העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא ק · פירוש י
מחייב לברוכי. כמו במע"ש. בירו' ספ"א דדמאי תניא ר"ח בן שאול מחללין דמאי במרחץ שאינו טעון ברכה. הא ודאי טעון ברכה. לשון הגר"א שם. ולכאורה עדיין י"ל דוקא בא"י דכתיב ונתת בכסף. אבל בחו"ל שאין בו מצות חלול כמש"כ לעיל בשם ירושלמי דסוטה וכל הטורח הזה אינו אלא להתיר איסור אכילה מנלן דבעי ברכה. הרי החילול אינו אלא להתיר לאכילה. ולכאורה מכאן ראיה להרמב"ם בהלכות עירובין פ"ו הל' כ"ד וכשם שמברכין על ערובי חצירות ושיתופי מבואות כך מברכין על ע"ת וכתב הה"מ שהוא מוסכם מן הגאונים. והראב"ד השיג עלה. דקולא נפקת מינה לשבת ולא חומרא. פירוש בשלמא עירובי חצירות מצוה לערוב כדי שיטלטלו בחצר ובמבוי ויש בזה עונג שבת. משא"כ בתחומין. אינו אלא להתיר האיסור לילך יותר מתחום שבת. וה"ה כמו בדיקת הריאה שמחוייב לבדוק מדרבנן שאינו טעון ברכה. והרמב"ם ס"ל שכל מה שקבעו חכמים לעשות מעשה להתיר טעון ברכה. ולא דמי לבדיקת הריאה שאינו אלא ידיעה אם היא טריפה. ואילו ידע שאינה טריפה לא בעי מעשה הבדיקה משא"כ כאן קבעו חכמים מעשה. ולמש"כ יש ללמוד מברכת פדיון רבעי בחו"ל. אבל הראב"ד לטעמיה אזיל ואין ראיה מכאן. דהרא"ש כתובות פ"א סי' ב' הקשה על ברכת שחיטה הא אינה מצוה אלא היתר איסור אבר מן החי ויישב משום דבקרא כתיב בלשון מ"ע וזבחת ואכלת ועוד משום שיש ברכה בשחיטת קדשים מברכין גם כן על חולין. והנה הרמב"ם ריש הלכות שחיטה כתב מ"ע לשחוט שנא' וזבחת ואכלת כו'. ולפיכך השוחט כו' מברך תחלה. הרי כישוב הראשון של הרא"ש. וע' לח"מ. אבל הראב"ד בהשגות במנין המצות פקפק על מש"כ הרמב"ם מ"ע לשחוט. וכתב עלה בזה"ל זו אין לה טעם ואולי לאו הבא מכלל עשה עשה. עכ"ל. הרי שדימה מצות שחיטה לבדיקת סימנין של חיות ועופות טמאים עי' שם. ולא דקדק מלשון הכתוב. וע"כ ס"ל כישוב השני של הרא"ש דמשום שיש ברכה בקדשים הכי נמי מברך על חולין ואם כן הכא נמי יש לומר דלהכי מברכין על רבעי בחוץ לארץ משום דבא"י מברכין דמצוה לחללו. משא"כ עירובי תחומין: