העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא צו · פירוש יט
אי נמי נדה אסור לה למיכל על פתורא דגברה כדתנן כו'. וכן כתב בה"ג. וכתב הראב"ד ריש שער הפרישה ואמרו רבוותא נדה כל ימי טומאתה אסורה למיכל על פתורא דגברה דתנן כו' ואע"פ שאין הטעם מפורש מכאן לאסור על שולחן אחד כי י"ל עם הזבה דקאמר בקערה א' קאמר אבל על שלחן א' מותר ואם תאמר מפני שהשוו בגמ' ענין עלית העוף והגבינה על שולחן אחד לענין הנדה. ומה התם כל השולחן נאסר אף כאן כל השולחן נאסר. אין זה דומה לזה שלא השוו ענין העוף והגבינה לנדה אלא שלא תישן עמו בבגדיו כי כשם שהשולחן הזמנה לאכילה כך המטה הזמנה לתשמיש. וכמו שגזרו בבשר וגבינה עליה אטו אכילה כך ראוי לגזור בנדה אטו תשמיש. אבל אכילת הנדה עם בעלה על שלחן א' מותר שאף בקערה אחד אינו אלא משום הרגל מאין לנו לאסור על שלחן א'. אלא שיש לסמוך דבריהם ממה שאמרו כיוב"ז לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו דברים טמאים והתם ודאי על שולחן אחד נמי אסור דומיא דעוף וגבינה דאיכא למגזר ביה עליה אטו אכילה וקאמר כיו"בז אלמא אכילת זב וזבה נמי אסור' על שלחן אחד כי האיך. עכ"ד. והביאו הר"ן פרק א' דשבת. וע"פ דברי הראב"ד יש להבין סוגיא תמוה בשבת ד' י"ג א' ת"ש לא יאכל הזב עם הזבה משום הרגל עבירה. ותמהו המפרשים אמאי נטר להקשות ממשנתינו עד כה. איברא לכאורה דקארי לה מאי קארי לה והרי הפרש פשוט משום דליכא שנוי כמבואר בסוגיא. אבל השתא ניחא דמעיקרא ס"ד דמשנתינו בקערה אחד קאסרה ואסור משום דליכא שנוי. אבל השתא שהביא הא דלא יעלה העוף עם גבינה על שלחן אחד מוכרח לפרש הא דלא יאכל הזב עם הזבה גם כן על שלחן אחד משום דכייליה עם בבא דלא יאכל זב פריש כו'. ואם כן שפיר איכא שנוי שאינו אוכל בקערה אחד ומכל מקום אסור על שלחן אחד גם כן. ומשני התם ליכא שנוי. פי' דליכא היכר שבא לשנות משום שהיא זבה דאפי' היא טמאה מת וכדומה ג"כ אינו אוכל עמה בקערה אחת כשהבעל טהור משום טומאה. ואע"ג דהבעל ג"כ זב. מכל מקום הא ליכא היכר ושנוי לזה. ובזה מובן פירש"י במשנה לא יאכל הזב כו'. וכש"כ טהור עם הזבה. וע' רש"ל ורש"א. ולפי דברינו. ה"ק לא מבעיא טהור עם הזבה דאסור על שולחן א' דליכא היכר דפריש משום שהיא זבה אלא אפי' הוא ג"כ טמא והא שאינו אוכל עמה אינו אלא משום איסור תשמיש. ולא משום טומאה מכ"מ אסור משום דמכ"מ ליכא שנוי. והנה הרא"ש ז"ל היקל בדבר וכתב לפי שבימיהם היו רגילין לאכול כל א' על שולחן קטן בפ"ע. וכשאשתו עמו על שולחן אחד נראה דרך חבה ודמי להצעת המטה כו' אבל השתא שכל בני הבית אוכלין על שולחן אחד אינו דרך חבה כו'. ולמש"כ י"ל עוד דבימי הברייתא שהיו נזהרים לאכול בקערה אחת עם כל טמא. שפיר בעי לזבה שנוי גדול מזה שלא לאכול על שולחן אחד. משא"כ השתא שפיר איכא שנוי והיכר בזה שאין אוכלים בקערה אחת. וע' בספר המנהיג הלכות נדה דייק לשון רבינו דאפי' בשולחן גדול אסור. מדלא משוי חלוק בדבר:
הצעת המטה. בכת"י אי' הצעת לו המטה והרחצת לו פניו ידיו ורגליו. ופי' דוקא מטתו והרחצת לו. רצונו. לא דקמ"ל שלא תרחץ ממש. דפשיטא דאפי' נגיעה אסור. אלא לסייע לו להרחצת פניו יו"ר היינו ליצוק לו מים: