד הוי חנוך כדאמר למ"ד אבנט של כה"ד הוי של כלאים. מעתה קשה טובא על שיטת ר"ת למאי קאמר מהפך בצינורא. אי משום חנוך בלבישת שמונה סגי אי משום איסור כלאים הא מותר גם בלא עבודה. אלא כהרמב"ם ז"ל דאסור ללבוש כלאים בלי עבודה. וכ"ת הא גם להרמב"ם קשה. דנהי דאסור לכל כהן ללבוש שלא בשעת עבודה. מכ"מ בשעת חנוך ודאי שרי דמצותו בכך כמש"כ הרמב"ם ה' כלי המקדש פרק ד' הי"ג כיצד מרבין אותו בבגדים לובש שמונה בגדים ופושטן וחוזר ולובשן למחר שבעת ימים יום אחר יום שנא' שבעת ימים וגו' והבין הראב"ד בדעת הרמב"ם שאינו עובד עדיין כלל. והכי מוכרח כאשר יבואר לפנינו. הרי דמותר ללבוש בשביל רבוי גם בלי עבודה וכך הוא מצותו אע"ג שאינו מעכב העבודה כמו קצירת העומר שדוחה שבת אע"ג דקיי"ל נקצר ביום כשר משום דכך הוא מצותו. א"כ לישרי ללובשן משום מצות חנוך. הא ל"ק כלל. דולטעמיך קשה על הסוגי' מאי שקיל וטרי במה מחנכין אותו. משמע דאי לאו חנוך פשוט להש"ס דא"צ לבישת שמונה לפני עבודת היום. וכן למסקנא דמשני ר"פ עבודתו היא מחנכתו א"צ ללבוש שמונה ותיפוק לן דבעינן לבישת שמונה משום מצות רבוי יום אחד מיהת דכשר בדיעבד. אלא צ"ל דכמו דמצות רבוי שבעת ימים הוא דוקא לפני יום שנעשה כה"ג לכל דבר ה"נ יום אחד הוא לפני יום שנעשה כה"ג. וא"כ כשנעשה כ"ג ביוה"כ ע"כ אינו בכלל מצות רבוי והיינו דתני' בת"כ והובא בירו' יומא פ"א מנין לרבות כהן אחר ת"ל אשר ימשח אותו. משוח בשה"מ. מרובה בגדים מנין ת"ל ואשר ימלא את ידו ומנין לרבות כהן אחר המתמנה ת"ל וכפר הכהן מכ"מ. במה הוא מתמנה [כצ"ל] רבנן דקסרין בשם ר' חיי' בר יוסף בפה. הרי דהמתמנה ביוה"כ לא הי' נמשך ולא מתרבה. והיינו מטעם שכתבנו דעיקר מצות משיחה ורבוי הוא ביום שלפני העשותו לכה"ג. הא מיהא לשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא דלובש שמונה משום חנוך בעלמא. וכדי שלא ילבש כלאים מהפך בצינורא. אבל לר"ת ז"ל קשה אמאי מהפך בצינורא. מיהו ליישב שיטת ר"ת צ"ל דלעולם הא דמהפך בצינורא רק משום חנוך. דבבגדים לחוד ליכא חנוך. ובשלמא למ"ד אבנט של כה"ד הוי של כלאים והוא לובש של בוץ ועובד בהם עבודת יוה"כ שפיר הוי חנוך אבל בלובש שמונה בלי עבודה ליכא חנוך כלל. וע"כ מוכרחים אנו לפרש הכי לשיטת התו' מטעם אחר. דלשיטת התו' ק' תיפוק לן דבעינן רבוי בגדים. ואין לומר דמצות רבוי אינו אלא ביום שלפניו כמש"כ לדעת הרמב"ם. וביוה"כ ריבה הכתוב דלא בעינן רבוי כלל. אאל"כ לדעת התו'. דס"ל שם בד' ל"ג דהא דעבודת התמיד בכה"ג אינו אלא מדרבנן. וא"כ קשה הא דאי' בד' י"ב פשיטא דהיכא דאיפסל לפני התמיד מתחנך בעבודת התמיד. האיך אפשר לשמש בשמונה בתמיד. הא לא נתרבה ביום שלפניו. ולא מצינו דשרי לשמש בלא רבוי כלל אלא עבודת יוה"כ דמצותו בכה"ג משא"כ עבודת התמיד שאינו אלא מדרבנן. אלא צ"ל דשיטת התו' דרבוי ומשיחה יום א' הוא באותו יום שנעשה כה"ג. וא"כ לפני התמיד עבודת התמיד נעשה אחר רבוי בגדים והכי מוכח בתו"י שכ' דכל שקלא וטריא דד' י"ב אינו אלא במקדש שני שלא הי' משיחה. אבל במקדש ראשון שהי' שמן המשחה נתחנך בשמן המשחה. הרי דס"ל דמשיחה הוא ביום שנעשה כה"ג. ומעתה הדרא קו' לדוכתא הא בעינן לבישת בגדים משום מצות רבוי. וע"כ צ"ל דבאמת הכי הוא דלובש שמונה משום מצות רבוי ומכ"מ שקיל וטרי במה מחנכין אותו. דלבישת שמונה לחוד אינו חנוך עד שיעבוד מאומה. ומש"ה מסיק דמהפך בצנורא. ור"פ דקאמר עבודתו מחנכתו ג"כ מודה דלובש שמונה משום מצות רבוי אלא א"צ להפוך בצנורא. אלא עבודת היום מחנכתו. א"כ אין מכאן קו' על שיטת ר"ת ז"ל דס"ל דמותר ללבוש בלי עבודה מהא דמהפך בצינורא שהרי עיקר החינוך הוא היפוך בצינורא אבל לשיטת הרמב"ם דלא הי' רבוי כלל וכל מצות לבישת שמונה הי' משום חנוך א"כ אמאי מהפך בצנורא. ולית לי' סברא זו שכתבנו לשיטת התו' דבשמונה ליכא חנוך עד שיעבוד ג"כ. וע"כ הא דמהפך בצינורא הוא משום איסור כלאים. והיינו שכתבנו דרבותינו לטעמייהו אזלי. [ממוצא דברינו תשכיל במש"כ התו' שם די"ב ד"ה כה"ג משום איבה בזה"ל דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ובירו' דרש לי' מקרא עכ"ל. והנה לא מצינו בירו' אלא לענין התמנות וכמו שהבאתי לעיל. וס"ל להתו' דלא ביוה"כ לחוד הוא כן ומשום דלא אפשר בא"א אלא בכל השנה ג"כ מצות רבוי אינו אלא למצוה ובדיעבד כשר במנוי פה לחוד. ולטעמייהו אזלי דגם ביוה"כ אפשר למשוח ולרבות יום א' מיהא. וע"כ יתורא דקרא וכפר הכהן לאו משום יוה"כ לחוד קאי אלא בכל השנה ג"כ הכי הוא. ומזה למדו עוד דכמו דכה"ג מתמנה בפה ה"נ מסתלק בפה בעלמא. אבל לא כן שיטת הרמב"ם ז"ל שכ' בה' כלי המקדש פ"ד דרבוי יום א' לעיכובא. והיינו כמש"כ דהוא יום א' לפני יום שנעשה כה"ג לעבודה. ורק ביוה"כ שא"א למשוח ולרבות אתי יתורא דקרא והכשירו בלא רבוי כלל. והיינו דלא זכר הרמב"ם בה' יו"כ דמי שמתמנה ביוה"כ צריך ללבוש שמונה או למשוח באותו יום משום מצוה דרבוי שהוא לעיכובא. דודאי אינו כן ביוה"כ עצמו ומכ"מ כשר מיתורא דקרא וכפר הכהן. אבל לא קאי האי יתורא לכל השנה. ואע"ג דנ"ל מדכתיב בהאי קרא אשר ימשח אותו משיחת יום א' דכל השנה כדאי' ביומא ד"ה. מכ"מ הא דנ"ל יתורא דוכפר הכהן לא אתי אלא ליוה"כ. והיא הנותנת דאשר ימשח אותו קאי על כל השנה. שהרי ביוה"כ לא בעינן רבוי ומשיחה כלל. ומאחר דלהרמב"ם לא מצינו שכה"ג מתמנה בפה אלא ביוה"כ ה"נ לא מצינו שמסתלק בפה. ובאמת הכי מוכח בהוריות די"ב דתניא אין לי אלא שעבר מחמת קריו עבר מחמת מומו מנין דהוא אסור באלמנה כו'. ומשמע אפי' במום קבוע אסור בחמשה דברים של כה"ג. והרי התורה העבירתו לעולם ומכ"מ יש לו דין כה"ג. מכש"כ שאין פה של המלך יכול להעבירו ממעלתו. והא שהוכיחו התוס' יומא שם מהא דקאמר הטעם דמעלין בקודש ולא מורידין תיפוק לן שהוא כה"ג ועבודתו דוקא בשמונה. מתיישב שפיר לפי שיטת הרמב"ם דרבוי יום א' הוא לעיכובא בכל השנה. וא"כ האיך הי' ס"ד שיהי' כשר גם למחר הא לא נתרבה כלל. וצ"ל דמה שלבש ביוה"כ היינו הרבוי יום שלפני מחרת יוה"כ. אבל כ"ז אינו אלא כשמלבישין אותו לשם רבוי שיהא כה"ג גם למחר. אבל אי מתחלה אין רצון המלך ואחיו הכהנים בכך אין בלבישת שמונה דיוה"כ רבוי כלל. ומש"ה א' ר' יוסי דאינו כה"ג משום איבה ולא תימא דהוי כה"ד שהרי לא נתרבה. אלא גם זה אינו ומשום מעלין בקודש ול"מ. ובזה מרווח לן הא דא' ר' יוחנן ומודה ר' יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשרה. ולכאורה ק' פשיטא הרי הא דאינו כה"ג אינו אלא משום איבה. וא"כ ודאי כשר בדיעבד והשתא ניחא דס"ד דאחר שיש חשש איבה מתחלה לא נתרבה כלל קמ"ל דמכ"מ נתרבה שפיר ועבודתו כשרה] נחזור לענין דשיטת הרמב"ם ז"ל ברור דבגדי כהונה אסור במקדש שלא לשרת לפי שיטת הש"ס דבגד של יום פטור בלילה מציצית. הרי דלא תלוי בבגד אלא בזמן. ה"נ לא בגדי כהונה הותר אלא השירות התיר. אבל לשיטת הספרי דבגד של יום חייב בלילה בציצית. ה"נ מצות ב"כ לעולם במקדש אפי' שלא בשעת עבודה אפי' בלילה ורק חוץ למקדש חייב והיינו תנא דתוספתא שהביאו התו' ולא קיי"ל הכי. ונשוב לראש דברינו דאם טמא כשיטת ר"ת אין הוכחה מהבריי' דיומא לשיטת הריטב"א דכל שניתן ליהנות שרי אפי' בשלא כדרך תשמישן. דהא דתניא דבמקדש שרי בין בשעת עבודה בין שלא בש"ע משום שבגדי כהונה ניתנו ליהנות מהן. אפשר לפרש דוקא כדרך לבישה. ומכ"מ דוקא משום שניתן ליהנות מהן מותר הא בלא זה אסור ואע"ג דשרי משום כלאים. שאני כלאים דהבגד הוא שהותר אפי' שלא במקום מצוה כמו בציצית דבגד יום מותר ללבוש בלילה אע"פ שהוא באמת פטור מציצית משא"כ איסור הנאה. זהו שיטת ר"ת ולא מוכח כהריטב"א. ובאמת משמע מתוס' יומא שם ד"ה בגדי כהונה דלהמסקנא אסור שלא כדרך לבישה. שכתבו דלכתחילה אסור ללובשן דבזה אפשר להזהר. ממילא מוכח דאם פשטן אסור ליהנות בהן. אבל לשיטת הרמב"ם דתנאי היא. ונהי דאנן קיי"ל דכסות יום פטור מציצית בלילה. וגם אסור ללבוש כלאים. וה"ה דב"כ אסור שלא בשעת עבודה. ולהאי תנא שפיר תנא דמשום איסור הנאה אין איסור שלא בש"ע. אבל מכ"מ לאידך תנא דכסות יום חייב בציצית בלילה ומצוה ללבוש וה"נ ב"כ מצותן אפי' שלא בש"ע. א"כ למאי תנא דניתנו ליהנות בהן תיפוק לן דמצותן בכך. ודוחק לומר דברייתא זו כאידך תנא. אלא כהריטב"א דאפי' שלא כדרך עבודה שרי. והכי נראה שיטת רש"י שכ' בהא דאמר ר"מ ש"מ תפלין מן הצד שריין ולא חיישינן שמא יפיח. והקשו התוס' דבמס' תמיד אי' ולא חיישינן דילמא מיגנדר ונפיל ענייהו. ונראה דודאי אי נימא כדחוי הש"ס דכנגד ראשיהן שפיר י"ל הטעם שמא מיגנדר ונפל עליהן אבל לפי המסקנא דניתן ליהנות בהן ואפי' שלא כדרך לבישה וא"כ תחת ראשיהן ממש שוב ליכא חשש שמא מיגנדר ונפל עלייהו וע"כ הרבותא הוא דליכא למיחש שמא יפיח. ולמדנו מזה כדברי רבינו דבמצות שעושין להנאה לא אתקצי מהנאה אלא במקום דאיכא בטול מצוה היינו לאסתפוקי מהן אבל ליהנות ודאי שרי אפי' שלא בשעת מצוה: כל זה שכתבנו היינו במצוה שנהנים ממנה בדרך מצותה וכמש"כ. ולפי זה צ"ל דדעת רבינו דסוכה מיקרי הנאה להגן ממטר ושמש. אבל מדברי הר"ן שבת פרק ב' לא משמע הכי שכ' בריש הל' חנוכה טעם לחלק בין נר חנוכה אחר חנוכה דאסור בהנאה בין סוכה אחר החג שמותר בהנאה. וחילק בינייהו משום דשמן ופתילה עשויין להתבער לגמרי משא"כ סוכה עשויה מתחלה שתשאר אחר החג. ואח"כ מקשה עוד מנר שבת שעשויה גם כן להתבער בשבת ומכ"מ אם נשאר אחר שבת שרי ליהנות ממנה. וחילק משום דנר שבת בעוד דולק נהנין ממנה משא"כ נר חנוכה. ומדלא יישב קו' ראשונה ג"כ בהכי דלהכי סוכה מותרת אחר החג משום דבשעת מצותה נהנין ממנה ש"מ דס"ל דאין בישיבת סוכה שום הנאה. ולפי דעת הר"ן אסור ליהנות בחג מן הסוכה אפי' שלא בבטול מצוה. והר"ן לטעמי' לענין מחלוקת אביי ורבא בנדרים פרק ב' בהא דתנן קונם סוכה שאני עושה בנדרים אסור. ופליגי אביי ורבא אי מצות ליהנות ניתנו או לא. ודעת הר"ן דבדבר שיש הנאת הגוף ממש לכ"ע ליהנות ניתנו וע"כ אין בישיבת סוכה הנאת הגוף כלל. אבל שיטת התוס' במס' רה"ש דכ"ח להיפך דמחלוקתן של אביי ורבא דוקא במקום שיש בו הנאת הגוף וכ' בזה"ל דגבי סוכה בלא מצוה יש הנאה בישיבה. ומבואר ענין העמוק הלז בסי' קנ"ד אות ב' בס"ד. ובאמת יש להוכיח הכי מהא דשבת דמ"ה א'. דמקשה בהא דקאמר דר"ש אסר בנר שבת בשעה שהוא דולק משום דהוקצה למצותו ולאיסורו. הא מחמת מצוה לחוד שרי מהא דר"ש אוסר בסוכה מחמת מצוה לחוד. ומאי קושיא נימא דשאני סוכה שאין הנאה במצותה ודמי לנר חנוכה בחנוכה דאסור. משא"כ נר שבת דבשעת מצותה נהנין ממנה. הא מיהא דעת רבינו נראה כהתו'. אבל יש ליישב גם לדעת הר"ן דמש"כ רבינו לאסתפוקי דמשמע הא לאשתמושי מותר הוא משום דמיירי גם בדפנות כמש"כ לעיל. וכתבנו לדעת הר"ן דס"ל דאסור מה"ת. דע"כ מיירי בדפנות שבנויין מכבר לשם בית. והווין מחוברין ומחובר אין בו משום מוקצה כמבואר באו"ח סי' של"ו דרק השתמשות אסור משום שמא יעלה ויתלוש אבל משום מוקצה ליכא והרי בזוי מצוה תלי הגמ' במוקצה. וכמש"כ לעיל בראש האות דאינו אסור משום בזוי מצוה אלא במילי דאקצי' למצוה. מש"ה שרי לאשתמושי בכותלי הסוכה דמחובר הוא אפי' להר"ן ז"ל.

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה