העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא פח · פירוש יז
או דילמא מנגעים לא ילפינן שאני עיר הנדחת דאחמיר ביה רחמנא. כצ"ל והכי לשון רבינו להלן של עיר הנדחת כו' דהא אחמירו ביה. פירוש דכיון דאיסור הנאה דעבודת גלולי' חמור מנגעים לענין אפרו כדאיתא שלהי מס' תמורה. ולענין תפיסת דמים כדאיתא במס' ע"ג ד' נ"ד. א"כ א"א למילף מנגעים. וידוע דעיר הנדחת וע"ג שוין. ובתרוויהו כתיב חרם. והא דנקט רבינו עיר הנדחת. משום שהיא בשריפה וע' אות כ'. ולמדנו משיחתו של רבינו דשאר אה"נ באמת ילפי' מנגעים דלא מיכתית שיעורי'. והיינו דאי' בסוכה ד' ל"ה ושל ערלה פסול מ"ט פליגי בה כו'. ונתקשו התו' אמאי לא אמר הטעם משום דמיכתית שיעורי'. וכן נתקשו בסוטה דכ"ה ד"ה לאו כגבוי דמי אמאי כלה"כ מקבל טומאה הא מיכתית שיעוריה ולא הוי כביצה וע"ש אבל דעת רבינו ברור דכל אה"נ נ"ל מבגד מוחלט דלא אמרינן הכי. והנה גם הגר"א ז"ל בביאורי אה"ע סי' קכ"ד הביא דעת מפרשים דלא אמרינן מיכתית שיעוריה אלא בע"ג שצריך לבער ולא ערלה אע"ג שמצוותו בשריפה. והכוונה הוא עפ"י מש"כ הריטב"א בחי' סוכה שם בזה"ל ומש"ה תני' במתניתין כל חד באנפי נפשי' דהיינו של אשירה ושל עה"נ חייב בשריפה. ושל ערלה אינו בחיוב אלא עומד לכך. וא"א להנות בשריפתו [ר"ל שאין בו מ"ע שישרף. דעיקר שריפה דערלה נ"ל מכלה"כ. ובכלה"כ כתיב בלשון פן תוקד אש. ולא בלשון מ"ע כע"ג] ושל תרומה טמאה חייב שריפה ואפשר להנות בשריפתו ולא דמי' לע"ג כו'. ומטעמים אלו כ' הגר"א דבאמת לא אמרינן מיכתית שיעוריה. אבל לפי אלו הטעמים עדיין חמץ בפסח לר"י ודאי מיכתית שיעוריה. איברא רבינו אנהרינהו לעיינין. דבכל אה"נ נ"ל מנגעים דכתיב במ"ע שישרף ומכ"מ לא מיכתית שיעורי' זולת לע"ג ועה"נ דחמירי מנגעים. ונתפשטו בזה כמה עקמימות וקושיות בש"ס. ועפ"י זה העיקר שהעלינו מדברי רבינו דערלה וכדומה לא מיכתית שיעוריה. נעמוד על דעת רבינו בעיקר אחר דהוו בה ראשונים ואחרונים ז"ל. בהא דאיתא בסוכה שם דאתרוג של ערלה פסול משום שאינו לכם. משום שאין בו דין ממון. ופי' התו' והרמב"ן במלחמת ה' והראב"ד כמשמעו. משום דאה"נ אין לו בעלים וכל אדם רשאי לגוזלו. והריטב"א ז"ל נתעצם בזה הרבה וכתב דכל אה"נ שהוא ברשות בעלים ואין זכות בו לאחרים לכם קרינא ביה. והא דקאמר לפי שאין בו דין ממון לאו משום ערלה ותרומה דההיא ודאי לכם היא אלא משום מע"ש לרע וכו'. ופסול אתרוג אינו אלא משום דמיכתית שיעוריה אע"ג שאינו דומה לע"ג. וכ"כ הר"ן סוכה שם. והריטב"א הביא ראיה לסברא זו דאה"נ מיקרי לכם ויש להם בעלים ממע"ש לרבנן דס"ל ממון בעלים הוא ומיקרי לכם. והביא סברא זו בשם מורו. והנראה שהוא הרשב"א ז"ל כאשר יבואר. והנה ראיה זו לא זכיתי לעמוד עליו. שהרי למ"ד מע"ש מ"ב הוא יש להם דמים ונמכר כדאיתא בקידושין ד' נ"ז אלא שאינו יוצא מקדושתו ונאכל בירושלי' משא"כ אה"נ אע"ג דשרי שלא כדרך הנאתן. מכ"מ כיון שאין זה עיקר הנאתן אפשר שאין לו זכיה וכל אדם רשאי לגוזלו וליהנות בו שלא כדה"נ. וכן אחר שנשרף ואפרו מותר הכל זכאין באפר ואין להם בעלים. ומהא שהקשו התוס' בכ"מ על הא דתנן המקדש בערלה א"מ. אמאי לא תתקדש בהנאה שלא כדה"נ או באפרן. אין ראיה דס"ל להתו' דיש להם בעלים. דאפי' אי נימא דאין להם בעלים אפשר שיחולו הקידושין במה שמהנה אותה בשוה פרוטה במה שאין בידה ליטול והוא נתן לה. וכ"כ הגאון צל"ח פסחים סוף פ"א. וסברא זו יותר יתבאר להלן סי' קל"ב אות ט"ז בפי' הסוגיא דחולין ד' קל"ז בקדושה ומכירה יע"ש. איברא דעת התו' והרשב"א מבואר כהריטב"א בחולין ד' ק"מ בהא דאיתא התם דטהורות דכתיב בצפורי מצורע למעוטי דטריפה. ודחי דהא מדתנא דבר"י נפקא דיליף מכשיר ומכפר בחוץ ממכשיר ומכפר בפנים. אלא טהורות דכתיבי בצפורי מצורע למעוטי צפורי עה"נ. והקשו הא נפקא מתדר"י דעשה מכשיר כמכפר. ובמכפר פסול משום ממשקה ישראל. ויישבו דכיון שהיה להם שעת הכושר לא נתמעט כלל. וכתבו עוד וצ"ע בבהמת עה"נ אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא כשר. וכ"כ עוד להלן בשנוי' דר"פ דטהורות למעוטי צפורים שנתחלפו בעבודת גלולים דצ"ל דלכפרה כשרות. אף ע"ג דאסורות בהנאה כדאיתא במסכ' ע"ג ד' נ"ד דחליפין אסורות. ומכ"מ ס"ל דאפשר להקדישן ולהקריבן. והן הן דברי הריטב"א ז"ל. אבל דעת שארי הראשונים ז"ל אינו כן וכמשמעות סוגיא דסוכה דפסול אתרוג של ערלה הוא משום שאינו שלכם. וזהו דעת רבינו כמש"כ. וכ"כ רש"י ב"ק ד' מ"ה דשוה"נ שנגמר דינו אם הקדישו אינו מוקדש משום דלאו ברשותיה דמריה קאי. וכן כתב הרמב"ם ה' נ"מ פ' י"א ה' ח' שמשנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים. וע' בסי' ע"ד אות ט' שהוכחנו דדעת רש"י והרמב"ם כר"ת דשוה"נ מותר בהנאה מחיים ומכ"מ אין לו בעלים כיון שלכל אדם יש רשות להורגו. מכש"כ אה"נ ממש דמצוה לשורפן או לקברן. [והגאון קצה"ח סי' ת"ו החזיק בשיטת הריטב"א. ומכ"מ כתב שא"י להקדיש ולהפקיר. כמו דבר שהוא שלו ואינו ברשותו. ויישב בזה סוגיא דב"ק ד' צ' דמקשה הש"ס כי דנוהו ד"נ ליהדר ולידייני אותו ד"מ. ולכאורה קשה הרי נעשה הפקר ונגח ואחר כך הפקיר אין דנין אותו עוד. ויישב בזה לומר דאף ע"ג שאינו כהפקר ממש אלא הם שלו. מכ"מ אינו יכול להפקיר משום שאינו ברשותו. וכמו שאינו יכול לבטל חמץ אחר שהגיע זמן איסורו. זהו טופס דברי הגאון קצה"ח ז"ל ואינו כדעת הריטב"א ז"ל שכתב שהוא לכם ממש. וכמו שהוכחנו מהא דחולין דעת התו' ורשב"א שאפשר להקדיש ג"כ. ובאמת אין שום מקור לזה דנימא דהוי שלו אלא שאינו ברשותו. דהרי מונח ברשותו. וחמץ בפסח אינו שלו ממש כשאר איסורי הנאה מש"ה אינו יכול לבטל. אלא שעובר בב"י מגזה"כ. אבל אי נימא דשלו הם באמת. אמאי לא מצי להקדישן ולהפקירן. אלא או נימא דשל בעלים הם ממש. או נימא דהפקר ממש הן. והא דמקשה הש"ס נדייניה אותו ד"מ. כבר נתיישב בס"ד לשיטת רש"י בסי' ע"ד שם. ולשיטת הרמב"ם בסי' קי"א אות א'. ובס' עצי לבונה הוסיף להוכיח דיש להן בעלים מב"ק ד' ס"ו איתיביה ר"י לרבה דאמר יאוש כדי קני מהא דתני' גזל חמץ ועבר עליו הפסח א"ל הרי שלך לפניך. והא כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש ואי ס"ד יאוש כדי קני אמאי א"ל הרי שלך לפניך ומשני דהא לא בעי הגזלן לקנות. ואי איתא דאין לאה"נ זכיה. היאך ס"ד דהגזלן יזכה בהם. ול"ק מידי דפי' בעידן איסורא היינו סמוך לזמן האיסור כמש"כ התוס' ר"פ השואל בפי' בעידן עבידתייהו. וכיון שהגיע קרוב לזמן האיסור שאין עוד זמן להוציא מיד הגזלן ולמכור הרי הוא מייאש והגזלן קונה ובידו למוכר'. אבל משהגיע זמן איסור שוב אין להם שום זכיה לא לבעלים ולא לכל אדם הרוצה לזכות בהם]. וכ"כ הר"ן מס' ע"ג פ"ג גבי עובדא דר"א הקפר שאין זכות לקנות ע"ג של עו"ג אלא משום שאם לא זכה הי' לה תקנה בביטול. וכן הטעם דאפשר לזכות בחמץ בפסח מן ההפקר כדי לעבור בב"י. היינו משום שאם לא זכה בהם היה מותר אחר הפסח. וכ"כ בסי' קל"ב אות י"ז דהמודר הנאה מנכסיו יש לו בהם זכיה לדעת רבינו ומזה הטעם דאפשר בשאלה. הא אה"נ שאין להם תקנה הפקר ממש הן. איברא סוגיא דחולין ד' ק"מ לכאורה מוכרח כשיטת הריטב"א ז"ל דבהמת עיר הנדחת ושנתחלפה בעבודת כוכבי' אפשר להקדישה ולהקריבה כהוכחת התוס' הנ"ל דמש"ה בעינן קרא למעט מצפורי מצורע. אבל כד דייקת אדרבה מכאן הוכחה להיפך. דבאמת מה שתירצו התו' דמשום שהיה להן שעת הכושר לא נתמעט מממשקה ישראל. הוא תמוה דבפי' אמר ר"פ גופיה בתמורה ד' כ"ט דנעבד מותר להדיוט מדאיצטריך לאסור לגבוה ואי אסור להדיוט תיפוק לן ממשקה ישראל. וכ"כ התוס' במנחות דף ו' דלפי המסקנא דאסר הכתוב טריפה נאסר אפי' שהיה לה שעת הכושר. וע' בח"ס או"ח סי' ק"פ שיישב כוונת התוס' חולין בדוחק לומר דטרח וכתב לה קרא אע"ג שבאמת א"צ יע"ש. והנראה בישוב הסוגיא דאיסורי הנאה שא"א להקדיש כלל אם כן לא שייך לומר שנתמעטו מקרבנות מדכתיב ממשקה ישראל. אחר שא"א להקדיש כלל. [והא דאי' בדרשה פסחים ד' מ"ה א' דממשקה ישראל מן המאתים דערלה בטלה במאתים. לא בא הכתוב בזה לאסור קודם שנתבטל. דזה פשיטא כיון שא"א להקדיש כלל. אלא להתיר אחר שנתבטל במאתים. ולא כמו שהבין הגאון ח"ס שם]. תדע דלא קאמר בצריכותא דטריפה במנחות ד' ו' א' דאי ממשקה ישראל ס"ד דוקא אה"נ כערלה. אלא פשיטא דלאה"נ לא איצטריך. וכיון שכן לא שייך לומר בזה איתקיש מכשיר למכפר לפסול צפורי מצורע משום הכי. והא פשיטא דאי אפשר לפסול צפורי מצורע דאיסורי הנאה משום הא גופא שאינן שלו. דהא ליתא. דצפורי מצורע אינן אלא איסור ולא קדושה. ורשאי להביא מן ההפקר ואפי' אינו זוכה בהן כלל. רק שלא יהיו של אחרים דזה תליא אי אדם אוסר דבר שאינו שלו. אבל של הפקר ודאי דמצי להביאן ונאסרין. והיינו דדייק ר"פ למעוטי צפורים שנתחלפו בע"ג ולא אמר ע"ג ממש שנעבדו הן בעצמן. דא"כ בע"ח מותרין להדיוט ואסורין לקרבן כדין נעבד והרי איתקש מכשיר למכפר. אבל בנתחלפו בעבודת גלולים דאסורין בהנאה ושוב אין יכול להקדישן כלל ולא נתמעטו מהקרבה כלל. בזה היה עולה עה"ד דבמצורע כשרין ואיצטריך מיעוט מטהורות. והרי מכאן מוכח דאה"נ א"א להקדיש כלל:
והנה ידוע מש"כ הרמב"ם ה' א"מ פ"ה אין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל ולא מן החדש כו' ואצ"ל מערלה וכלה"כ מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה כו'. ורבו על זה ההלכה הויות גאוני בתראי ז"ל. בנו"ב מ"ת פי' הטעם מצוה הבב"ע שכתב הרמב"ם קאי על ערלה וכלה"כ לחוד. והעבירה הוא משום שנהנה בהבאת הקרבן וכמש"כ המל"מ. ואחריו נמשכתי בזה לעיל סימן מ"ז אות א'. אבל במח"כ אאל"כ. דמי לא משכחת באומר ה"ז מנחת נדבה דלא משתרשי ליה כלל. וגם בעיקר הדין יש להוות טובא ואכ"מ. אלא העיקר דהטעם מצוה הבב"ע קאי על טבל וחדש וכך הבין הגאון ש"א סי' צ"ט. אלא שהקשה ע"ז שאין אלו עבירות כדאי לפסול המצות. אבל למש"כ סי' הנז' שם דממשקה ישראל אע"ג שהוא דרשה גמורה מה"ת מכל מקום אינו אלא באסורין שלא יהיה להן שעת הכושר כמו ערלה וכלה"כ וטריפה. משא"כ חדש וטבל ומדומע. ומכ"מ מדרבנן אסרו מהאי דרשה ממשקה ישראל כדאיתא בפי' במנחות דף ה'. אבל אינו מה"ת כמו שהוכחתי שם מסוגיא דשם ד' ס"ח מה בין קודם לעומר לקודם לשתה"ל כו' ועוד ראיות. מש"ה לא הזכיר הרמב"ם דרשה זו על אלו דברים. ורק מש"ה אסרו חכמים ואסמכו על דרשה זו משום שיש בהן איזו עבירה. אבל כ"ז אינו אלא על איסורי אכילה שהביא. משא"כ אסור ערלה וכלה"כ א"צ לטעם כלל. אלא משום שאינו שלו וא"א להקדיש כלל. וכ"כ הגאון פני ארי' בהבנת הלכה זו. ועדיין לא יצאנו י"ח לבאר כונת הרמב"ם שלא הזכיר בפי' זה הדין דכל האסור באכילה להדיוט אסור לגבוה משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל. אבל כד דייקת לא למדנו מזה הדין כלל אלא הא דרב פפא בתמורה שהוכיח מכאן דנעבד מותר באכילה. אבל לא משכחת לן איסור אכילה שלא יהיה שעת הכושר שנלמוד מכאן שאסורים לקרבן. זולת טריפה המפורש בתורה. או אה"נ שא"צ לדרשה זו כלל. כמו שהוכחנו מסוגיא דחולין דמש"ה איצטריך למעט בצפורי מצורע. וכ"ת הא משכחת יי"נ ששכשך לעבודת גלולים ולא ניסך עדיין דלהרמב"ם אסורים בשתיה מה"ת ולא בהנאה כמש"כ בסי' קס"ב אות א' בס"ד. הא ל"ק דגם בלא דרשה זו אסור לנסכים דלא עדיף מבהמה מוקצה לע"ג דכשר לאכילה ופסול לקרבן. היוצא מכל זה דסוגיא דסוכה הוא כמשמעו דאיסורי הנאה אין בו ד"מ ומשום הכי לא מיקרי לכם כלל ולא כהריטב"א ז"ל. והוא דעת רבינו דס"ל דשאר איסורי הנאה לא אמרינן כתותי מיכתית שעורא. וע"כ אסור משום שאינו לכם כמשמעו. ועפ"י שכתבתי יתבאר ל' הרמב"ם שהביא המחבר או"ח סי' תרי"ט לא כמג"א ע"ש:
וא' סנדל כו'. כל עניני ע"ג שנדבר בכאן הן המה עבודת גלולים שעבדו אוה"ע לפנים. ועוד היום במדינות השוממות מן הדעת באזיא ואפריקא: