העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קז · פירוש ז
מידי דהוי אבהמה מסוכנת כו'. לכאורה קשה א"כ מאי קא מיבעי להש"ס הא משנה מפורשת היא במסוכנת. ול"ק מידי דאכתי יש לומר דמדרבנן אסור רק במקום הפסד התירו. כמו דאיתא בפסחים דף מ"ו ב' בסוגיא דהואיל. דלמאן דאית ליה הואיל מדאורייתא שרינן במסוכנת ביכול לאכול כזית אע"ג שאין בדעתו לאכול כלל. ואע"ג דמדרבנן אסור לאפות מיו"ט לחול. במסוכנת התירו משום הואיל ה"נ אפשר בשוחט אדעתא דכותי אסור מדרבנן אפי' יאכל ישראל כזית ורק במסוכנת התירו. ומסיק ר"ח דשרי לכתחילה בבהמה ואסור בעיסה. ובגמ' מקשה על ר"ח שאוסר בעיסה מהא דעיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה מותר לאפות לכלבים ואף על גב שאפשר למיפלגינהו בלישה ומשני דהתם מיירי ביש לו נבלות דאפשר לפייסן בנבילה והדר איתא בגמ' דבעו מיניה מרב הונא בקמחא דבני חילא דרמי עלייהו לאפות אי מותר לאפות ביו"ט וא"ל אי יהבי ריפתא לינוקי ולא קפדי שרי. ומסיק ע"ז דלא כריב"ל שאמר שלא היו מזמנין את הכותי בי"ט שמא ירבה בשבילו. ולכאורה סתרי פסקי דר"ח ורב הונא בעיסה וא"כ כיון דקיי"ל כר"ח וכריב"ל דאסור להזמין וכמש"כ רבינו. ליתא הא דרב הונא. והכי דעת הרי"ף. ובעיסת הכלבים ג"כ בעינן דוקא שיהא לו נבילות ממש. הא בל"ז אסור. וקשה בזה טובי פסקי דהרמב"ם ז"ל שפסק כר"ח וכריב"ל. ומכ"מ פסק כרב הונא בקמחא דבני חילא וגם לא הזכיר בעיסת הכלבים שיהא לו נבילות. וכבר הוו בזה טובי מפרשי הרמב"ם ז"ל. ולי נראה דכל הסוגיא אזיל למאן דלית ליה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים דהיינו רב חסדא דאי' בגמרא דלית ליה הואיל. וכן רב הונא לית ליה הואיל כמו שהוכחנו לעיל סי' נ' אות א' מדאמר בביצה ד' כ"א ב' מי שלא הניח ע"ת כו' ומדליקין לו את הנר. והוכחנו שם מזה דר"ה לית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים. והאופה מיו"ט לחול לוקה. ואיתא בפסחים שם ד' מ"ח א' אמר רמי בר חמא דהא דר"ח ורבה במחלוקת ר"א ור"י היא דר"א סבר אמרינן הואיל ור"י סבר כו'. אמר ר"פ ודילמא ע"כ לא קאמר ר"א התם דאמרינן הואיל אלא בעידנא דקא עיילי לתנורא כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה אבל הכא דלאורחין הוא דחזי לדידיה לא חזי אימא ה"נ דלא אמרינן הואיל. נמצא דלמ"ד דלית ליה הואיל ואי מיקלעי אורחים. אפשר דמודה בהואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה. ובזה הסברא פליגי רב הונא ורב חסדא בסוגי' דביצה. דר"ח אסר בעיסה מה"ת כיון דאפשר למיפלגא. ומשום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה לית ליה לר"ח ג"כ. ושפיר הקשה הש"ס מהא דעיסת הכלבים. ומשני דמיירי ביש לו נבילות. ורב הונא התיר בקמחא דבני חילא מטעם הואיל דכל חדא וחדא חזיא לינוקא. ולא בעי בעיסת הכלבים ג"כ שיהא לו נבילות. אלא משום דכל חדא וחדא חזיא לרועה הכל שרי. ושפיר קאמר דפליגא אדריב"ל דאמר שאין מזמנין כו'. דלרב הונא שרי להרבות משום דקא חזי ליה כל חדא וחדא. אבל כ"ז למאן דלית ליה הואיל ואין נ"מ בין דרבנן לדאורייתא בהא. אלא במקום דאמרינן הואיל שרי אפי' מדרבנן ובמקום דלית לן הואיל אסור מדאורייתא. אבל אנן קיי"ל כרבה דאית לן הואיל ואי מיקלעי אורחים. ומכ"מ מדרבנן אסור לאפות מיו"ט לחול. דהואיל ליתא אלא מה"ת אבל מדרבנן אסור כידוע. ובמסוכנת התירו משום הפסד בסברא דהואיל. וממילא ה"ה בהאי הואיל דכל חדא וחדא חזיין ליה אסור מדרבנן ושרי בשעת הדחק. ומעתה כל הפסקים מאירין הא דעיסה של שותפות אסור מדרבנן וכן הא דאין מזמנין כו' אבל עיסת כלבים דמזונותן עליך ומצוה לפרנסן כדאי' במס' ברכות ד' מ' אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו. מש"ה שרי משום הואיל דחזיא ליה אע"ג דלית ליה נבילה. וה"נ בקמחא דבני חילא אי רמו עלייהו למיפא ביו"ט דוקא כדיוק לשון הרמב"ם פ"א הי"ד ודאי איכא צערא ומניעת שמחת יו"ט ומותר משום הואיל משא"כ עיסה חציה של כותי או להזמין כותי ביו"ט או אפי' קמחא דבני חילא דרמו עלייהו למיפא מתי שירצו בודאי יהיה אסור מדרבנן. וזהו שפסק הרי"ף דלא כר"ה. משום דר"ה מתיר אפילו היכא דלא רמי עלייהו למיפא ביו"ט דוקא. משום דס"ל דהאי הואיל דכל חדא וחדא חזיין ליה קיל מהואיל דמקלעי ליה אורחים ושריין אפי' בלא צורך מצוה בזה פסק הרי"ף דלא כותיה אבל ודאי בדאיכא צורך יו"ט שרי. ובזה נתפשטו כל העקמימות ולא נצרכנו להרבה סברות שנאמרו בזה. וגם א"ש בזה דהרמב"ם אינו חולק בזה עם הרי"ף:
והנה בש"ע סי' תקי"ח פסק דאסור להוציא לצורך כותי ביו"ט ובסי' תקי"ב פסק דשרי להוציא לצורך בהמה. אלא שהרמ"א הוא שהגיה דאסור להוציא מרה"י לרה"ר. אבל דעת המחבר דשרי. ולכאורה צ"ל הטעם ע"פ מש"כ הה"מ פ"א הי"ג דלדעת הרמב"ם דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך כלל. וכמו שהארכנו בס"ד בסי' נ' שם. מותר לצורך בהמה ע"פ דין. והא דאסור להוציא לצורך כותי היינו כמש"כ הב"י ריש סי' תקי"ח דמדרבנן מיהא אסור. ולבהמה לא גזרו. וא"כ ק' דעת הירו' שס"ל כשיטת הרמב"ם כמו שהביא הה"מ שם פ"ד לענין הבערה מהו להדליק נר של אבטלה חזקי' א' אסור מתניתא פליגא על חזקיה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. בשבת אי אתה מבעיר אבל מבעיר אתה ביו"ט. ולא כתו' בביצה ד' כ"ג שהביאו הירו' מהו לאדלוקי נר של אבטלה ר' יוסי אוסר ורבנן שרי. ופירשו דתליא אי הבערה לחלק יצאת או ללאו. והוא ע"פ סוגי' דפסחים ד' ה' ב' לענין בעור חמץ. ולשיטתייהו אזלי דמשום מתוך לא שרי אלא לצורך קצת. וא"כ היאך יהא מותר בנר של אבטלה. וע"כ משום דס"ל ללאו יצאת. אבל אין זה קושיא דהא הירושלמי מפרש טעם המתירין משום דכתיב לא תבערו אש ביום השבת. בשבת אין ביו"ט לא והביאו הרא"ש פרק ב' [* מיהו הגאון בצל"ח בפסחים שם ביאר דזה גופא תליא בהך מחלוקת דהבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת. דדוקא למ"ד הבערה ללאו יצאת מצינו למעט מביו' השבת דביו"ט מותר. אבל למ"ד הבערה לחלק יצאת א"כ הא דמיעט רחמנא מביום השבת היינו דביו"ט אין חילוק מלאכות אבל מ"מ אסור ביו"ט ע"ש. מיהו קשה היאך אפשר לומר דנר של בטלה תליא בהך מחלוקת. הא ר' יוחנן קאמר בירושלמי ביצה שם על נר של בטלה לא תאסור ולא תשרי [הובא בתו' והרא"ש שם ע"ש] אם כן לפ"ז צ"ל דר' יוחנן ספוקי מספקא ליה אי הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת. ובספר אחד מספרי האחרונים ז"ל ראיתי שהוכיח עוד מזה דר"י ע"כ פשיטא ליה דהבערה ללאו יצאת רק שהחמיר בזה ולא התיר דאי מספקא ליה הוי ליה לאסור מספיקא. ותמהני שהרי בירו' פ' במה מדליקין קאמר ר' יוחנן להדיא דהבערה לחלק יצאת ע"ש. וכן בירו' פ' כירה א"ר יוחנן קרוב הוא זה לבא לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר לאחריו משום מכבה. [מובא בהרא"ש שבת פ' כל כתבי] הרי דר' יוחנן פשיטא ליה דחייב חטאת על הבערה וכמ"ד הבערה לחלק יצאת וצ"ע. מחתני ה"ר רפאל שי']. ולפי"ז בהוצאה נמי דכתיב ביום השביעי ובס' ירמיה כתיב לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ה"נ דשרי הוצאה ביו"ט אפי' שלא לצורך כלל. וא"כ קשה הא בירו' שם בפ"ד הלכה י"א איתא ר' יודן בעי מהו להוציא תבן מרה"י לרה"ר ולא מתניתין היא המוליך את התבן לא יפשול את הקופה לאחוריו מתניתין כמ"ד לכל נפש אפי' נפש בהמה בכלל מה צריכא ליה כמ"ד אין נפשות בהמה בכלל ברם כמ"ד נפשות בהמה בכלל פשיטא ליה. מתני' במוציא להסיק. מה צריכא ליה במוציא להאכיל כצ"ל. ולא כקה"ע שכ' דלהסיק אסור דהא משנה שלימה שמנו דלהסיק שרי להוציא דתנן בביצה ד' ל"א מביאין עצים מן השדה כו' ואפי' בתוך תחום שבת. אלא ה"פ דמיישב עוד הקושיא דמתני' אתי ככ"ע אבל מיירי שמוליך תבן להסיק שהוא צרכי אדם. הרי מיהא דלבהמה ג"כ אסור למאן דלית ליה נפשות בהמה בכלל. ולא שרינן משום דרשה דביום השבת. כמו בהבערה. וע"כ נראה לי בזה דלא כהה"מ. ואפי' הרמב"ם מודה דנהי דלא בעינן צורך יו"ט כלל. איזה צורך אדם מיהא בעיא וכל דאימעוט מלכם לאו צורך אדם מיקרי ואסור בהוצאה והבערה והוא עיקר הנפקותא בין ס"ד דרבה ביצה ד' י"ב דאין איסור הוצאה כלל ביו"ט בין המסקנא דיש איסור הוצאה וטעמא דב"ה משום מתוך. ולשיטת הרי"ף והרמב"ם דמשום מתוך שרי לעולם. הרי קשה דהא היינו הך. אלא דלהס"ד דאין איסור הוצאה כלל ביו"ט לא אימעוט מלכם כלום. כיון דאין זה מלאכה כלל ביו"ט משא"כ להמסקנא מלאכות גמורות הן אפי' ביו"ט. אלא דשרי משום מתוך. אבל מה שאינו לכם בפי' אימעוט. ומכש"כ שלא לצורך כלל. והיינו דמקשה ר"י בביצה שם על הא דסבר רבה דאין עירוב והוצאה ביו"ט. אלא מעתה ליפלגו באבנים. ופירש"י דלישרי מוקצה. וזה דוחק. דהכי מבעי ליה אלא מעתה מ"ט דמוקצה אסור בי"ט. ותו דגי' ישנה הביאו התוס' אלא מעתה הוציא אבנים ביו"ט לב"ה ה"נ דלא מיחייב מלקות. ולמש"כ ניחא שפיר אבנים שאין בו שום צורך כלל לאדם ה"נ דלישתרי לב"ה. ובאמת מודה ב"ה דאסור ולוקין עלה אי יוכל להיות עדים שלא היה שום כוונה וצורך בהוצאתן. וע"פ מה שכתבתי מתיישב שפיר תמיהת התוס' כתובות דף ז' ד"ה הואיל. דבסוגיין מסיק הש"ס יש עירוב ביו"ט. והיינו ע"ח. ולהלן די"ז מערבין ע"ח ביו"ט משום דאי אתה אוסרו בדבר המותר לו. אלמא דליכא דין ע"ח כלל. ונדחקו ליישב דודאי יש ע"ח להוציא שלא לצורך יו"ט ולטעמייהו קיימי דלא אמרינן מתוך אלא לצורך יו"ט קצת. וסוגי' דד' י"ז מתיישב בדוחק. אבל הרי"ף ורמב"ם וש"ע סי' תקכ"ח פסקו דאין דין ע"ח כלל ביו"ט. וא"כ קשה סוגיא דביצה ד' י"ב דלהמסקנא יש עירוב ביו"ט. אבל כבר ביארתי ריש סי' מ"ט אות א' בס"ד בשם הסמ"ג לדעת בה"ג דבקרא דירמי' הזהיר על איסור הוצאה דאורייתא. ועל איסור ע"ח תקנת שלמה. ומש"ה הביא הש"ס בביצה ד' י"ב עירוב והוצאה ע"ש דברים נכונים. וא"כ בזמן שלמה וירמי' שלא היה אסור מוקצה כלל. והיו רשאים לטלטל אבנים וכלים שלא לצורך כלל. א"כ הוצרכו עירוב ליו"ט לטלטל מחצר לחצר. ומש"ה בביצה שם דקאי על קרא דירמי' אז ודאי היה נצרך לערב ע"ח בעיו"ט. אבל אחר גזירת נחמיה דמוקצה דאבנים אסור לטלטל ואפי' כלים שמשתמשין להיתר ג"כ אסור לטלטל בלי צורך כלל כמבואר ברמב"ם פ' כ"ה מה"ש ע"ש בהה"מ ה"ג ובש"ע סי' ש"ח ס"ד וא"כ ממ"נ אי לצורך שרי להוציא אף ברה"ר. אי שלא לצורך אסור אפי' לטלטל. ובטל דין עירוב ביו"ט לגמרי. ולא תימא אכתי בעינן עירוב משום אוכלים וספרים דשרי בלי שום צורך. דהא ליתא. דהתם משום דסתמייהו לצורך אדם נינהו. נחזור לענין. דאפילו להרמב"ם אסור מה"ת שלא לצורך ישראל כלל. והא דשרי להוציא תבן לבהמה לאו משום מתוך הוא דשרי. אלא משום הואיל דחזי לאדם להיסק ולשכב וכיב"ז. ולבהמה דמזונותן עליך דאיכא מצוה שרי מדרבנן. והשתא הירו' שנסתפק אי שרי להוציא לבהמה י"ל דלא ס"ל כרבה דאית ליה הואיל אבל לדידן דקיימא לן כרבה שרי אף לכתחילה משום מצוה דמאכל בהמה משא"כ לצורך כותי אסור משום הואיל לכתחילה. ומיושב פיסקי הש"ע [וע' מש"כ במשכנות יעקב סי' קכ"ד ישוב בא"א דבהוצאה אמרינן לכם אף לבהמה ודייק מדתני' ר"ש מתיר בתבואה שעורים ליתן לפני בהמתו. וזה לא נראה. אלא הא דשרי ר"ש שעורים משום הואיל דחזי לאדם. ומשום הכי רשאי לבהמה כמש"כ]: