אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא ק · פירוש יז

פירוש טז

מייתי חמשה אשכולות כו'. וכל הענין. הביא בס' תמים דעים להראב"ד סי' קל"ב בשם ר"י גאון ז"ל וז"ל היכי עבידי מייתי חמש אשכולות מד' פנות הכרם וא' מאמצעיתו [וכצ"ל ארבע מד' פנות הכרם]. ומביא חטים או שעורים ומניחן זה בצד זה. ואומרים ברוך אקב"ו על פדיון הכרם. ואומר תחיל קדושתי' דהאי פרדסא על הדין חטי או שערי תלתא זימני וקלי להון להנך חטי או שערי ושדי להו במשקינא דפרדיסא כי היכי דנברך עכ"ל. ופירוש במשקינא בנהר שמשקים ממנו את הכרם כי היכי דנברך הנהר או הכרם. וז"ל פי' הכת"י ומשליכן במקו' שמשקין הכרם כי היכי שיתברכו פירות הפרדס עכ"ל. ובדברי רבינו חסר איזה תיבות ודברי גאונים ראשונים למדים זע"ז. והנה כל זה הענין שמביאים חמשה אשכולות כו' אינו מן הדין שהרי פריק כל הכרם. וגם לא בעינן שיהא בשעת פדיון והתפסה זה בצד זה כדתנן במס' מע"ש פ"ג מ"ג מי שהיה לו מעות בירושלים ולחבירו פירות כו' פירות בירושלים ומעות במדינה אומר הרי המעות ההם מחוללין על פירות האלו כו'. אלא כ"ז המנהג אינו אלא משום ברכת הכרם שבזה שמונחין זה בצד זה מיתפיס הקדושה יותר על החטים או השעורים. וכבר מצינו כיב"ז לענין דבור ומחשבה שאע"ג שחל הקדושה במחשבה מכ"מ יותר טוב שיהא נתפסת בדבור כמ"ש סי' ע"ב אות ג'. ה"נ יותר טוב שיהא נתפס קדושת הרבעי על החטים ושעורים שבצידו כדי שיתברך הכרם מזבלן שיש בו איזה קדושה. ומש"ה מביא חטים או שעורים ולא פרוטה ממש אלא הכל משום זה התכלית. והיינו שכתבתי לעיל אות ו' דמודה רבי' דרבעי בחו"ל שרי בהנא' ומש"ה כתב בה"ג וכן רבינו לעיל ומיחייב למיקליא לדמי פורקניה ולא כתבו כמו כן שיקברו האפר כדאי' במס' ע"ג ד' ס"ב ב' גבי חטי שנאסרו מיי"נ זיל קלינהו וקברינהו בקברי ומקשה שם ולימא ליה בדרינהו אתו בהו לידי תקלה וליקלינהו ולבדרינהו דילמא מזבלי בהו. אבל הכא בשריפה סגי. אבל לפזר לחוד בלא שריפה ודאי אסור שלא יבא מי לאכלן אלא שורף או משליך לנהר שבכרם ומהני לכרם. ופי' דברי רי"ג וקלי להו ושדי להו. היינו או ושדי להו. והיינו או ששורף והאפר נעשו לזבל בכרם עצמו או אם אינו שורף יש לחוש שלא יבא לידי אכילה מש"ה שדי לאותו נהר. וכן אם היה פודה בפרוטה ממש צריך לשרוף הפרוטה שלא ינהגו בו מנהג חול. אע"ג דשרי ליהנות בו. אבל הא ודאי שא"צ לזרות האפר לרוח או לנהר כמ"ש בש"ע סי' רצ"ד ס"ו דשם מיירי בא"י שאסורים בהנאה כמע"ש. אבל בדיני חו"ל בסעי' ז' שם שמקור האיסור נגד דעת הרמב"ם ז"ל ודאי הפדיון מותר בהנאה. והן המה דברי רבינו כמבואר בכל הראשונים ז"ל. והתוס' כתבו בברכות ד' ל"ה בשמו של רבינו ושוחקו ומטילו לנהר. ולא דקדקו בדבריו כ"כ. ועי' מש"כ לעיל בזה באות ו' ובאות הקודם:

וראוי לדעת שהרשב"א בתשובה סי' תשמ"ד כתב דפודין רבעי במחובר ומעשים בכל יום כן וכן נראה מדברי ר"א משבחא ז"ל וההיא דתניא בתוספתא אין פודין במחובר כ' רב אחא ז"ל דטעמא משום דלא בקיאי בשומא כו' עכ"ל. והנה מש"כ הרשב"א ז"ל בשם רבינו בטעמא דתוספתא ודאי הוא טעות הדפוס וצ"ל רבינו שמשון ז"ל והכי הביא הוא ז"ל בחי' מס' ב"ק פ' מרובה. מיהו מש"כ דנראה מדברי רבינו שפודין במחובר. מבואר שלא ראה בפירוש אלא מכלל דבריו הבין כן. ולפי נוסחא הישנה שבדפוס אין שום משמעות בזה. וגם לפי נוסחת הכת"י אין הכרח לזה. ואפשר שלהרשב"א ז"ל משמע מהלשון דאיתא בכת"י מייתי ד' אשכולות מארבע פינותיו כו'. ואי כבר נתלשו כל הפירות. הרי נתערבו וכולם נתלשין ומונחין במקום אחד וגם למה ליה להביא חמש אשכולות כדי שיתפיס בטיב הקדושה על החטים ושעורים יביא החטים ושעורים למקום הענבים כולם. אלא ודאי מיירי שלא בא בעה"ב עדיין לבצור הכרם. ומש"ה תולש ה' אשכולות כו'. וגם לשון ואומר תחיל קדושתיה דהאי פרדיסא על הלין חטי כו' משמע שעדיין הפירות בפרדס ולא באוצר מונחין. אמנם למש"כ אין מדברי רבינו סתירה לדעת הרמב"ם שכ' שאין פודין רבעי במחובר כמו במע"ש. דהרמב"ם מיירי בא"י דוקא שהרי בחו"ל ס"ל שאין רבעי נוהג כלל. וא"כ כיון דאיכא ג"ש קודש קודש ממע"ש ודינו כמע"ש מש"ה אין פודין במחובר. אבל רבינו דמיירי בחו"ל דלא בעינן אלא חלול להתיר לאכילה מדכתיב הלולים ולא מג"ש שפיר פודין אפי' במחובר:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה