העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא פח · פירוש יח
ואחד סנדל של עיר הנדחת לע"ג. הטעות שיש כאן גלוי. ואכן אופן ההגהה האיר רד"ל ז"ל עיני ע"פ לשון הערוך ערך נחת בזה"ל ביבמות בגמ' חלצה בסנדל של נחת עבודת גלולים פירוש דבר שינוח ולא יזוז ממקומו עכ"ל. והכוונה נוי ומלבוש של עבודת גלולים ולא ע"ג עצמה. והכי פירש"י סוכה ד' ל"א ד"ה לולב של ע"ג ששמשו בו לע"ג כו' וביבמות שם סנדל של ע"ג שנועלים אותו כו'. והא שלא פי' שעבדו את הסנדל ואת הלולב עצמה. הוא שבאו ליישב בזה קושיית התו' בסוכה שם ובכ"מ אמאי אי נטל כשר. ממ"נ אי זכה בו ישראל הוי של ישראל דלא מהני בטול. ואי לא זכה הרי אינו שלו. ובדברי רבינו ופירש"י נתיישב דס"ל כדעת הר"א ממיץ והובא ביו"ד סי' קמ"ו ס"ב דמשמשי ע"ג של עו"ג שבאו ליד ישראל מהני בטול. וזהו דעת רבינו ופירש"י וכ"כ הגר"א שם סק"ב. ולא דמי למשמשי ע"ג שעבד ישראל דלא מהני בטול לפרש"י מס' ע"ג ד' נ"ד ב' בהא שהוכיח הגמ' מכלים דאחז דאדם אוסר שאינו שלו במעשה מדכתיב ואת הכלים אשר הזניח אחז הכנו והקדשנו וכו' ופרש"י דאסירי להדיוט ולא אמרי' לפרקי ולפקי לחולין עכ"ל הרי דלא מהני בטול אפי' למשמשין של ישראל בשלו. או במעשה בשל חבירו. ולא כפי' התו' שם ד' נ"ב ד"ה ברוך ע"ש. שפירשו דרק לגבוה נאסרו והיה אפשר לומר דבאמת מהני בטול להדיוט. אבל לפרש"י מבואר דלא מהני ואין תקנה אלא קבורה. ולא הוי כמשמשי ע"ג שזכה בהו ישראל. ולכאורה טעם החילוק היינו משום דעיק' הדין דזכה ישראל בע"ג של עו"ג דלא מהני בטול אינו אלא מדרבנן וכמש"כ הגר"א בשם סמ"ג. וכ"כ הריטב"א בשם הרמב"ן בד' נ"ג ב' בהא דאיתא בגמרא ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא עובד גלולים והשתחוה אסרה מנלן מתחלתה של ע"ג דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהן והרי אין אדם אוסר את שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בבטול בעלמא סגי להו. והקשה הרמב"ן הא זכו בהו ישראל. והוכיח מכאן שאין בזכיה איסור מה"ת אלא גזרה משום ע"ג שעבד ישראל. ומשום הכי י"ל שפיר דבמשמשין הקילו ולא עשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה. אבל ע"כ דעת רש"י אינו כן שהרי בד' מ"ב א' גבי הא דאיתא בגמ' אלא גזירה דילמא מגבי לה והדר מבטלה והוי עבודת גלולים ביד ישראל וכל ע"ג ביד ישראל אין לה בטול עולמית. ופרש"י וטעונין גניזה כדילפינן בפ' ר"י מושם בסתר הרי דמה"ת הוא. וא"כ ק' מ"ש דבמשמשין יש חלוק בין ע"ג של ישראל למשמשי עבודת גלולים של עו"ג וזכה בהו ישראל. מיהו גם בל"ז ק' הא שפרש"י מושם בסתר. הרי דרשה זו אליבא דר' ישמעאל הוא דס"ל עבודת גלולים של עו"ג עד שתעבד ושל ישראל אסורה מיד. אבל לר"ע וסתם משנה דשל עו"ג אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד נ"ל דשל ישראל אינו בטל מדכתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח מה מזבח טעון גניזה כו'. ולפי הפשט ה"ק מה מזבח לא מהני בטול ואין תקנה אלא גניזה. כך אשירה של ישראל לא מהני בטול וטעון גניזה. וכמו דמתפרש הא דנ"ל מושם בסתר שטעון גניזה כלומר שאין לו בטול. ה"נ לר"ע דיליף ממזבח. וא"כ למאי נקיט רש"י קרא דושם בסתר שלא אליבא דהלכתא. דקיי"ל כר"ע דנ"ל מושם בסתר דעבודת גלולים של ישראל אינו אסור עד שיעשה דברי' שבסתר היינו עד שתעבד. איברא לא על פרש"י לחוד ק'. אלא גם על הגמרא בד' נ"ב ב' אי דישראל מי קא מיבטלא הא ושם בסתר כתיב. אלא כך הענין. דהאי קרא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ושם בסתר. משמעו בין שהוא עושה לעצמו בין שיעשה לעו"ג שיעבדו. דהכי משמעות קרא דלא תעשון אתי כמש"כ רבינו סי' נ"ז וכמש"כ שם עפ"י ברייתא בת"כ וע"ש. וחכם א' העירני בפרש"י במס' ע"ג ד' י"ט ב' בהא דתנן הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עבודת גלולים אסור לבנות וא' ר"א אר"י אם בנה שכרו מותר. ומקשה הגמ' פשיטא משמשי עבודת גלולים הן ומשמשי עבודת גלולים בין לר' ישמעאל בין לר"ע אינן אסורין עד שיעבדו א"ר ירמיה לא נצרכא אלא לעבודת גלולים עצמה. הניחא למ"ד עבודת גלולי' של ישראל אסור מיד ושל עו"ג עד שתיעבד שפיר אלא למ"ד ע"ג של עו"ג אסורה מיד מאי איכא למימר. ופרש"י בד"ה הניחא פלוגתא דר"י ודר"ע היא של ישראל שעשה ישראל לצרכו למכרו לעו"ג עכ"ל ואינו מובן לכאורה למאי דקדק רש"י לפרש הכי. ולא כמשמעו של ישראל שיעבוד אותו בעצמו. ובכל מקום שנזכר עבודת גלולים של ישראל לא דקדק רש"י לפרש הכי. והשבתי שע"כ הוכרח רש"י לפרש בסוגיא זו הכי. דהא ודאי לא בא ר' יוחנן כאן לאשמעינן דהלכה כר' ישמעאל ולא כר"ע וכסת"מ. ותדע דאי נימא דאפשר דר' יוחנן בא לפסוק הלכה כר"י. א"כ מאי מקשה הגמ' אלא למ"ד של עו"ג אסורה מיד מא"ל. הא גופא קמ"ל ר' יוחנן דהלכה כר' ישמעאל שאינה אסורה עד שתיעבד. אלא פשיטא דאי אפשר לומר כן ור' יוחנן לא מיירי אלא אליבא דר' ישמעאל ור"ע. ובהא קאמר דלר' ישמעאל ניחא הא דר' יוחנן. ולכאורה קשה מאי ניחא פשיטא דשכרו מותר. כמו דמקשה הש"ס בס"ד דמיירי במשמשין. מש"ה פרש"י דשל ישראל מיקרי בעושה לצורך עו"ג. ולר' ישמעאל אסור מיד. וא"כ אי נימא דאומן קונה בשבת כלי הרי הוי כעבודת גלולים של ישראל דאסור מיד. מש"ה קמ"ל ר' יוחנן דאם בנה ישראל בשל עו"ג לא קנה בשבח הבנין. אי משום דס"ל אין אומן קונה בשבח כלי. או משום דבבנין לכ"ע אין אומן קונה. הא מיהא מבואר כמו שכתבתי דלר' ישמעאל דדריש מהא דכתיב ארור האיש אשר יעשה וגו' משעת עשייה אסרה. תרווייהו נ"ל בין שעשה שיעבוד הוא עצמו. בין שעשאה למוכרה לעו"ג. ושניהם אסורין מיד. אבל כ"ז לה ישמעאל. משא"כ לר"ע דס"ל עבודת גלולים של עו"ג אסורה מיד ושל ישראל עד שתעבד. ופשיטא דישראל העושה לעו"ג הוי בכלל פסילי אלהיהם תשרפון באש. דנ"ל מזה דעבודת גלולים של עו"ג אסורה מיד. וא"כ הא דדריש ר"ע מדכתיב בהאי קרא ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר. אינו אלא בישראל העושה שיעבוד הוא עצמו. אבל בעושה לעו"ג והרי נאסרה מיד ע"כ מודה בזה ר"ע דפי' ושם בסתר כר' ישמעאל ג"כ. ופשוט דהעושה עבודת גלולים לעו"ג ה"ה כע"ג של עו"ג שזכה בה ישראל. שהרי הוא בידו עדיין ועומד למכור לעו"ג. ונ"ל מהאי קרא דאין לה בטול. אבל עבודת גלולים של ישראל ממש א"א ללמוד מושם בסתר. דכבר למדנו שאין לו בטול ממזבח. וע"כ הא דכתיב ושם בסתר בע"ג של ישראל הוא ללמד עד שיעשה לה דברים שבסתר. משא"כ ע"ג שעשה ישראל בשביל עו"ג דא"א ללמוד מקרא דלא תטע לך אשרה וגו'. ע"כ נ"ל לענין ביטול מושם בסתר. והשתא ניחא הא דנקיט הש"ס במס' ע"ג דף נ"ב דרשה דושם בסתר. כי היכי דלא נפרש הא דתנן עו"ג מבטל ע"ג שלו ושל ישראל. דפי' שזכה בה ישראל. מש"ה מקשה דמכ"מ אין לה בטול מדרשה דושם בסתר דר"ע מודה דבעבודת גלולי' עצמה שזכה ישראל שאין לה בטול מה"ת. והיינו פירש"י בד' מ"ב א' הנ"ל. וממילא נ"מ לדינא דבע"ג של עו"ג שזכה ישראל דנ"ל שאין לה בטול מקרא דפסל ומסכה. א"כ לא למדנו אלא ע"ג עצמה משא"כ משמשין. אבל ע"ג של ישראל דנ"ל מלא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח. וסתם אשירה אינו אלא משמשין. כמש"כ הר"ן בשם הראב"ד ר"פ לולב הגזול. וגם מזבח היינו משמשין. ועוד יבואר בסי' קל"ג אות ח' בס"ד ההכרח לזה דסתם אשירה אינו אלא משמשין. מסוגי' דסנהדרין ד' מ"ז ומדברי רבינו יע"ש. א"כ אפי' משמשין אין להם ביטול. ומעתה מיושב הנפקותא בין עבודת גלולים של ישראל עצמו דאפי' משמשין אין להם בטול בין עבודת גלולים של עו"ג שזכה בה ישראל דלא מהני בטול מה"ת ג"כ ומכ"מ דוקא בעבודת גלולים ולא במשמשין זהו דעת רבינו ורש"י ורא"מ. וממילא מיושב קו' הריטב"א בשם הרמב"ן בד' נ"ג הנ"ל. מהא דואשיריהם תשרפון באש. דקאמר דמהני בטול אע"ג שזכה בהו ישראל. דודאי הכי הוא באשירה שאינה אלא משמשין. ומש"ה לא הביא הש"ס קרא ופסיליהם תשרפון באש. והוא משום דבזה לק"מ דישראל זכו בהו ולא מהני בטול בע"ג עצמה. וע"פ דברינו יבואר על נכון הא דאי' שם ד' מ"ט ב' בהא דתנן גבי אשירה נטל ממנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור כו' נטל הימנה כרכר אסור בהנאה ארג בו את הבגד כו' וצריכא דאי אשמעינן קמייתא הסיק בהן את התנור בהא קאמר ר"א משום דבעידנא דקא גמרה פת קלילה אסורא. אבל כרכר דאיתא לאסורא בעינא אימא מודי לרבנן. וקשה הא גחלים ואפרן של ע"ג אסור וא"כ הרי איסורא בעין כמו כרכר. ולפי מש"כ ניחא. דמשנתינו בסתם אשירה מיירי שהוא משמשין והיכא דנטל ישראל להסיק נעשו משמשי עבודת גלולים של עו"ג ביד ישראל. ויש להם בטול. וכיון שנעשו אפר וה"ה כשברי שברים שמותרין ומבוטלין ממילא כמסקלת הסוגיא שם. [ואל תתמה מהא דאי' התם ד' מ"ח א' שתים לד"ה ופירש"י שהרי אילן עצמו לעבודת גלולים. והכי כ' רש"י במשנה דשלש אשרות בד"ה גדעו כו' לעבוד הגידולין כו'. ל"ק מידי דמשום דמחלוקת ר"ש ורבנן התם מיירי באופן שאינה משמשת בבירור. כגון שהעבודת גלולים תחת האבנים כמו דצידן. ובהא פליגי דת"ק ס"ל דמכ"מ ודאי עבדו את האילן עצמו. ור"ש חולק. מש"ה פירש"י דבשני אופנים כ"ע מודי דאסורה משום עבודת גלולים עצמו. אבל כשהיא משמשת לא פליגי ר"ש ורבנן כלל. להכי פירש"י במשנה בעבודת גלולים עצמה. אבל מכ"מ מיירי גם כן באשירה סתם שהיא משמשין. ומשום האי גוונא שייך הצריכותא הנ"ל. ובזה מיושב קושית התו' שם ד"ה גדעו אמאי לא משני גדעו אע"פ שלא השתחוה כו'. והיינו משום דבמשמשין לכ"ע לא נאסר אלא במעשה כדאי' שם ד' י"ט ב'. וה"נ מיושב קו' התו' ד' מ"ז ב' ד"ה בית וק"ק דגבי אשירה אין לפרש כן שיהא נטוע לשום תחתיו עבודת גלולים דהא פליגי בזה ר"ש ורבנן ע"ש. ול"ק מידי דודאי משום משמשין תנן דאסורה כסתם אשירה ולא פליגי בזה כלל אלא באופן שאינה משמשין בודאי]. וע"פ שיטת רבינו ורש"י ורא"מ דמשמשי ע"ג של עו"ג שזכה ישראל מהני בטול ולפי דברינו דאשירה היינו משמשין. מתיישב שפיר מש"כ הטור והגהת רמ"א יו"ד סי' קמ"ב דהא דאפה בהם פת אסורה מיירי שהאבוקה כנגדו. ואחזו שער הגר"א והש"ך ז"ל שהרי גם אפרן אסור. והביאו תוספתא דמס' ע"ג. ולמש"כ ניחא דהטור כ' זה הדין באשירה. ובש"ע מיירי ג"כ בהכי כמש"כ שם ס"ב גבי סכין כו' וה"ז התקון מהנאת משמשי ע"ג כו'. ותלמודם בידם דקרי לה מיקלי קלי לה איסורא כמש"כ. והתוספתא מיירי בע"ג ממש. כ"ז שיטת רבינו וסייעתו ז"ל:
ויש לדעת דהרמב"ם כ' בה' ע"ג פ"ח ה"ח דהא דעבודת גלולים שזכה ישראל לא מהני בטול נ"ל מדכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש כשבאו לידינו נוהגין בהם משום אלהות תשרפון באש אבל אם בטלו הרי אלו מותרין. ולמדנו מזה דמשבאו עבודת גלולי' של עו"ג ליד ישראל אין לה תקנה אלא בשריפה. ומקור דרשה זו מתוספתא פ"ו דתניא וכל עבודת גלולים שביטלה עו"ג יכול יהא אסורה ת"ל פסילי אלהיהם תשרפון באש את שנוהג בהם משום אלוה אסור ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר ושל ישראל בין שנהג בהם משום אלוה בין שלא נהג בהם משום אלוה אסור. וברייתא זו דלא כסוגיא דתלמודין ד' נ"ב א' דאיתא תני רב יוסף מנין לעו"ג שפוסל אלוהו שנא' פסילי אלהיהם תשרפון באש. דרב יוסף דריש לשון פסילי אלהיהם שאפשר לפסול אלוהו. אבל להתוספתא מתפרש כמשמעו הפסל שהוא אלהיהם תשרפון באש. אלא משום דמיותר לשון אלהיהם דסתם פסל הוא עבודת גלולים משום הכי דריש את שנוהג בו משום אלוה לאפוקי כשביטלו. ועל זה הדרש הוסיף הרמב"ם דלא תליא אלא כשבא לידינו. ומאז כשבא לידינו והוא נוהג בו משום אלוה תשרפון באש. ולא מהני בטול עוד. וגם לפי זה הדרש מבואר כשיטת רבינו דדוקא פסילים שהוא עבודת גלולים עצמה לא מהני בטול כשבא ליד ישראל. אבל משמשין לא שמענו. משא"כ עבודת גלולים של ישראל עצמו אסור משום לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח. למדנו דלא מהני בטול אפי' אשירה שהוא משמשין. כ"ז שיטת רבינו וסייעתו: אבל שיטת התוס' שם ד"ה מה מזבח כו' פירש בעור בלא הנאה כמו עגל ששחקוהו וזרוהו ומיהו מעגל ליכא למילף כו' עכ"ל. וע"כ לא מפרשי כמש"כ מה מזבח אין לו בטול. דאי איתא מאי מקשי. דנילף מעגל. הא אפשר דלא הוי עו"ג שיבטל ברצון. ובע"כ א"א לבטל עבודת גלולים של מתכת כמש"כ בד' מ"ב א' בד"ה כאן בשם הירו'. אלא מפרשי מה מזבח אסור בהנאה כך עבודת גלולים של ישראל אסור בהנאה. אבל הא שאין לה בטול מושם בסתר נ"ל לר"ע כמו לר' ישמעאל. וכסתמא דגמרא דמושם בסתר נ"ל דאין לה בטול. וזה עצמו דחקן לפרש האי טעון גניזה לענין איסורי הנאה. וס"ל להתוס' ג"כ כמש"כ דעבודת גלולים שעבדו עו"ג ביד ישראל נ"ל מהאי קרא שאין לו בטול. וממילא למדנו לעבודת גלולים שעבדו ישראל. ולא תקשה א"כ דנ"ל מעבודת גלולים של עו"ג דאין לו בטול. ממילא ידענו דאסור בהנאה. ולמה לי היקשא דאשירה למזבח. הא לא קשיא דעד שלא ידענו בע"ג שעבדו ישראל שהוא אסור בהנאה לא מצינו למילף מע"ג של עו"ג והשתא דנ"ל ממזבח דאסור בהנאה שוב למדנו מע"ג של עו"ג שזכה ישראל שאין לה בטול. וממילא ע"כ דין א' להם לענין משמשין. והיינו שנתקשו בתו' סוכה ובכ"מ לתרץ הא דלולב של עבודת גלולים כו'. ונראה להוסיף ראיה לשיטת רבינו וסייעתו מדתניא במכילתא בא פי"ג עה"פ וינצלו את מצרים מלמד שעבודת גלולים שלהם נתכת ובטלה וחזרה לתחלתה. ולכאורה ק' הא משהגיע לידם לא מהני בטול והתכה. וצ"ל דלא היה ע"ג ממש. דבל"ז א"א לפרש על ע"ג ממש. דמה לישראל לנוטלן כלל. הא לא בזזו למצרים רק שאלו כלי תשמיש ובגדים. אלא שהיה על כלים צורת עו"ג כדתנן בפ' כה"צ. והיו עובדין אותם ואסורין בהנאה עד שיותך צורת ע"ג ומהני בטול. דלא הוי הבגד אלא תשמיש לעבודת גלולים. ומבואר דמהני בטול. ובאמת אי היו יכולים לבטל ע"י עו"ג עד שלא נטלו לידם אפי' לא ניתך מותר. אלא לא היה אפשר לבטלו עד שהגיע לידם. ובהתכתן ניתר ממילא דנעשה שברי שברים. ועפ"י שיטה זו מתיישב היטב פי' הפסוק בפ' וישלח. ויאמר יעקב אל בניו וגו' הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם. ולא הזכיר משמשי ונויי עבודת גלולים [ומש"כ והחליפו שמלותיכם ופרש"י משום ע"ג. אינו צווי שיתנו ליעקב לבערם אלא להחליף שלא ילבשו בגד שחקוק ע"ג שמאוס הוא לגבוה]. ובמעשה כתיב ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם. והיינו משום דיעקב לא צוה אלא על גוף עבודת גלולים דלא מהני בטול כיון שזכו בה. משא"כ נזמים שהם נויי עבודת גלולים אפשר שבטלו ובניו שידעו שלא בטלו ולא הזדמן להם לאותו שעה מי שיבטל ברצון כדין כלי מתכות וכמש"כ לעיל משום הכי מסרו גם את הנזמים: