אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא פו · פירוש ד

פירוש ג

והילכתא כרבא. כבר ידוע דעת רבינו וכל הראשונים דהלכה כרבא ולא כר"ת בתו' ד' ל"ז א' שפסק כאביי. ור"ת הביא ראיה מהא דלא קאמר בד' ל' ש"מ ימי לידה שאין רואה בהן אין עולין לס"ז אלא משום דפשיטא להש"ס שאין עולין. וכיב"ז כ' הרשב"ם פסחי' ד' ק"ז א' ד"ה ש"מ תלת והתו' שם דחו ראי' זו ע"ש. והנני להרחיב הדברים וגם להעיר ולבאר דעת הרמב"ם בזה. וממילא יתיישב קושיות ר"ת עה"נ. דכל הראשונים ז"ל פסקו דימי נדה אינן ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן. כסתמא דברייתא ל"ז ב' שאין עליה חולק לכאורה. והא דאי' בד' נ"ד ימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לספיר' זיבתה כבר יישבו התו' ורמב"ן דמיירי בזבה קטנה. אבל הרמב"ם פסק בפ"ו מה' א"ב ה"ד ובפ' ז' ה' י"א שימי נדה עולין לס"ז. ולעולם נמשך חשבון ז' וי"א זה אחר זה אף ע"ג שלא נסתלק טומאת נדות וזבות עדין אם לא שנעקר הוסת או נכנס טומאת לידה והפסיק המנין. וכבר הרבה הרמב"ן להקשות ע"ז והה"מ הודה ולא בוש לומר שאין לו ביאור לדעת הרמב"ם ז"ל. ונראה ברור שהרמב"ם למד כל זה מדברי הרי"ף רבו. שכתב בה' נדה אחר שהביא באורך הברייתא דת"כ סיים בזה"ל והאי דמרבינן להני י"א שבין דם נדה לד"נ מקראי לאו ד"ה הוא. דקיימא לן י"א יום שבין נדה לנדה הל"מ עכ"ל. ולכאורה אין זה אלא דבר תימא. חדא מאי נ"מ בזה אי מקראי דרשינן אי הל"מ. ותו מנליה לפסוק כראב"ע דס"ל הל"מ ולא כר"ע דדריש מקראי דהלכה כר"ע מחבירו. אבל הענין דר"ע וראב"ע מחולקי' בעיקר דין פתחי נדות והלכותיהן. דר"ע מפרש הפסוק בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה באופן שיהיה נשמע מזה מנין י"א יום כמבואר בת"כ ובברייתא שהובא שלהי מ' נדה. וא"כ פי' בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה הכל למנין י"א ימים. אבל לראב"ע דהוא הל"מ. איך יתפרש או כי תזוב על נדתה. מש"ה כ' הרמב"ם פ"ו ה' י"ז ומהו זה שכ' בתורה או כי תזוב על נדתה. שאם ראתה שלשה ימים סמוך לנדתה הרי היא זבה. ולכאורה תמוה דמאי קמ"ל. הא הל"מ י"א יום אחר נדתה נעשית זבה והוא בכל בלא עת נדתה. אלא משום דס"ד דוקא כשהיא טהורה מטומאת נדה. וא"כ בחמשה ימים האחרונים של י"א יום פשיטא לן דהוית זבה. אבל ששה ימים הראשונים ס"ד שאם ראתה נדה ביום השביעי לימי נדותה. ונמשך טומאתה בהני ששה ימי זיבותה. אינה נעשית זבה. מש"ה כתיב או כי תזוב על נדתה דאפי' בסמוך לימי נדותה לעולם הוית זבה:

והנה בשלהי מס' נדה אי' א"ל רב שמעי' לרב אבא אימא ביממ' תהוי זבה בלילי' תהוי נדה א"ל עליך א"ק על נדתה סמוך לנדתה סמוך לנדתה אימת הוי בליליא וקא קרי לה זבה. ולכאורה אינו מובן אמאי מקשה בלשון בליליא תהוי נדה. ונימא בליליא תהא טהורה וכדאיתא באמת בהוריות ד' ד' על הא דתנן הורו ב"ד שהבא על שומרת יום פטור דאמרי זבה לא הויא אלא ביממא דכתיב כל ימי זובה. אלמא דס"ד דבליליא היא טהורה לגמרי. איברא להיפך קשה מהיכא תיתי דלא תהא נדה. הא בפרשת נדה כתיב סתמא. ואשה כי תהיה זבה וגו'. ולא הוציא הכתוב אלא הרואה בימי זיבה. הא בליליא אפי' להס"ד מ"מ בפרשת נדה קיימא. וצ"ל דלפי הס"ד דהוריות א"א לומר דבליליא הוית נדה. דא"כ היאך תהוי ביממא זבה. והרי לא נתמעט מהא דכתיב ימי לפי הס"ד. אלא מראיות דלילה לבד. אבל אם ראתה בלילה ואח"כ ראתה ביום ה"ה בכלל כל ימי זוב טומאתה. והיאך אפשר לומר כן. הא כבר הות נדה. אלא צ"ל דבראי' דלילה בלא עת נדתה טהורה היא. זהו סברת הס"ד בהוריות. ומשום הכי לא השיב הש"ס שם ע"ז הס"ד לדרוש מעל נדתה סמוך לנדתה כדאיתא בנדה שם. משום דזה פשוט דאאל"כ דבפ' נדה לא הוציא הכתוב שום ראיה לטהרה. ומעתה יש להבין קושית רב שמעיה אימא בליליא תהוי נדה. והיאך אפשר לומר כן דבלילה תהא נדה ולמחר תהא זבה. אלא צ"ל דסוגיא דהוריות אליבא דר"ע אזלא. ורב שמעיה קאי בתר דקאמר שם לראב"ע הלכתא ושפיר מקשה דאפשר דבליליא תהוי נדה וביממא אם ראתה היא זבה ג"כ. ומשני ליה עליך א"ק על נדתה סמוך לנדתה אימת הוי בליליא כו'. ולפי זה הדרש ממילא מוכח דלראב"ע נכנס נדה בימי זיבות מדאיצטריך קרא לרבות לילות. דאין לומר משום דס"ד דתהא טהורה לגמרי אתי קרא לרבות לילות הרי אאל"כ כמ"ש דבפ' נדה סתמא כתיב ולא איצטריך בסוגיא דהוריות להשיב ע"ז כלל כמו דאיתא התם תשובות על טעות הוראה כאלה. וע"כ משום דזה פשוט כמש"כ. אלא ודאי אפשר ליכנס נדות בימי זיבה. וזהו כפסק הרי"ף ורמב"ם. וכאשר יבואר לפנינו הכרעת הפסק. ועדין קשה לכאורה למה ליה להרמב"ם ז"ל לפרש קרא דאו כי תזוב על נדתה בא"א ממה שמפורש בסוגין דנדה דאתי לרבות ראית זיבה בלילה. אבל גם זה ניחא דהא שהשיב ר"א על נדתה סמוך לנדתה ממש שהוא בלילה אינו אלא לר"ל דס"ל בפסחים פ' תמיד נשחט על בסמוך. אבל לר"י דעל אפי' במופלג מעט אינו ראיה דמיירי ברואה בלילה ואתי הכתוב כמשמעו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל. וליישב קושיית רב שמעיה צ"ל דס"ל דימי אינו במשמע ימים ולא לילות ובאמת פלוגתא דתנאי היא כמש"כ בארוכה בסי' נ"ד אות א' בס"ד. וסוגיא דעלמא דיום מעל"ע במשמע זולת במקום שמוכח דמשמעו ולא לילה ואכ"מ. והיינו דדייק רב אבא וא"ל עליך א"ק כו' פי' לדידי מעיקרא ל"ק כלל דאימא ביממי דוקא. ופי' על נדתה כמשמעו וכמש"כ הרמב"ם ז"ל. אבל לדעתך ע"כ ה"פ דקרא. על בסמוך ממש והיינו בלילה. נחזור לענין שלמדנו מדכתיב או כי תזוב ע"נ דימי זיבה עולה לנדותה. וממילא כשם שימי זיבה עולה לנדותה כך ימי נדותה שאינו רואה בהן עולה לספירת זיבתה. ואע"ג שאין ראיה מהכתוב ע"ז. מכ"מ היינו דהעלה הש"ס בד' נ"ד ש"מ ימי נדה שא"ר בהן עולה לס"ז. ועתה יאירו כל הסוגיות דהא דתניא בד' ל"ו מה ימי נדותה א"ר לזיבה כו' ברייתא היא בת"כ. שנשנית לדעת ר"ע. והסוגיא דד' נ"ד הלכות פסוקות הן ואליבא דהלכתא וכראב"ע. ואין אנו נצרכים לדחקן של התו' ורמב"ן לחלק בין זבה גדולה לקטנה אשר באמת אינו מובן כ"כ מהיכא תיתי לחלק ביניהם אחרי שהכתוב לא חילק ביניהם. וגם לשון הסוגיא ש"מ ימי נדה כו' משמע דהיינו הך שמדבר במק"א. אבל לרמב"ם מבואר הסוגיא מד' נ"ד כפשוטו. וכמבואר בפ"ז ה' י"א שימי נדה שא"ר עולה לספירת זבה גדולה ע"ש. והשתא בדין ימי לידה שא"ר מובן דתליא ג"כ בפלוגתא דר"ע וראב"ע דלר"ע פליגי אביי ורבא. וכל הראיות שהביאו אביי ורבא שם מברייתות דואחר תטהר ומזובה ולא מלידתה ומדותה תטמא. כולם שנויות בת"כ אליבא דר' עקיבא. והביא אביי מהא דת"כ כימי נדתה מה ימי נדתה שא"ר בהן אינו עולה לס"ז אף ימי לידתה כו'. ויישב רבא דאתי כר"א. ועדיין יש להוכיח שפיר כאביי מהברייתא דהמפלת. אבל כ"ז לר"ע כמבואר שם ד' ל' ש"מ ר"ע היא דאמר בעינן ספורים בפנינו. ומשום הכי לא קאמר ש"מ ימי לידה שא"ר בהן אינו עולה לס"ז משום דפשיטא ליה להש"ס דלר' עקיבא אין עולין כאביי. וכמש"כ ר"ת. אבל כ"ז לר"ע. ובד' נ"ד איבעי להו אליבא דהלכתא ופשיט הש"ס דעולה ולא כר' עקיבא אלא כראב"ע. ובזה מיושב קושיית התוס' ל' א' מברייתא דגבי פלוגתא דרב ולוי דמבואר דלבית שמאי ובית הלל עולין לס"ז. וכתבו ע"ז דתרי תנאי הוא אליבא דב"ש וב"ה. ולא ביארו לנו מאן תנאי. ולמש"כ מבואר דר"ע וראב"ע היא. וכן הא דתניא לקמן בד' ל"ח א' היה רמ"א יש מקשה ק"נ יום ואין זבה עולה מהן כו'. ולא מפרש מאי קמ"ל כמו דמפרש בסמוך בברייתא שני' שם. וביאר הרמב"ם פ"ז ה' י"ב דקמ"ל שהלידה מפסקת הסדר דשבעה ואחד עשר. וזה אינו אלא לפי דבריו ז"ל וכמש"כ דאתי כראב"ע. [ולא נשאר להקשות על הרמב"ם אלא מהא דתנן בערכין פ"ב אין פתח בטועה יותר מי"ז יום. וקושיא זו מבואר בתהר"י פרק אין עומדין. וצ"ל כמש"כ הה"מ ספ"ח מה' א"ב דכך ניתן הלכה דטועה כך הדין]. ועוד יש להוסיף ראיה דהלכה כראב"ע. דבשלהי מס' נדה אי' איתמר עשירי רי"א עשירי כתשיעי מה תשיעי בעי שימור אף עשירי בעי שימור. ר"ל אמר עשירי כאחד עשר. מה אחד עשר לא בעי שימור אף עשירי לא בעי שימור. איכא דמתני לה אהא כו' רי"א הלכה אחד עשר ר"ל אמר הלכות י"א. וע"ש בתוס' שהעלו דבסברא פליגי. וקשה א"כ מה נ"מ יש בין שני הלשונות. אבל העיקר דבלישנא קמא פליגי בסברא. דאליבא דר"ע קיימו. דלמד מקרא די"א לא בעי שימור ופליגי אי יש לדמות עשירי לתשיעי שיש לו יום א' לשימור כתשיעי או מהסברא יש לדמותו לי"א. שאינה יכולה להיות זבה גמורה. וללישנא בתרא פליגי אליבא דראב"ע דהא די"א לא בעי שימור לא מסברא ולא מדרשה דקרא אלא כך נתנה הלכה ופליגי איך ניתן הלכה אם רק דלא בעי שימור או דלא עביד שימור ג"כ. והכי משמע מפירש"י. והשתא הרי חזינן בסנהדרין דף פ"ז א' שהביא הש"ס הלכה זו הלכות אחד עשר דאיתמר עשירי כו' אלמא דנקיט הש"ס דבהלכה למ"מ פליגי וכראב"ע. וידוע דקיי"ל כסוגיא דעלמא. הרי דעת הרי"ף ורמב"ם נכון מאד. מיהו רבינו נראה שאינו הולך בשיטה זו. שהרי א"כ לא הוצרך ליישב דהא דתניא מה ימי נדתה כו' והא דתניא האשה שיצתה מלאה כו' ר"א היא. אלא ההיא ברייתא דת"כ דאתי כר"ע. והא דהאשה שיצתה מלאה כו' מפורש שם דר"ע היא. אלא צ"ל שפוסק כר"ע. ורבינו לטעמיה דאלים חיליה דר"ע טובא כמבואר לעיל סי' מ"ז וע"ש אות י"ב. וגם כי סתמא דסוגיא דהוריות דף ד' אתי לר"ע כמש"כ:

דאיתמר רבא אמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו. כ"ה בכת"י. וכלשון הגמרא

ודרש הילכתא כותיה דרב לחומרא והילכתא כוותיה דלוי כו'. כן הוא בכת"י:

וכן הילכתא ליתא בכת"י וכצ"ל:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה