העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא צט · פירוש ג
מ"ט חקתי תרתי משמע כו'. משום דלכאורה בהא קרא לא' כתיב אלא שדך לא תזרע. ולאו היינו הרכבה. ואם כן מהיכא תיתי לאסור הרכבה בכלל חקתי. להכי יישב רבינו דע"כ קרא תרתי איסורי קאמר. וע"כ להקיש שדך לבהמתך. מיהו קשה לי הא גופא מאי איצטריך דרשה דחקתי תרתי משמע תיפוק לן מדכתיב באילנות למינהו. וכבר הקשו התוס' סנהדרין וב"ק שם. למה לי קרא דאת חקותי כלל. תיפוק לן מדכתיב למינהו. כמו דאיתא בחולין דף ס' לאסור בדשאים אי כתיב בהו למינהו. ותו הקשו מאי איצטריך בב"ק שם גז"ש למינהו למינהו לאסור חיות הים מבהמה הא מלמינהו גופא נ"ל. ותירצו בשם ר"ת ז"ל דאי לאו את חקתי ה"א דלמינהו לאו לאיסורא אתי. והשתא דכתיב את חקתי שחקקתי כבר. למדנו על כל למינהו דלאיסורא קאי. ולולי דבריהם י"ל דלמינהו לא ידענו אלא איסורא ולא מלקות. להכי כתיב בהמתך לא תרביע כלאים למלקות. ומאת חקתי נפקא לן דלוקין על הא דכתיב למינהו. ומעתה נ"ל בגז"ש על כל למינהו למלקות. והיינו דאיתא בב"ק שם המרביע חיות הים לוקה. מיהו אכתי קשה מאי איצטריך הקישא שדך לבהמתך דהרכבת אילנות אסור לב"נ. תיפוק לן מלמינהו. ועלה כתיב את חקתי תשמרו. חקים שחקקתי כבר. והיינו שלא להרכיב מין בשאינו מינו וניליף בכ"מ דכתיב למינהו כמו דנ"ל בחיות הים. ודעת התו' נראה דבאמת הקישא דא לאו לאיסורא קאתי. אלא להתירא דלא נימא דאת חקותי קאי על כל הכתוב בפסוק זה. ונכלל בזה גם זריעת כלאים. ואהני הקישא דדוקא הרכבה אסור כמו בהמה דלא כתיב בהאי קרא אלא הרבעה ולא חרישה. ומש"ה כשהקשו בסנהדרין שם ריש ד"ה חקים. תימא ליתסר נמי כלאים מהכא דכתיב ובגד כלאים שעטנז וגו'. ולא הקשו כמו כן על כלאי הכרם וזרעים. והיינו משום דמפרשי הקישא שדך לבהמתך להתירא. אבל רבינו שכתב דחקתי תרתי משמע מבואר דלאיסורא קאתי הקישא דא. ומשום דהרכבה אינו נכנס באזהרה דלא תזרע וס"ד דאין מלקות על הרכבה כלל ומש"ה איצטריך הקישא. והכי דעת הרמב"ם ז"ל שמחולק על התוס' בזה בענין הא דמיבעי לן בחולין דף ס' הרכיב שני דשאים זע"ז מהו אי כמאן דכתיב בהו למינהו או לא ע"ש והקשו התוס' מהא דתנן בפ"א דכלאים אין מרכיבין כו' ירק בירק. ותירצו דמיירי בכמה אופנים דחמור הרכבה מכלאי זרעים כמו בחו"ל ובב"נ וכר"א וע"ש עוד ומבורר דפשיטא להו דבא"י אסיר מה"ת ולוקין עלה דלא גרע מכלאי זרעים. דהרכבה בכלל לא תזרע. אבל הרמב"ם וש"ע סי' רצ"ה לא כתבו שלוקין על ירק בירק. וכתב הגר"א ז"ל שם המשום דמיבעי לן בחולין. ומשמע ליה אף בא"י ומתניתין י"ל איסורא בעלמא מדרבנן. והיינו משום דס"ל דהרכבה אינו בכלל דלא תזרע ואם כן אי לא כתיב בהו למינהו לא מצינו בהו איסור הרכבה כלל. והיינו כדברי רבינו דבלא קרא דחקתי תרתי משמע לא ידענו איסור הרכבה דאילנות כלל. וא"כ הדרא קושיא לדיכתא מאי איצטריך הקישא דא שדך לבהמתך. תיפוק לן דכתיב למינהו ואתיא למינהו למינהו כחית הים. ובשלמא מהא דדשאים לא קשה לי די"ל דהא דאמרי' דאי כתיב בדשאי' למינהו אסור היינו משום דנכלל בשדך ומאת חקתי תרתי משמע כנ"ל. אבל מהא דחית הים קשה. ונראה לי דהא דאמרינן בב"ק המרביע חית הים לוקה משום דנ"ל למינהו אינו אלא בישראל אבל א"י אינו מוזהר עלה. והטעם כדר' יוסי בר' חנינא כל מצוה שנאמרה ולא נשנית בסיני אין ב"נ מוזהרין עלה כדאיתא סנהדרין ד' נ"ט. וה"נ בהמות ואילנות דנשנו בסיני מחקתי תרתי אסור גם לב"נ משא"כ חית הים. דלא נשנה בסיני ולא אסור אלא ישראל. והיינו דתניא בד' נ"ו ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן. וכ"ת א"כ הא דאי' בירושלמי כלאים פ"א עלה דהך ברייתא דר"א. מותר הוא א"י ללבוש ולזרוע כלאים. אבל לא להרביע בהמתו ולא להרכיב אילנו למה מפני שכתוב בהן למינהו. ומקשה והרי דשאים כתב בהן למינהו. ומשני אין כתיב בצווי אלא ביציאה. ולמש"כ הא בדשאים לא נשנה בסיני. וב"נ באמת אינן מצווין עלייהו. אבל כבר כתבתי דאי כתיב בדשאים למינהו. הרי דומין לאילנות ממש. ושניהן בכלל שדך. משא"כ חית הים לאו בכלל בהמתך נינהו. אדרבה מהירו' יש להוכיח דדוקא בהמה ואילן ולא יותר. וממילא מוכח ולא חית הים ואע"ג שיש לדחות דבהמה שפיר נקיט לשון דקרא בהמתך. וה"ה עוף וחית הים. אבל אילן לא כתיב יותר מדשאים להכי מקשה. אבל שפיר ניחא לן למימר דדוקא הני ולא זולת. וכ"כ הרמב"ם ז"ל ה' מלכים פ"י הני תרתי. ולא כתב כמו שכ' בה' כלאים גבי ישראל אחד בהמות אחד חיות אחד עופות ואפי' חיות שבים כו'. והשתא ניחא הא דכתיב הקישא דשדך לבהמתך. כדי לאסור לב"נ הרכבה דשדך. ויהא כמו שנאמרה ונשנית. וע"פ מש"כ מיושב קו' התו' ב"ק שם ד"ה למינהו שכ' וא"ת למ"ל למילף כלאים דהרבעה בהמתך בהמתך משבת לרבות עופות תיפוק לי' מלמינהו. והשתא ניחא דאיצטריך להיות נשנה לב"נ ולאסור הרבעה דעוף לב"נ. אבל יותר נראה דעיקר קושית התוס' אינו אלא לשיטתייהו דמימרא דשמואל אתי לכ"ע ולא איירי בב"נ. אבל לשיטת רבינו ורש"י ורמב"ם ז"ל דאתי כר"א. ונימא דחכמים פליגי על ר"א. אלא דקיי"ל כר"א. מעיקרא לק"מ דלא איצטריך הש"ס למילף חי' ועוף לכלאים אלא לרבנן דר"א. אבל לר"א ושמואל ודאי אסור משום למינהו. וב"נ באמת לא הוזהרו על העוף וכמש"כ מדיוק הרבעת בהמה. ובזה מיושב שפיר הא דאי' בחולין ד' ע' חיה טמאה בכלל בהמה להרבעה. והתוס' עמדו ע"ז. דבל"ז יש ג"ש אפי' עוף. ולמש"כ ניחא דנ"מ לב"נ. עכ"פ איך שהוא בחית הים ודאי י"ל דלא הוזהרו ב"נ משום דלא נשנה בסיני. וכ"ת א"כ ק' אמאי קאמר ריב"ח לא מצינו שהוזהר ולא נשנה בסיני. אלא גיד הנשה אליבא דר"י. ולא קאמר למינהו דחית הים לר"א. וי"ל כלאים מיהא איתניהו דבהמה ואילן. משא"כ גה"נ. וכיב"ז מיישב הש"ס במילה ופו"ר. וע' בסמוך שמתבארים דברי רבינו ע"פ מש"כ: