העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קז · פירוש ו
כיון דקשחיט אדעתא דכותי. דעת רבינו דהאיבעי' הוא אפי' בשוחט על דעת הכותי. ומש"ה פשיט בסמוך דשרי כה"ג נמי ממסוכנת דשוחט מתחילה שלא לצורך ישראל. ואפ"ה שרי מטעם דיאכל ממנה כזית בשר. והנה בגמ' פריך ע"ז מה בין זו לנדרים ונדבות ומסיק טעמא דנו"נ אסור לשוחטן בי"ט משום דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. ופירש"י וה"ה בעלים בשאר הבשר כו' כוונתו לדעתו ז"ל ב"ק ד' י"ג ב' דחלק בעלים גם כן לאחר שחיטה וזריקה לאו ממון בעלי' הוא לכ"ע. אבל התוס' שם ושם כתבו דממון בעלים הוא. מש"ה כתבו טעם האיסור משום דעיקר הקרבן לצורך גבוה נעשה ומש"ה אף דמ"ב הוא מ"מ אסור. ומעתה מבואר דהתוס' מפרשי דלא כרבינו. אלא משום שחציו של ישראל שוחט לצורך ישראל. אבל אי אדעתא דכותי באמת אסור כמו נו"נ דאע"ג דממון בעלים הוא. מ"מ כיון דאדעתא דגבוה הוא אסור. וא"כ קשה לשיטת התו' מהא דמסוכנת דשרי אפילו שלא לצורך ישראל. בשלמא למ"ד הואיל ניחא. דמכ"מ אי מזדמן ליה אורחים הוי שחיט אדעתא דישראל משא"כ נו"נ. אבל למאן דלית ליה הואיל. ועיקר היתר דמסוכנת משום דבאמת אוכל כזית כדאי' בפסחים פ' א"ע. א"כ קשה מ"ש מנו"נ שיאכלו הבעלים חלקם ומכ"מ אסור מה"ת משום דמתחילה לאו משום ישראל קשחיט. וא"כ ה"ה מסוכנת הא לאו משום האי כזית שחיט. ומ"ט שריא. וצ"ל דשאני מסוכנת שכל הבהמה של ישראל שרי אפי' עיקר השחיטה לאו בשביל ישראל. משא"כ בשותפות כותי וה"ה קדשים קלים אפילו לריה"ג. מכ"מ יש ביה חלק גבוה ג"כ. מש"ה לא שרי אלא בשוחט לצורך ישראל. וממוצא דבר למדנו בבהמה של כותי. וישראל יאכל ממנה אחר שחיטה. אי שרי לשחוט. [וכבר הוי בה טובא גאוני בתראי בשו"ת שב יעקב. ונו"ב חלק א"ח סי' כ"ט ושו"ת אבני מלואי' ]. ולדברינו תליא במחלוקת רבינו עם התו'. דלרבינו שהביא ראי' ממסוכנת אלמא שאין שום נפקותא בזה דבהמה של מי. אלא לצורך מי הוא עושה. וא"כ ה"ה כולה של כותי אפשר ג"כ דשרי. והא דנקיט חציה של ישראל. היינו דבחציה של ישראל אפילו השחיטה הוא רק לצורך כותי שרי. שהרי ממילא יבא חלק ישראל להיתר אכילה. משא"כ כולה של כותי בעינן שיהא לצורך ישראל. אבל לשיטת התו' יש נ"מ בדבר. ואדרבה מוכח לאיסור. מדנקיט חציה של ישראל והרי מ"מ לא קשרי אלא בשוחט לצורך ישראל. ואפ"ה אינו מתיר אלא בחציה של ישראל. ומוכח דאי כולה של כותי אסור אפי' לצורך ישראל. ויש בזה שלשה נ"מ. לשיטת התו'. בכולה של ישראל אפי' שלא לצורך ישראל שרי. והיינו מסוכנת. ובשותפות תליא בשביל מי קשחיט. והיינו ההבדל בין בהמת שותפות של כותי וישראל בין קדשים לנו"נ לריה"ג. ואם כולה של כותי אפילו לצורך ישראל אסור. וכ"ת א"כ מ"ט שרינן לבשל מעשר שני למ"ד מ"ג או קדשי קדשים לכהנים דודאי ממון גבוה הוא. אבל לא דמי התם עומדין לאכילת ישראל ומצותן בכך. וכיון דמבשל לזה התכלית שרי משא"כ בהמת הכותי אפי' מבטיחו שיתן לישראל. דילמא לא יתן. ונמצא עושה בשל כותי ולצרכו. ובזה מיושב קושיית השואל בנו"ב שם מהא דבני חילא דחזינן אי יהבי ריפתא לינוקא שרי. והרי הוא של כותי. ולמש"כ י"ל דלא אסור אלא באופן דבעינן לדעת הכותי וחיישינן דילמא הדר ביה וכדאיתא בפסחים דף צ"א ב' לענין שחיטת הפסח על יושב בבית האסורים. אבל פתא דבני חילא שדרך ליטול ואינן מקפידים ודאי שרי דמכ"מ לכם מיקרי כיון שעושה לצורך ישראל וכמש"כ בנו"ב. ומעתה אין מוכרח שרבינו פליג על סברא זו דלא סמכינן עלייהו: