העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קיב · פירוש ב
זריעה וזמור המיוחדין עבודה שבשדה. בכת"י אי' זריעה וזמור המיוחדין מנין כו'. ובגמרא ליתא האי לישנא עד סוף הברייתא זריעה בכלל היתה כו'. מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם. ורבינו כתב להלן בזה"ל אף אין לי אלא דבר שהיא עבודה בשדה ובכרם. ומתוך לשונו של רבינו למדנו לענין מה שפרש״י ותו' דכל הני עבודות ישנן בשדה ובכרם בשניהם משא"כ קשקוש כו׳ והקשו התו׳ שהרי יש מלאכות דחשיב לאיסורא ואינן בשניהם ויישבו שבמקומן היו עושין כן. ומלבד הדוחק קשה לי א״כ מאי קאמר דזמירה בכלל זריעה ולא נצרך לכתוב. הא בעי למיכתב תרווייהו שדה וכרם לומר דכעין הפרט שיהא עבודה שבשניהן. וי״ל דה״ק לכתוב שדך וכרמך לא תזרע ותו לא. אבל רבינו לא דקדק לפי נוסחא דילן וכתב עבודה שבשדה לחוד. אלמא שאינו מפרש הכי. אלא ה״פ דוקא מלאכה שמיוחדת לעבודת הקרקע לגדולין משא״כ חפירה שאין מיוחד לשדה. דגם בחצר ובבית איתא לעשות גומא וזהו דקדוק הלשון בסוף הברייתא אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בשדה ובכרם. פי' לאפוקי דבר שאין מיוחד לעבודה. אבל מדברי רש״י נראה דגריס אף כל עבודה שבשדה ושבכרם. משמע דממעט עבודה שאינה בשניהן. וכלשון רבינו ממש אי' בירו' שבת פ"ז ה״ב. ובת״כ פ' בהר מה הזרע והזמור מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן. אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ באילן. והיינו לאפוקי חפירות ונקעים למים שהוא דבר שנעשין שלא לעבודת הארץ. אלא לתשמיש ולשתיה ג״כ • ולמש"כ ניחא הא דשרי סקול אבנים במקום פסידא לפי׳ התו' שם ד׳ ו׳ ב׳ ד״ה צדין את האשות. והיינו משום דגם בחצר מסקלין לנקותו. מיהו הנימו״קי פי' בא״א הא דצדין. ובזה יש ליישב מה שהקשו הריטב״א והנימוק״י מ"ט שהתירו השקאה. בשביעית יותר מניכוש. וכ' הריטב״א משום דניכוש היא טרחא יתירא כמו מימי גשמים וקילון לדעתו ז״ל דאסור גם בשביעית והנימו״י כ' משום דהשקאה אינה עבודה חשובה שעושין כ״פ בשנה. אבל למש"כ י״ל משום דהשקאה ג״כ אינה מיוחדת כ״כ לעבודת הארץ. דיש מרביץ חצירו מפני האבק. מיהו אינו. דומה השקאה לקשקוש ונקעים דפשישא דמותרין אפי׳ נימא דתולדות אסורין מה״ת. והשקאה לא נימא דלשרי אא״כ דתולדות דרבנן כמבואר בסוגיא דמ״ק שם. והיינו משום דודאי אינה דומה מלאכת השקאה לצורך שדה זרע ונטיעות. לריבוץ חצר מפני האבק. וא״כ אי מה״ת תולדות אסורין גם השקאה אסורה. אבל אי תולדות דרבנן שפיר י״ל דהתירו יותר משום שיש דמיון למלאכה זו גם בחצרות. משא״כ בכל תולדות שדומין יותר לזריעה וזמור שמיוחדין לעבודת הארץ. והשתא ניחא הא דהרבצה מותר יותר מהשקאה לפירש״י ותו' שם ד׳ ו׳ ד״ה מרביצין. וידוע דטרחא בשביעית לאו כלום. כמבואר במסכת ע״ג ד׳ נ׳ ב׳ שביעית מלאכה אשרה רחמנא טרחא שרי והכי אי׳ בירו׳ שביעית ספ״ב ומ״ק פ״א ה"ג וא"כ מ״ט שרי הרבצה טפי מהשקאה • ולפמ״ש א״ש דהרבצה שכיחא יותר בחצר ובבתים ואינו כעין עבודה כלל ומותר יותר אפי' מקשקוש וחביריו דאפילו להרווחה שרי להאי תנא ־ משא״כ השקאה מיוחד יותר לעבודה. ונראה דלפרש״י בע״א שם דמפרש הא דתניא מזהמין בשביעית כשיש מכה באילן ונשרה קליפתו כו׳ ועבודה זו אינה אלא במחובר ועבודת הארץ. וע״כ הא דשרי משום שאינו בשדה ובכרם כפרש״י שם. אבל הרמב״ם בפי׳ המשניות שביעית פ״ב כ׳ זהום הוא לריח רע כדי שיריחו התולעים כו׳ וא״כ יש עבודה זו בפירות תלושים ג״כ ואינה עבודה מיוחדת בארץ ׃
ולא כל מלאכה שברכמך. מנין שאין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן ת״ל שדך לא כרמך לא. לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך. כ״ה בגמ׳ ובכת״י ׃