אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא פ · פירוש ג

פירוש ב

דליכא למיקם אטעמא בששים. זהו פסק רוב הפוסקים. זולת הרי"ף בע"ז שפסק דמב"מ במשהו כרב ושמואל ומסיק בזה"ל ומסתבר' כוותייהו דהא פלוגתא דאביי ורבא בחמירא דחטי וחמירא דשערי ברב ושמואל שייכא עכ"ל ויבואר דיוק דבריו לפנינו. וכ"כ רש"י חולין ד' ק"ט בזה"ל שמעינן לאביי ורבא דבתראי הוו דקמו כרב ושמואל דאתמר אלא לגו חמרא במס' ע"ז כו'. והתו' שם ד' צ"ו השיגו ע"ז וז"ל וההיא דחמרא לגו חלא וחמרא חדתי בעינבי אומר ר"ת דאיכא לאוקמי בטבל ויי"נ דמודה בהו ר' יוחנן כדאי' בע"ז ד' ע"ג עכ"ל. והנה הביאו התו' דברי רש"י שלא בלשונו ממש. אלא שנו והוסיפו והיינו משום דבאמת לשון רש"י לפנינו חלא לגו חמרא הוא תמוה. דמבואר בע"ז שם דהוא לד"ה בנ"ט. מש"ה שנו חמרא לגו חלא דפליגי שם אביי ורבא. בריחא חלא וטעמיה חמרא אי חלא הוי והוי מין במינו במשהו או לא. ותו קשה להתו' למאי הביא רש"י מחלוקת אביי ורבא השלישית ולא ראשונה ושניה דפליגי אביי ורבא בחמרא חדתא בעינבי. ובחלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחטי וחמירא דשערי אי הוי מין במינו ובמשהו או לא. מש"ה הוסיפו חמרא חדתא בעינבי והיא מחלוקת ראשונה. אבל הרי רש"י לפנינו דייק והביא חלא לגו חמרא לחוד. לכן נראה ברור דיש טעות סופר קטן בלשון רש"י וצ"ל חלא דחמרא. והיא מחלוקת השניה. והביא ראש המחלוקת וכוון על הא דחמירא דחטי וחמירא דשערא השנויה בהדה. ודקדק בזה לסתור ישוב ר"ת. דאיכא לאוקמא ביי"נ. והא דחמירא מיירי בטבל. דהנה ידוע דהא דטבל במשהו איכא תרי טעמי. חדא מפרש בגמרא דילן במס' ע"ג ד' ע"ג ב' משום דכהתירו כך איסורו. ובירו' וכן איתא בנדרים דף נ"ח הטעם משום דטבל הוי דבר שיש לו מתירין. והנה פשוט לרש"י דאביי ורבא לית להו דדבר שיש לו מתירין אף באלף לא בטיל כפשטא דשמעתא ביצה ד' ל"ח ב' דמקשה הש"ס וניבטל מים ומלח לגבי עיסה לענין תחומין ומשני אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות ורבא אמר משום דתבלין לטעמא עבידא ורב אשי אמר משום דהוי דבר שיל"מ. ומדלא יישבו אביי ורבא הכי ש"מ דלית להו דדבר שיל"מ לא בטיל. וכבר ידוע שיטת הרמב"ן דר' יוחנן ג"כ לית ליה האי כללא. ומש"ה מפרש הש"ס במס' ע"ג הנ"ל טעמא דר"י דטבל לא בטיל משום דכהתירו כך איסורו. וס"ל לרש"י דגם אביי ורבא ס"ל הכי. וכ"כ בפירוש הריטב"א בחי' ע"ז שם. וא"כ אין לנו רק הטעם דכהתירו כך איסורו. וזה הטעם לא שייך אלא בדבר שיכול לתרום מזה על זה. דמשום דפוטר מזע"ז בחטה אחת. ה"נ אוסרו במשהו. משא"כ חמירא דחטי וחמירא דשערא דהויין שני מינים לענין תרומה. ולכ"ע אין תורמין מזה על זה. וא"כ אמאי איפליגי אביי ורבא. וס"ל לרבא דבתר שמא אזלינן והוי מין במינו ובמשהו. הא לא שייך כאן טעמא דכהתירו כך איסורו. אלא ודאי ס"ל בכל איסורין מין במינו במשהו. ולפיכך הביא רש"י מחלוקת השניה דפליגי בחמירא. משום דממחלוקתם ביין ודאי איכא לאוקמא ביין נסך. אבל מחמירא ההוכחה מכרעת שפיר. והיינו שהרי"ף הנ"ל הביא ג"כ ההוכחה מחמירא דחטי וחמירא דשערי. ומה עמקו דברי הרי"ף ז"ל שדקדק בדבריו הקצרים הרבה. ואע"ג שעדיין יש לאוקמי בתקרובות עבודת גלולים. מכ"מ דוחק הוא וגם להכי נקיט הש"ס תרי אופני חלא וחמירא. ואי בתקרובות היינו יי"נ. אלא מיירי בטבל או שארי איסורין. וכיון שטבל לאביי ורבא הוי כשאר האיסורין כמש"כ. שפיר הוי ראיה דקיי"ל מב"מ במשהו. [ומכ"מ חזר בו הרי"ף כמש"כ הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור בפסחים פ' כיצד צולין וכן הרמב"ן ורא"ש וש"פ מס' ע"ג פ"ה. וצ"ל דמיירי בטבל ומשום דבר שיל"מ. והא דביצה פירשנו לדעת הרי"ף סי' מ"ז אות א' בס"ד] ועיקר זה הפסק דמין במינו תליא גם בנוסחא במנחות ד' מ"ב ש"מ טעימה פסולה כו' וש"מ טעימה פסלא. ופירש"י טעימה פוסלת אם עירה צבע נסיון ביורה פוסל את כל היורה עכ"ל. והא דטעימה פסולה היינו פורתא דטעמינן ביה. הרי דמעט של הנסיון דפסול פוסל את כל היורה. ומשום דמין במינו במשהו. וכן לעיל דף מ' דגזרו על סדין בציצית משום קלא אילן. ומקשה ולבדקינהו ומשני גזירה משום טעימה. ופירש"י אי מצרכינן לבדוק כל יורה אתי לשפוך הנסיון בכל היורות ואמרינן לקמן אם שם נסיון ביורה פסל לכל היורה עכ"ל. הרי דסתמא דגמרא ס"ל דמין במינו במשהו. אבל הרמב"ם בה"צ פירש הא דטעימה פסולה היינו הצמר שטעם. וטעימה פוסלה. הוא מעט צבע שנשאר בטעימה אבל תערובות כשר בדיעבד. ובד' מ' גריס אלא משום טעימה. ופי' פעמים שימכרו תכלת של נסיון שפסול מה"ת. וזה א"א לבדוק. וא"כ לא גריס גזירה משום טעימה אלא ה"ג אלא משום טעימה וכן הביא רש"י שם גירסא זו. נמצא דדין של מין במינו במשהו תליא בשנוי נוסחא דסוגיא במנחות. [* ונראה למש"כ מו"ח שי' בדעת רש"י ז"ל דרבא לית ליה האי כללא דדבר שיל"מ לא בטיל. אתי בזה רש"י לטעמיה בשבת דף קנ"א דמפרש הא דחלילין שהביא א"י בשבת אסור לעולם. וא"כ לרב דאוסר מספק ע"כ אין הטעם משום ספק דבר שיל"מ כמ"ש הרמב"ן ז"ל שם. שהרי לפירש"י ז"ל לעולם אסור. וא"כ קשה לפירוש קמא דרש"י ז"ל שם דמייתי ראיה לרב ממרחץ ומאי ראיה הא גבי מרחץ אינו אסור אלא בכדי שיעשו וא"כ הוי דבר שיל"מ ומש"ה אסור אבל גבי חלילין לא. וכבר הקשה כן הגרע"א ז"ל ונשאר בקושיא אבל זה מבואר בחי' הרשב"א ז"ל וכן בהר"ן ז"ל בשבת שם שהיה לפניהם הגירסא שם אמר רבא דיקא כו'. וא"כ כיון דמרא דשמעתא הוא רבא ולפירש"י ז"ל רבא לית ליה דשיל"מ לא בטיל וא"כ ה"ה דספק דבר שיל"מ לדידיה שרי ומיושב קושיית הגרע"א ז"ל [מיהו מ"ש בחי' הריטב"א ז"ל למס' ע"ג שם דהא דפ"ק דביצה דמשני רב אשי משום דבר שיל"מ ולא תירצו כן שארי אמוראים היינו משום דל"ל דשיל"מ לא בטיל דלא כר"ש עיי"ש. הוא תמוה דהא להדיא אמרינן בביצה שם אי אמרת בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיל"מ כו' אלמא מעיקרא נמי הוי ס"ל דשיל"מ לא בטיל. וע"כ צ"ל הא דלא תירצו מעיקרא כר"א. הוי משום דבדרבנן לית ליה דשיל"מ לא בטיל וצ"ע]. אמנם נראה דאין אנו צריכים לומר דרבא לית ליה כלל דבר שיל"מ לא בטל. דהנה התוס' בביצה דף ל"ח הקשו על הא דמקשינן שם וליבטול מים ומלח לגבי עיסה. הא הוי דבר שיל"מ ולא בטיל ע"ש. והשעה"מ פ"ב מה' יו"ט הקשה עליהם הא בביצה ד' ד' איכא מחלוקת שם אי דבר שיל"מ לא בטיל דוקא בדאורייתא או אפילו בדרבנן. וא"כ י"ל דכל הני אמוראי שהקשו וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ס"ל דדשיל"מ בדרבנן בטל עכ"ד ז"ל. וכן הקשו שארי אחרונים ז"ל. ולכאורה היה נ"ל דדעת התוס' בביצה כדעת הרמב"ן ז"ל במלחמות ה' פרק שואל דספק תחומין אזלינן לחומרא והביא ראיה לזה מעירובין ד' מ' ומ"ז דקאסר רבא שם מספיקא אלמא דאזלינן לחומרא. וכתב שם הרמב"ן ז"ל הטעם משום דהוי דשיל"מ ואסור אפי' בדרבנן ע"ש. וא"כ מוכח לפ"ז דרבא סבר דאפי' בדרבנן ספק דשי"למ אסור. וא"כ שפיר הקשו התוספות בביצה הא הוי דשיל"מ ול"ל כמה שתירצו האחרונים ז"ל דכל הני אמוראי דמקשו וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ס"ל דבדרבנן דבר שיש לו מתירין בטל. דהא רבא בביצה שם מתרץ הך קושיא דוליבטול מו"מ לגבי עיסה ואיהו ס"ל דבדרבנן נמי דשיל"מ לא בטל. כן היה נראה לכאורה. אבל אי אפשר לומר כן דהא התו' בביצה ד' כ"ד ד"ה ולערב כתבו להדיא דספק תחומין להקל דלא כהרמב"ן ז"ל. ועי' פסחים ד' נ"ו א"ל רבא והא מוקצות נינהו וע"ש בתוספות ודו"ק. לכן נראה לתרץ דהתוס' לטעמיה בגיטין ד' מ"ז. דס"ל דלמ"ד אין ברירה היינו די"ל דחלקו בא ליד חבירו וחלק חבירו בא לידו ע"ש. והקשה הגאון ש"א סי' צ' לפ"ז מ"ט אסר ר' יוחנן בביצה ד' ל"ז בחבית ובהמה הא איכא למימר דכל אחד בא חלקו לידו וא"כ הוי ספיקא דרבנן ולקולא ותירץ משום דהוי דשיל"מ ע"ש. וא"כ מוכח דס"ל לר' יוחנן דדשי"למ אסור אפילו בדרבנן ומעתה שפיר הקשו התו' בביצה ד' ל"ח הא הוי דשיל"מ. ואין לומר כתירוצן של האחרונים ז"ל דס"ל דשי"למ בדרבנן בטל דהא ר' יוחנן בביצה שם מקשי נמי הך קושיא דוליבטול מים ומלח לגבי עיסה ואיהו מוכח דס"ל דאפי' בדרבנן דשיל"מ אסור מדאסר בחבית ובהמה. מיהו כ"ז התוס' לטעמייהו דסבירא ליה דלמ"ד אין ברירה היינו די"ל דנתחלף בחלק חבירו אבל לפירש"י ז"ל בגיטין שם דלמ"ד אין ברירה היינו דבכל חטה וחטה מעורב חלקו וחלק חבירו. א"כ לדידיה אינו מוכח כלל דר' יוחנן סבר דבר שיל"מ אסור בדרבנן דחבית ובהמה בלאו הכי אסור דבכל חתיכה וחתיכה מעורב חלקו וחלק חבירו וכמש"כ הגאון ש"א שם. [וע' רש"י שם ד"ה אפילו חבית אסורה ואכמ"ל]. ומעתה ודאי מצינו למימר כתירוצן של האחרונים ז"ל דכל הני אמוראי שהקשו וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ס"ל דבר שיל"מ בדרבנן בטל. ומצאתי ראיה לזה בירושלמי שבת פ"א ובביצה פ"ג דס"ל לר' יוחנן שם דספק הכן מותר. והתם מיירי בספק צידה אלמא אפי' גבי צידה דחמיר' ס"ל לר' יוחנן דספק מותר אע"ג דהוי דבר שיל"מ אלמא דס"ל ספק דבר שיל"מ בדרבנן מותר. אלא שי"ל לדעת התוס' דהירושלמי לטעמיה אזיל. דהנה כבר ביארתי בס"ד לעיל בשאילתא כ"ו אות ד' דהירושלמי ס"ל אליבא דר' יוחנן דתחומין הוי מה"ת ע"ש. ומעתה שפיר ס"ל להירו' דר"י סבר ספק דבר שיל"מ בדרבנן אזלינן לקולא. ולא קשה להירושלמי מהא דקסבר ר"י דחבית ובהמה אסורה. דכיון דר' יוחנן ס' תחומין מה"ת א"כ הוי ליה ספק דאורייתא ומש"ה אזיל לחומרא. אבל לפי גמרא דילן דר"י סבר תחומין מדרבנן כמ"ש שם בס"ד. אם כן ודאי מוכח מדאסר ר"י בחבית ובהמה ש"מ ס"ל דספק דבר שיל"מ בדרבנן אזלינן לחומרא. ומשום הכי שפיר הקשו התוס' בביצה וכמ"ש. ועיין ירושלמי ביצה פ"ה הל' ו'. ובירושלמי חלה ספ"ג ודו"ק ואכמ"ל. ועי' ירושלמי פרק ג' דעירובין הל' ה' ששם איתא הך מחלוקת דחבית ובהמה ולא נזכר שם דעת ר' יוחנן וא"כ בלא"ה א"ש. [ובזה אמרתי לבאר מאי דאיתא בשבת ד' קנ"ז ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח כו' והקשה הגרע"א ז"ל בדו"ח סוף עירובין מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא כדפרכינן בכמה דוכתי ותירץ דב"ה עדיף מסתמא ע"ש. ותמהני על הגרע"א דכ"כ מדעת עצמו ולא זכר דכבר הקדימו אותו בראיה זו התוספות בבכורות ד' ל"ב בד"ה פסק ע"ש. וכ"כ הרא"ש ז"ל בבכורות שם. אמנם רש"י ז"ל בשבת שם כתב להדיא דב"ה חשיב כסתמא. וא"כ לדידיה תיקשי קושית הגרע"א ז"ל. וכבר הקשה כן המע"מ בבכורות שם ע"ד רש"י אלו. ומה שתירץ הגרע"א ז"ל עוד משום דכיון דמוקצה דרבנן היא. לא אמרינן מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא. דכיון דספיקא היא אזלינן לקולא בדרבנן. ואף על גב דהוי דבר שיל"מ. הא כתב הפר"ח דבספיקא דדינא אזלינן לקולא אף בדבר שיל"מ עכ"ד ז"ל. אמנם לשיטת רש"י ז"ל עדיין אינו מיושב דהא דעת רש"י ז"ל בעירובין ד' ל"ט דלא כהפר"ח. וכבר ראיתי מי שכתב להוכיח כן מדברי רש"י ז"ל אלו דלא כהפר"ח. אמנם עפ"י דברינו א"ש דרש"י ותוס' אזלו לטעמיהו דלדעת התוס' דר' יוחנן סבר דבר שיל"מ בדרבנן אזלינן בספיקו להחמיר. ומש"ה שפיר הקשו מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא דהוי ליה למיזל לחומרא כיון דהוי דבר שיל"מ ומשום הכי הוצרכו לומר דב"ה עדיף מסתמא. אבל לפרש"י ז"ל דר"י סבר דבדרבנן אזלינן לקולא אף בדבר שיל"מ א"כ בלא"ה א"ש דכיון דמוקצה דרבנן היא אזלינן בספיקו להקל. ואף דרש"י ז"ל אית ליה בריש ביצה דמאן דאית ליה מוקצה הוי מה"ת. ה"מ למאן דס"ל הכנה דרבה אבל למאן דלית ליה הכנה דרבה מודה רש"י ז"ל דלא הוי רק מדרבנן ור"י אזיל לטעמיה שם ד' ד' דלית ליה הכנה דרבה. וע' רש"י חולין ד' י"ד. וע' ירושלמי פרק ו' דדמאי ובתוס' הגרע"א ז"ל שם ודו"ק ואכמ"ל]. ומעתה כיון דלפי' רש"י ז"ל מצינן למימר דכל הני אמוראי דהקשו וליבטל מו"מ לגבי עיסה ס"ל דבר שיל"מ בדרבנן בטל וא"כ מוכח לפ"ז דרבא דמתרץ שם הך קושיא ס"ל דבר שיל"מ בדרבנן בטל וע' נו"ב קמא חלק א"ח סי' כ"א. וא"כ מיושב קושית הגרע"א ז"ל על פרש"י ז"ל בשבת ד' קנ"א הנ"ל דכיון דמרא דשמעתא הוא רבא ורבא ס"ל בדרבנן ספק דבר שיל"מ מותר. ואם כן ל"ל דטעמא דאסור במרחץ הוי משום דבר שיל"מ דהא התם איסורא דרבנן הוא ולא אסרינן בזה משום דבר שיל"מ. וא"כ שפיר הוכיח רבא דבלאו דבר שיל"מ אסור בספק וע' לח"מ פרק ב' מה' יו"ט ה' ו' ודו"ק. ומכ"מ אע"פ שביארנו דלפי' רש"י ז"ל ס"ל לרבא נמי דבר שיל"מ לא בטיל רק בדרבנן ס"ל דבטל מ"מ צדקו דברי מו"ח שי' שכתב דלרבא אין האיסור בטבל משום דבר שיל"מ. דהא רבא ס"ל במגילה ד' י"ד ובערכין ד' י' דכיון שגלו חזרו להכשירן הראשון. והגאון ט"א במגילה שם כתב דמאן דאית ליה הכי ע"כ ס"ל קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל ע"ש. וא"כ מוכח דס"ל לרבא קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל. וע"כ ס"ל לרבא דטבל בזה"ז הוי מדרבנן ובדרבנן הא ס"ל לרבא דבר שיל"מ בטל וא"כ ע"כ לרבא האיסור בטבל לא הוי משום דבר שיל"מ. [ובזה מיושב קושית השעה"מ בפ"ח מה' מ"א על הר"ן ז"ל דס"ל דס"ס בדבר שיל"מ אסור מפסחים ד' ט' ע"ש. וע' מסכ' ע"ג ד' מ"א ובנדה ד' ט"ו וביבמות ד' פ"ב ודו"ק ואכמ"ל]. אלא שלפי פרש"י ז"ל ביבמות ד' פ"ב דס"ל די"ל דאף על פי שקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל מ"מ קדושה שניה דעזרא קדשה לע"ל. דלא כמה שפירשו שם התוס' בשם ר"ח ז"ל. א"כ אינו מוכח דרבא סבר תרומה בזה"ז מדרבנן דהא י"ל דקדושה דעזרא קדשה לע"ל. אלא שמ"מ יש להוכיח דרבא סבר תרומה בזה"ז מדרבנן מכתובות ד' ל"ו דקאמר שם להדיא דתרומה בזה"ז מדרבנן. דקאמר שם ע"כ לא קאמר ר' דוסא התם אלא בתרומה דרבנן כו'. אלא שלפמ"ש בש"מ שם בשם הרא"ש ז"ל אינו מוכח משם דרבא סבר תרומה בזה"ז מדרבנן. מיהו רש"י ז"ל לטעמיה אזיל דמפרש שם להדיא דסבר תרומה בזה"ז מדרבנן. וע' ביאורי הגר"א ז"ל ביו"ד סי' של"א ס"ק ו' ואף על פי שגירסתינו שם רבה מכל מקום מדברי התוס' שם ד' י"א ד"ה אביי מבואר להדיא דגירסתם היה רבא ע"כ ועיין נדרים דף ע"ג ובפירוש המפרש והר"ן ז"ל שם ודו"ק. כ"ז מחתני הרב ר' רפאל שפירא שי']:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה