העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא ק · פירוש טז
כד הוי בהמ"ק קיים הוי פריק להו כו'. ומסיק להו ואכיל להו בירושלים כו' עד והדר משתרי למיכל בשתא חמישתא. ז"ל בה"ג ופירי דשנת ארבעי בתר דפריק להו אסור למיכל מיניה עד דנפקא רביעית ואתי' חמישית עכ"ל. והביאו התו' רה"ש ד' י' א' והר"ש מע"ש פרק ה' מ"א ודחו בשתי ידים וכסבורין שטעה בה"ג בפי' סוגיא דרה"ש או אשתמיטתיה סוגיא זו ח"ו ופי' ובשנה החמישית תאכלו את פריו. היינו מה שגדל ברביעית ובסוגיא דרה"ש שם מבואר דפי' מה שגדל בחמישית. אבל גברא רבא אמר מילתא לאו דבר ריק הוא. ואף כי דברי רבינו' הוא בבאור יותר דבזמן בהמ"ק בעינן תרווייהו פדיון והבאת מקום. ולא כמע"ש דאו זו או זו שרי וממילא מובן דבלא הבאת מקום אסורין עדיין באכילה. וא"כ בזה"ז דליכא הבאת מקום אסירי באכילה. ובשנה החמישית הותרו ויבואר לפנינו:
והנה סוגית הפוסקים והכי דעתה רמב"ם ז"ל דרבעי שוה למע"ש לכל דבר. וא"כ לא בעינן אלא פדיון או הבאת מקום. וקשה טובא. חדא קושיית תוספות ברכות ד' ל"ה וקדושין ד' נ"ד ב' שהקשו לב"ה דס"ל כ"ר יש לו חומש ויש לו ביעור דנ"ל ג"ש דקודש קודש ממע"ש למה לי דרשה דהלולים אחליה והדר אכליה תיפוק לן מג"ש דקודש קודש. ויישבו דס"ד ניליף קודש קודש משביעית שאין לו פדיון. והשתא דנפיק מהלולים דניתר בפדיון נ"ל ממע"ש. ולי קשה עדיין מנ"ל דילפינן קודש קודש ממע"ש נימא קודש קודש מפטר חמור דכתיב ביה קודש קדש לי כל בכור באדם ובבהמה ובבהמה טמאה מיירי כדתניא במכילתא פר' בא. ומהני ג"ש דקודש קודש דיהיה לו דין דפ"ח דבשה בכ"ש ובד"א בשוויה. ומנ"ל דילפינן ממע"ש דבעינן חומש ובעור. וי"ל דמש"ה דייק הש"ס אחליה והדר אכליה. והאי והדר אכליה מיותר וע' מש"כ אות ו' אלא בא ללמד דמשמע מהלולים דשרי באכילה ושתי' שמהללים ע"ז וא"כ אינו כפטר חמור דהפדיון אינו מתיר אלא הנאה. וע"כ אינו נדרש קודש קודש אלא ממע"ש. ועדיין אינו מרווח כ"כ שהרי ג"ש ניתן בהלכה היאך לדרוש. עוד תירצו התו' דס"ד שאינו בשלישי וששי כמע"ש. פי' דס"ד שאינו ניתר בחלול אז וכ"כ הר"ש פיאה פ' ז' מ"ו וגם הביא הירושלמי דאיכא שם פלוגתא דתנאי לב"ש דס"ל כ"ר אין לו חומש ואין לו ביעור אי ס"ל האי ג"ש אלא דפליגי בכ"ר בשביעית או לא ס"ל כלל ג"ש זו ופליגי בכל השנים ע"ש. ובאמת מזה משמע להיפך דלב"ה ודאי אין סברא לחלק. ולא נזכר בירושלמי דטעמא דב"ה משום דרשה דאחלי'. והירו' הביא דרשה זו על הא דמקשה שם דאם כן לא יהיה קדוש בשביעית לבית שמאי. וע"ז משני למדו קודש הלולים ה"ה כקודש כו'. אבל לבית הלל בל"ז ידענו מגזירה שוה דהוא קדוש בכל השנים. ואם כן דרשה דהלולים לב"ה עדיין לא שמענו למאי נצרכא ועי' מש"כ אות ח' לדעת הרמב"ם. ועוד קשה לי הא דתניא בספרי פרשה נשא ואיש את קדשיו לו יהיו בא ללמד על רבעי שהוא לבעלים ולא לכהנים. והביא הרמב"ם דרשה זו בפ"ט מה' מע"ש ונ"ר. ובספרי האריכו בזה הרבה מוצא מקום ללמד דרבעי לבעלים. ואי איתא אמאי לא נימא דנ"ל ממע"ש גם בזה שאינו לכהנים. ותו ק' מהא דתניא בת"כ פ' קדושים פרשתא ג' להוסיף לכם תבואתו מלמד שאין נפדה אלא תבואה. מכאן אמרו אין פודין את הרבעי עד שיבא לעונת המעשרות. וכבר תמה עלה בק"א מאי שיאטא דרבעי בזה הפסוק דכתיב בחמישית ע"ש מה שיישב בדוחק. ובאמת ה"נ קשה בברכות שם דתניא רבי אומר נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם. והרי תבואתו בחמישית קאי ומנ"ל למילף דרבעי אינו נוהג אלא בכרם. ואין לומר דממילא קאי על כל המפורש באותה פרשה. הא בערלה ודאי בכל עץ מאכל מיירי אפי' דלאו כרם. אלא ע"כ מוכח דהאי להוסיף לכם תבואתו על תבואת רביעית ג"כ מיירי. ומכ"ז יצא שיטת רבינו ובה"ג וביאור דעתם ז"ל דברבעי בעינן תרווייהו דלשרי לאכילה גם הבאת מקום וגם פדיון ונפקא לן מדכתיב הילולים ודרשינן בירו' פיאה פ"ה הרי הוא כקודש שאומר עליו הלל. פי' כנסכים דטעון הבאת מקום. ולא תימא דבזה שרי באכילה ע"ז נדרש עוד הלולים אחליה והדר אכליה אין שום היתר אכילה אלא בחלול. [שהרי תרי דרשי נ"ל מהלולים. כדאיתא ר"פ כיצד מברכין. והא דברכת הנהנין אינו אלא אסמכתא. וע' מש"כ סי' נ"ג אות ח' בס"ד. וע"כ לתרי מילי לענין רבעי ממש אתו]. וגם בלא האי קרא כתיב חלול כמש"כ הראב"ד והובא בחי' רשב"א ברכות מדכתיב אשר נטע כרם ולא חיללו. מכלל דרבעי בעי חילול. אבל כ"ז הוא לענין היתר אכילה. כדדייק הגמרא אחליה והדר אכליה. ובא ללמד שאין טעון חלול אלא לאכילה אבל בהנאה באמת שרי בפדיון או בהבאת מקום כמע"ש. וע"ז בא גז"ש דקודש קודש דדינו כמע"ש דאסור בהנאה בלא פדיון. כמש"כ הרמב"ם הל' מע"ש פ' י"א דלאחר זמן הבעור שאין עוד עת להביאו לירושלים דין של מע"ש ורבעי שוה להשליכן לים או לשרוף. ופשוט שאין זמן בעור מוסיף איסור ברבעי אלא במה שאין יכול להשהות עוד. אבל מאי דאסור אחר זמן הבעור. ה"נ אסור קודם הבעור. [ולא כשער המלך ה' מ"א פ"י שהביא גם בשם מהרי"ט שהביא מש"כ התוס' בקדושין ד' ל"א שרבעי אסור בהנאה. ותמה מנלן הא דדוקא בערלה דכתיב תלתא קראי משא"כ ברבעי. ובמח"כ כ"ז תמוה דרבעי נ"ל קודש קודש ממע"ש ואסור בהנאה כמו מע"ש ומה שתלה השעה"מ בלשון פירוש המשניות ערלה פ"א מ"ח שכ' לפי שנטע רבעי אינו אסור בהנאה כו' לא סיים לן לשון הרמב"ם שכתב אבל הוא כמו מע"ש נאכל לבעליו כמו שביארנו במס' מע"ש ולא יתקדש אלא פרי הראויה לאכילה. ור"ל שאין איסורו בעצם אה"נ שיחול אף על דבר שאין בו אכילה כלל כמו ערלה דנאסר אף השומר לפרי שאינו עומד לאכילת אדם. אלא עיקר איסורו אינו אלא שיהיה כמו מע"ש נאכל לבעליו בירושלים או אחר הפדיון. אבל שאינו ראוי לאכילה לא נתקדש במע"ש וה"ה ברבעי. ומה שהביא עוד לשון הרמב"ם בה' מע"ש פ"ט יבואר לפנינו. וע"ע בסמוך]. אבל כ"ז כל זמן שלא נפדה ולא הובא לירושלים דנ"ל מקודש כמעשר שני. אבל אם נפדה או הובא לירושלים בלא פדיון שאינו אסור אלא משום הלולים. אינו אסור אלא באכילה ולא בהנאה כאשר יבואר באות הסמוך מדברי רבינו. וכ"ז שפירשנו בדעת רבינו ובה"ג מבואר בגמרא ב"ק ד' ס"ט א' כרם רבעי היו מציינין אותו בקוזזות אדמה סימנא כי אדמה מה אדמה איכא הנאה מיניה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאתהנוי מיניה. הרי דשרי בלי הבאת מקום אבל דוקא בהנאה ולא באכילה. ולא תימא דל"ד בהנאה אלא אכילה קאמר. [כמש"כ בשעה"מ שם. וזה ודאי קשה לדעתיה דשרי בהנאה בלא פדיון. אם כן למאי הוצרך הגמ' לומר כי מיפרקא לימא הש"ס כמשמעו מה אדמה איכא הנאה מיניה. אלא שאינו בר אכילה אף האי מותר עתה לאתהנוי מיניה אלא שאסור באכילה אלא טעות הוא. ורש"י פירש אף האי נמי איכא הנאה מיניה בפדיון. משמע שלא היה לפניו הנוסחא כי מיפרקא. ואם כן למאי לא פי' כמשמעו דשרי בלא פדיון בהנאה. אלא ברור דאסור בהנאה. אבל עדיין י"ל דלאחר פדיון נכלל אכילה בהנאה וכן דעת התוס' אבל מכ"מ א"א לומר כן שהרי מלשון הגמרא מבואר דהא שמציינין ברבעי באדמה ובערלה בחרסית היינו משום דאדמה יש בו הנאה וחרסית לית בי' הנאה. והא ודאי לא ניתן הסימן עיקרו להיתרא אלא לאיסורא שיפרשו ממנו. ומה זה סימן בקוזזות אדמה שמותר בהנאה להורות שמותר באכילה. ואי דבא להורות דבעי פדיון הלא זה אין שום רמז באדמה. אלא ה"פ מה אדמה אין לאדם בהם אלא הנאה כך אין בפירות האלו עתה אלא הנאה. ולהנאה יש תקנה שיפדו משא"כ אכילה. ומזה ידעו שהם רבעי. ולערלה הניחו חרסית להורות שאין בהם שום היתר הנאה. הרי מבואר שיטת רבינו ובה"ג. והנראה שלפני הרמב"ם לא היה כ"ז הנוסחא. כמבואר בפי' המשניות מס' מע"ש פ"ה מ"א שכתב בזה"ל כרם רבעי עושין אותו מתלוליות אדמה כדי שידעו ב"א שהוא כ"ר ולא יאכלו ממנו כלל שהוא קודש כו' ושל ערלה בחרסית הוא הטיט השרוף לפי שאיסור ערלה יותר חמור מאיסור כ"ר לפי שכ"ר ניתן לאכילה וערלה אסור בהנאה כמו שיתבאר ולפיכך אין רושמין אותו בקוזזות אדמה שמא יתפרך ויתפזר ויאבד אותו הציון ולא ימצאו ב"א שום רושם ויאכלו ממנה כו' עכ"ל. הרי דנתן טעם אחר על הסימנים שהרבעי יש תקנה בפדיון לא חששו שמא יתפרך משא"כ ערלה. וזה הטעם איתא בירו' בזה"ל כ"ר מציינין איתו בקוזזות אדמה שהוא לשעה ומפרש הרמב"ם עד שנפדה ואח"כ שרי באכילה ושל ערלה בחרסית ובחיוורא שהוא יותר מכן. פי' מתקיים יותר מפני שאיסור ערלה אין היתר לאיסורו [ובשנות אליהו פי' בא"א. אבל הרמב"ם מפרש כמש"כ]. וכ"כ הרמב"ם ה' מע"ש פ"ט ה"ז מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמטה שיד הכל שוה צריך לציינן בקוזזות אדמה כדי שיכירו בו ולא יאכלו ממנו עד שיפדו. ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסית כדי שיפרשו ממנו. שאם ציינו בקוזזות אדמה שמא יתפררו שאיסור ערלה חמור שהיא אסורה בהנאה. ר"ל משא"כ רבעי יש לו היתר באכילה ע"י פדיון כמש"כ בפירוש המשניות. [ ולא כמו שהבין בשעה"מ הנ"ל דערלה אסור בהנאה ורבעי אינו אסור אלא באכילה. והעלים עיניו מלשון פה"מ במקומו]. הרי שלא הביא הרמב"ם לשון הגמרא דב"ק כלל. אלא משום דעיקר נוסחא זו מבה"ג הוא וכבר דקדק בזה הגאון חמדת שלמה סוף ספרו על הרמב"ם. ע"ש. אבל העיקר שזהו הוספת רי"ג ז"ל וכטעמו ודעתיה. ולא כן דעת הרמב"ם אלא עיקר הסימן של אדמה שאסור ליהנות ממנו כמו שאין הנאה מקוזזות אדמה. ואין שום נ"מ בין אדמה ל חרסית אלא במה שזו לשעה וזו לחלוטין. וכיוב"ז כתב הרמב"ם בפי' המשניות זבים פ"ד מ"ו עי' לשון גמרא בנדה מאי מדף כו'. נחזור לדעת רבינו ובה"ג דכל מאי דדרשינן מקרא דהלולים נאסור אינו אלא לאכילה דמהללין עליו. וע' מש"כ אות ו' בס"ד ובאות הסמוך. ומעתה שלמדנו שלא נשתוה רבעי למע"ש שיהא ניתר. לאכילה או בפדיון או בהבאת מקום. א"כ ה"נ א"א ללמוד ממע"ש שהוא לבעלים ולא לכהנים. מש"ה בעי קרא בספרי ואיש את קדשיו לו יהיו או שארי דרשי. ומכ"מ אם הגיע חמישית מותר באכילה אם נפדה לחוד ולמדנו מדכתיב להוסיף לכם תבואתו ודרשינן על פירות רביעית שניתרים בפדיון בחמישית והשתא מיושב הא דתניא בת"כ להוסיף לכם תבואתו מלמד שאין נפדה אלא תבואה כו'. שפירי רבעי לא ניתר בחמישית אלא לאחר פדיון וקמ"ל שאינו נפדה אלא תבואה. זהו דעת רבינו ובה"ג והיא שיטה מחוורת. והר"ש הקשה על שיטה זו מהא דב"ק שם דא"כ מאי אהנו צנועין בתקנתן. אכתי אסירי למיכל אחר פדיון. ולמש"כ דבהנאה שרי. אהני להו להנאה ופשיטא שלא יאכלו רבעי באיסור ועל זה מציינין שיפרשו מאכילת איסור. אבל בהנאה שרו. ומש"ה צנועין מחללין דלאו כ"ע ידעי איך לחלל ויבאו למכשול. וכ"ת אכתי ק' כיון דאיתקש למע"ש הלא לא ניתן רק לאכילה ולשתיה ולסיכה. ומה שראוי לאכילה אסור להנאה כדתנן ר"פ שני דמע"ש. אבל באמת כ"ז אינו קשה אלא לשיטת התוס' ב"ק שם דהצנועין קיימי על שארי שנים שאינו שביעית א"כ אכתי לא אהני להו ולא מפיק להו מאיסורא. אבל הרמב"ם גם בפי' המשניות גם בחיבורו כ' דצנועין מיירי בשביעית. וא"כ כיון שיתחייבו בביעור ולא יהא רשאי להשהותן עד חמישית ולאוכלן. אין אסור במה שנהנה אחר הפדיון ברביעית. ומה שהכריח לרבותינו בעלי התו' לפרש דלא קאי בשביעית הוא מה שהקשו בד"ה והצנועין. דאי אשביעית בלא ר"י דא' גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. ג"כ א"א לחלל שהרי זכו מהפקר. ונראה דלק"מ דודאי ידע הש"ס דלא דמי חלול דזכות הוא לבעלים להמקדיש דבר שאינו שלו שחובה הוא לו וכמו שתמהו באמת התוס' סד"ה הוא דאמר כצנועין. אלא לר' יוחנן דא' שבעל החפץ ג"כ אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו. והרי לא שייך להא דאין אדם אוסר שאינו שלו שהרי שלו היא. וע"כ גזה"כ הוא בהקדש שאין קדושה תופס אלא כשהוא בכחו לעשות בו מה שהוא חפץ ולא כשתפסו אחר. וא"כ ה"נ א"א להתפיס החלול על דבר אלא א"כ הוא ברשותו. דכל התפסה חד נבגא הוא כמ"ש לעיל סי' פ"ח אות ל"ב לענין הא דבעינן שיהא נתפס בדבר המבורר. וה"נ א"א להסיר קדושת הרבעי אלא א"כ הוא ברשותו. ושפיר מקשה לר"י אבל בלא ר"י ודאי לא דמי זכות דחילול לחובה דהקדש. ומיושב כל הסוגיא. [ולולי דמסתפינא ה"א טעמו של הרמב"ם שפסק כצנועין וגם פסק להא דר"י. ולפי המבואר בסוגיא דב"ק שם סתרי אהדדי. והרשב"א וכ"מ כתבו משום דרבא שאמר אי לאו דאמר ר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א הייתי אומר כו'. ודחה הרשב"א שהרי רבא לא אמר אלא אי לאו דאר"י כו'. והרי אינו חולק על ר"י ולי היה נראה דכ"ז הדמיון שמדמה הסוגיא פדיון להקדש אינו אלא משום דס"ל להסוגיא דשם דר"י מטעם התפסת קדושה קאמר שאינו יכול. וא"כ כל התפסות שוות כמ"ש. אבל למכור וליתן אפשר אפי' אינו ברשותו אבל לפי מאי דאמר רב אשי שם בדף ע' הא דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי משום דר"י אלמא טעמא דר"י לא משום התפסה אלא משום שא"י להקדיש ולהקנות מה שאינו שלו ושאינו ברשותו והוי כדבר שלא בא לעולם. ולפי זה אינו מוכח לענין שאר התפסות כלל. וא"כ נוכל לחלק בין חילול דזכות הוא להקדש וכמ"ש התו' ואתיין כל מאמרי דר' יוחנן על נכון וזהו פסק הרמב"ם ז"ל]. עוד יש לעמוד לפי שיטת הרמב"ם דמיירי בשביעית וזהו דעת רבינו ובה"ג וכמ"ש. א"כ אמאי קרי ליה הש"ס שם גנב וקאמר אבל גנב לא עבדי ליה רבנן תקנתא. וצ"ל דמכ"מ עשה שלא כהוגן דלא הוי להו ליטול בלא רשות בעלים ולחקור טיב הכרם מה הוא דלמא דאיסורא הוא. הא מיהת שיטת הגאונים קיימת ולא טעות חלילה בפי' הפסוק ובשנה החמישית וגו'. והא שהביא רבינו הראיה דבעינן הבאת מקום נמי אחר פדיון מדתנן כ"ר עולה לירושלים מהלך יום לכ"צ. ולכאורה התם אינו אלא מהלך יום וכדי לעטר שוקי ירושלים בפירות. ואין מכאן הוכחה דאסור לאכול אחר פדיון חוץ לירושלים. אבל רבינו בא בזה להוכיח להיפך דמותר לאכול בירושלים גם לפני חמישית. ואין לומר דבחמישית הוה דא"כ נעשו חולין לגמרי בפדיון בלי הבאת מקום ולמה יתקנו ברבעי יותר מפירות שנה חמישית עצמה. אלא ע"כ ברביעית מיירי. וכ"ת א"כ בעינן הבאת מקום ע"פ דין לשיטת רבינו ובה"ג. הא לא קשיא דכשם דמפרשינן לשיטת הפוסקים דסבירא להו דסגי בחדא או בפדיון או בהבאת מקום. מכ"מ תקנו שלא יפדו אלא יאכלו בירושלים. ה"נ לשיטת הגאונים ז"ל תקנו שלא להשהותו לשנה חמישית אלא יאכלו בירושלים ברביעית. ותו אם משהו עד החמישית כבר נשתנה צורת הענבים ואין בהם כדי לעטר שוקי ירושלים: