אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא צב · פירוש ב

פירוש א

אם תימצי לומר כיון דאחטיא רבים לאלתר מעברינן ליה. יש להבין למ"ל סברא דאחטיא רבים. והא אי בדק בהמה לעצמו ולא בדק שפיר ג"כ הרי חשוד לאכול חלב. ואין נאמן אפי' על אחרים. אפי' למ"ד ביו"ד בסי' קי"ט ס"ז דחשוד לדבר נאמן בשל אחרים. היינו בדבר שאין נוגע לטובתו. אבל למכור לכולי עלמא אינו נאמן כמה שכתב הש"ך שם ס"ק ב'. וי"ל משום דאי לעצמו לא מיקרי חשוד עד שראינו שכבר אכל בפשיעה זו. אבל כיון שמוכר לאחרים לאלתר מעברינן ליה. ולפי מה שכתב הגר"א ז"ל ביו"ד סי' ב' ס"ק ח' לדקדק מהא דאיתא בחולין ד' י"ח והובא בסמוך האי טבחא דלא סר סכינא מעברינן ליה כו' ולא פליגי הא דנמצא סכינו יפה. הא דלא נמצא סכינו יפה. ודקדק אי לא נמצא יפה מאי אריא משום דלא סר סכינא מעברינן ליה כו' תיפוק לן שהאכיל נבילות. ודייק מכאן דבשביל פעם אחת אין מעבירין אותו. וכמש"כ בהגהת רמ"א שם ס"ב דמי ששחט והוציא טריפה מת"י פ"א מותר לאכול אח"כ משחיטתו. ולפי דברי הגר"א מיירי הרמ"א אפי' בידוע שהוציא טריפה ולא כמסקנת הש"ך שם וע"כ צ"ל כונת הגר"א דמיירי ששחט הטבח אז לעצמו ולא סר סכינו קמיה חכם. דאי שחט לרבים לכ"ע בפעם א' מעבירין אותו כמה שכתב הגר"א ז"ל בעצמו סוף סי' א' ס"ק מ"ד. [אלא דמכ"מ שחיטתו כשרה לאכול עמו רק שלא להיות נאמן לרבים]. ולפ"ז דברי רבינו מתבארין יפה. דאילו בדק לעצמו לא מעבירין לאלתר בפעם א'. אלא משום דאחטיא לרבים בפשיעתו מעבירין לי' לאלתר:

והנה הרמ"א עצמו כ' שם ס"ו להיפך שאם הוא פסול לעדות משום שאכל נבילות אע"פ שאינו מומר לכך כיון שהוא חשוד לאכול נבילות דינו כמומר לכך. והפירוש שאינו מועד אלא אכל פעם א' דינו כמומר ומעבירין אותו א"כ מוכח דאפי' שחט לעצמו אסור לאכול משחיטתו כדין מומר לתיאבון. ולפי דברי הגר"א הרמ"א סותר דעת עצמו. ובאמת דחה הגר"א ז"ל דברי' אלו בס"ק י"ט וכתב ע"ז שדבר זה אין לו שחר. דהרמב"ם לא הזכיר כלל מומר לאותו דבר וכללו במומר לעבירה א'. ואי איתא ה"ל לחלק. אלא דאין חילוק ובזה צדקו דברי ההג"ה לעיל ס"ב עכ"ל הגר"א זצ"ל. ובעניי יש להוכיח כהרמ"א מלשון הרמב"ם בפי"א מה' עדות ה"ז. שכתב עד א' נאמן באיסורין אע"פ שהוא פסול לשאר עדות. שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי. אבל החשוד על הדבר אינו נאמן על שלו אבל נאמן על של אחרים. עכ"ל. הרי מבואר דלענין שחיטה חילק בין חשוד לשאר עבירות לחשוד לאותו דבר. ובישוב דעת הרמ"א נראה דעיקר טעמו של רמ"א שכ' דאע"ג שחשוד בפעם א' שחיטתו כשירה אע"ג דבאמת אין נאמן להוציא מחזקת איסור כדין חשוד לאותו דבר. וע"כ הטעם משום שרוב מעשיו מתוקני' תלינן דעשה כהוגן כרוב מעשיו [ומטעם זה מומר נאמן לשחוט בבדקו לו סכין אע"ג דודאי אין לו נאמנות. וכ"כ הט"ז ס"ב סק"ז ובמשמרת הבית ה"ש שער א' בד"ה עוד שם אם קטן כו'] וכל זה בשוחט קבוע אשר כבר ראינו רוב מעשיו בשחיטה מתוקנים. אבל בס"ו מיירי במי שבא לשחוט במקרה שהרי המחבר שם דמיירי במומר ע"כ אינו טבח קבוע לרבים דודאי אין ממנים מומר וחשוד על השחיטה אלא במקרה מיירי וצריכין אנו לנאמנות שלו. ובשלמא אם נתנו לו סכין בדוק אפילו מומר לתיאבון כיון שרוב מעשיו מתוקנים בכשרות ולא שביק התירא כו' אין אנו צריכין לעדותו. אבל שנסמוך על החשוד שתיקן הסכין כראוי לשחיטה אנו צריכין לעדותו. וכיון שהוא חשוד לדבר אין נאמן. וכיון שכן יש לפרש גם דברי רבינו הכי דוקא טבח מומחה שנמצא אחריו חלב לא מעברינן אלא משום דאחטיא לרבים. אבל מי שלא אתמחי להא ובדקו ונמצא אחריו חלב ודאי אפי' ניקר החלב לעצמו אסור לאכול שוב מנקירתו. דצריך נאמנות שניקר איסור החלב שיש כאן. וכיון שהוא חשוד על הדבר אינו נאמן:

שיעוריה בכמה ככזית או בכשעורה. בכתב יד איתא בכזית או כביצה או אפילו בכשעורה:

מסוכסכת נמי חורפא מחליש קולפא בזע. הכי אי' ג"כ בכת"י. ואולי הפי' מלשון קשר כמו שפי' הערוך בע' קלף. הא דכתובות ד' ס"ה קולפא דשיראי. קשר של מיני משי. והכא פגם הסכין נעשה כמו קשר אותו מקום שמתקפל לצד. ובגמרא אי' מורשא בזע:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה