אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא פ · פירוש ב

פירוש א

דלא דרשי כל לא קאי עליה בלאו כו'. והרי"ף ר"פ א"ע כתב בזה"ל. ואע"ג דאמור רבנן עירובו בולא כלום מלקי הוא דלא לקי אבל איסורא איכא וכי אמרין רבנן נמי דלא לקי ה"מ דליכא בהו כזית בכדי אכילת פרס אבל היכא דאיכא בהו כזית בכדי א"פ אפי' לרבנן לקי עכ"ל הרי"ף ויש בזה עיקר גדול. דהרמב"ם ה' מ"א פ' ט"ו כ' דכל איסורי תורה אין חייבים כרת אלא על בעין ולא על תערובות אפי' כזית בכדי א"פ וכ"כ בה' חמץ פ"א אין חייבים כרת אלא על עצמו של חמץ אבל על עירוב חמץ כו' אם אכלן לוקה ואין בו כרת שנ' כל מחמצת לא תאכלו בד"א שאכל כזית בכדי א"פ כו' וכ' הגר"א א"ח סי' תנ"ג דס"ל דלפי המסקנא דרבנן ס"ל כזית בכדי א"פ מה"ת אין צריכין לומר דלא דרשי כל לעירובו. אלא דרשי כל וקאי על כזית בכדי א"פ ותלי במימרא דר' יוחנן במס' ע"ג ד' ס"ג א' כל שטעמו וממשו לוקין ומפרש הרמב"ם בה' מ"א פ' ט"ו ה' ב' ג' טעמו וממשו. היינו חלב שנפל לגריסין ונימוח אלא שיש בו כדי א"פ. ודייק עוד הגר"א ממש"כ הרי"ף דהיכא דאיכא כזית בכא"פ לקי. ולא כ' חייב אלמא שאין בו כרת אלא מלקות. וע"כ משום דדרשי כל מחמצת ע"ז לטעם שאין האיסור ניכר בעין אלא ממוח ולא נתרבה אלא למלקות ולא לכרת. והיינו דגייז הרי"ף מדברי רבותיו דרבנן לא דרשי כל. אבל רבינו ובה"ג לא ס"ל הכי ובפי' כ' בה"ג דרבנן דרשי כל מחמצת לנתחמץ ע"י ד"א. וכ"כ הרמב"ן בסה"מ מצות ל"ת קצ"ח שהה"ג והשאלתות חולקים בזה על הרמב"ם ז"ל. וכבר נחלקו רבינו עם הרמב"ם בזה הדקדוק עוד כמש"כ סי' קל"ב אות ז' בס"ד. עוד יש לדקדק מדכ' רבינו דהא כל אסורין שבתורה מדרבנן מיסר אסירין דתני' קדירה כו'. דס"ל לרבינו טעם כעיקר מדרבנן אסור. ואע"ג שהביא מקדירה שבשל בשר לא יבשל בה חלב. ובבב"ח לכ"ע טעם כעיקר מדאורייתא. כבר כתבנו בסי' כ"ד אות ז' דקדירה שבשל בה בשר דומה לכל האסורים. וכ"כ הגאון ח"ס יו"ד סי' פ"ו. הן אמת דבכת"י איתא בזה"ל דהא כל אסורין שבתורה מיסר אסורין וכ"כ בה"ג. מכ"מ אין ההכרח להיפך מדכתוב בפי' בנו' דילן. וגם מדהביא ההוכחה מהא דתני' קדירה כו' ומשם אין ראיה דאסור מה"ת. אלמא דבאמת ס"ל טעם כעיקר מדרבנן. וכ"כ בהגמ"יי ה' מ"א פ' ט"ו אות ב' דבה"ג ס"ל טעם כעיקר מדרבנן. [ולא תקשה מהא דאיתא בזבחים ד' צ"ז ברייתא זו והא דתני' בסיפא קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנ"ט. ומביא הש"ס מזה הוכחה דתרומה טעון מריקה ושטיפה מה"ת. אלמא דהברייתא באסור תורה מיירי. הא ל"ק דהכי קאמר מדאסרו לבשל חולין בקדירה ש"ת. אלמא דמה"ת טעון מו"ש. מש"ה אסרו חכמים בדיעבד בנ"ט. אבל אי מדאורייתא אינו טעון מריקה ושטיפה. לא היו אוסרין חכמים בדיעבד בנ"ט. ויותר מתבאר עפ"י מש"כ בסי קל"ז בס"ד דעת רבינו ושארי גאונים ואחריהם הרמב"ם ז"ל דתרומה גם להמסקנא קיל משאר איסורין ואינו טעון הגעלה. רק מו"ש הוא מהבעין שסביב הקדירה. ובהא שקיל וטרי הש"ס התם וס"ד דגם הא אינו צריך משום דדמי להא דתנן וכן חבית של תרומה שנשפכה אין מחייבין אותו להיות מטפח. אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין. ושפיר מקשה הש"ס א"כ אמאי תניא קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין כו'. אלא ע"כ דבעין שסביב הקדירה חמור. אבל הא ודאי אפשר לומר דהא דבדיעבד בנ"ט אינו אלא מדרבנן]. והרי"ף גייז כל זה. ונראה דשני דברים אלו שדקדקנו בדעת רבינו ובה"ג תליין הא בהא. דהנה במנחות ד' כ"ג פליגי רב חסדא ור' חנינא לר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל. אי בתר בטיל אזלינן או בתר מבטל. ומקשה הגמרא מדתניא תבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה מצה היא אלא שנקראת מתובלת בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן כו' אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן תבלין מי הוי מצה. ותמהו התו' מאי מדמי לעיל שהטעם שוה להך דהכא שאין הטעם שוה. דכיון שיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת י"ח כדאמרי' בזבחים ד' ע"ח עשה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח. וצ"ל דהך שמעתא פליגא אהך דהתם עכ"ל התו'. ולא ביארו רבותינו במאי פליגי. והא סוגיא דזבחים טעמא קאמר דמשום דנ"ט ברוב דאורייתא. מש"ה יוצא בה י"ח. הן אמת שהרמב"ן בה' חלה והביאו הרא"ש שם כ' דאי משום טעם לחוד אינו יוצא י"ח אם לא שיש בזה בכדי אכילת פרס. ומפרש סוגיא דזבחים דדוקא חטין ואורז ומשום גרירה וכדאיתא בירושל' שאין לך גורר אלא החטין את האורז. אבל מצה בתבלין לא מהני בטעמא לחוד כל שאין בו כדי א"פ. שהרי לא נתהפך העיקר להטעם מצה שיש בו. ולפי זה נתיישב לכאורה רומיא דהנך סוגיות. אבל עדין קשה סוגיא דמנחות. ממ"נ אי מיירי שהמצה היה בתבלין בכדי א"פ הדרא קושית התוס' לדוכתא כיון שנ"ט וגם יש בה כדי א"פ ודאי יוצא בה י"ח. ואי אין בה כדי א"פ מאי מהני למ"ד בתר בטל אזלינן והוי כמין במינו דלא בטיל מכ"מ הא לא נתהפך התבלין להיות מצה ואמאי יוצא בה י"ח. וגם עיקר פי' הרמב"ן ז"ל בסוגיא דזבחים דוחק. דמשמע דמשום נ"ט יוצא י"ח ולא משום גרירה כלל. רק משום שיש בה כדי א"פ ונ"ט הוא כעיקר מש"ה יוצא י"ח. וא"כ נוקי גם הא דמצה בתבלין כה"ג שיש במצה כדי א"פ ומש"ה יוצא י"ח בנ"ט. אלא ודאי הסוגיות פליגי כמ"ש התו'. ויש לבאר במאי פליגי. ונקדים דכבר כתבנו בסי' ע"ג אות ח' דהא דכייל לן הש"ס דכל שחייב עליו משום חמץ יוצא י"ח מצה. דוקא חיוב כרת קאמר. ולא לאו בעלמא כמו שדקדקנו לעיל מסוגי' דפסחים. וכש"כ בתערובת דסברא נמי הוא אם אינו חייב כרת ע"ז התערובת אלמא שאין החמץ כמו בעין גמור. ה"נ לענין מצה לא יצא בתערובת כזה ידי מצה שהרי אין המצה כמו בעין גמור. וכמו שדקדק רש"י בזבחים שם בהא דקאמר רבא טעם של משנתינו בחטים ואורז משום מין בשא"מ בטעמא. ופרש"י בזה"ל שהטעם ניכר בו בטעמא מיחייב ולקי מה"ת כו'. ור"ל שלא תאמר איסורא בעלמא מה"ת הוא. דא"א לומר כן דא"כ עדיין אינו ראוי לצאת בזה ידי מצה. אלא לקי מה"ת וכיון דאי הוי חמץ כה"ג חמץ גמור. ה"נ לענין מצה. אלא רש"י לא דקדק לחלק בין מלקות לכרת. ואנן נימא דה"ה אינו יוצא י"ח מצה אלא א"כ כה"ג חמץ לענין כרת. ומעתה בזה פליגי הסוגיות. דרבא בזבחים ס"ל דכל שיש בו נ"ט וגם כזית בכדי א"פ חייב כרת. ומזה הטעם יוצא בו ידי מצה. ושפיר דייק מכאן דנ"ט דאורייתא. אבל סוגיא דמנחות ס"ל דאפי' נימא נ"ט מה"ת וגם יש בו כדי א"פ מכ"מ אינו חייב כרת שאינו דומה כמו שהוא בעין רק למלקות אתרבי מכל מחמצת והיינו דר' יוחנן במכות הנ"ל. וא"כ לא אתי ברייתא דתבלה בקצח אלא לר"י דס"ל מין במינו לא בטל ובתר בטל אזלינן. והא דחטים ואורז. ע"כ משום גרירה וכהא דירו' ולא כסוגיא דזבחים. וכיב"ז כ' הגר"א ישוב על הא דהרמב"ם מפרש משנתינו דחטים ואורז משום גרירה ולא כסוגיא דזבחים. היינו משום דהרמב"ם לטעמיה אזיל שלא מיחייב אלא באוכל כל הפרס ומשנתינו דחטים ואורז לא משמע הכי מש"ה מפרש משום גרירה. זהו דברי הגר"א ז"ל. ועדיין לא נתבאר היאך מפרש הרמב"ם המשנה נגד סוגיא דזבחים. ולפמש"כ היא כסוגי' דמנחות דפליג על רבא. וע"כ מפרש הא דחטים ואורז משום גרירה. ולמש"כ יש להוסיף בפי' סוגיא דזבחים ד' ע"ט א' דקאמר ופליגא דר"א דאמר ר"א כשם שאין מצות מבטלין זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז. ופי' רש"י דקאי על ריש לקיש דקאמר איסורין מבטלין זא"ז. ולפי דברינו קאי על רבא דלקמיה ג"כ. דרבא אמר דחולין ומצות ג"כ אין מבטלין זא"ז. דאורז אין מבטל את המצה. אבל ר"א אינו סובר כן אלא איסורין ומצות אין מבטלין זה את זה. משא"כ חולין ואיסורין וחולין ומצות מבטלין זא"ז. משום שאין כרת בטעם הניכר בחולין. וה"ה שאין יוצא בכיב"ז ידי חובת מצה. ועפי"ז מיושב שפיר הא שהקשו התו' ד' ע"ח א' ד"ה אלא מהא דאיתא בפסחים לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא. אלמא דאין יוצא בטעם מצה. והשתא ניחא שהוא משום דלא קיימא לן כרבא. כ"ז שיטת הרי"ף ורמב"ם ז"ל. אבל רבינו ובה"ג לא ס"ל דרבנן דרשי כל מחמצת לתערובת שאינו ניכר. ואם כן אי הוי טעם כעיקר מה"ת. היינו משום דנ"ל מגיעולי עבודת כוכבים ואהדריה לאיסורא קמא כמש"כ התו' במס' ע"ג ד' ס"ז ב'. וממילא חייב כרת ג"כ. ולא פליגי סוגיא דזבחים ומנחות אלא בעיקר דין טעם שאינו ניכר בעין. ורבא בזבחים ס"ל טעם כעיקר מה"ת אפילו שאינו ניכר כהא דחטין ואורז וכמש"כ התו' שם ד"ה אמור רבנן בטעמא. דחטין ואורז הוי טעם לחוד. וממילא חייב כרת ויוצא י"ח בפסח. וסוגיא דמנחות ס"ל טעם כעיקר מדרבנן. והא דחטים ואורז הוא מטעם גרירה וכמש"כ. ומוכח שפיר דתבלה בקצח אתיא כר"י דס"ל מב"מ לא בטיל. והכי קיי"ל דטעם כעיקר דרבנן:

ובאשר שדעת רבינו כפירש"י בחולין דף צ"ח שפסק טעם כעיקר מדרבנן. יש לנו לבאר טעמו ונימוקו ז"ל. דהתו' בזבחים ובכ"מ תמהו עליו על מש"כ בחולין דאביי ורבא ס"ל טעם כעיקר מדרבנן. והרי בפירוש אמר רבא בזבחים טעם כעיקר מה"ת והוכיח מהמשנה דחטים ואורז שיוצא בו ידי חובת מצה. אבל באמת דקדק רש"י בחולין שם בד"ה דמדאורייתא ברובא בטיל כו' ברובא הוי לן לבטולי כדכתיב אחרי רבים להטות. וכ"כ בנדה ד' מ"ז א' ד"ה חייבת בחלה. אלמא דעיקר הדין דטעם כעיקר דרבנן משום דקים להו דאחרי רבים להטות קאי גם על תערובות. מיהו כ"ז לר' יהודה דס"ל מין במינו במשהו. ע"כ קאי האי קרא דאחרי רבים להטות אמין בשא"מ. ובהכי מיירי בסוגיא דחולין דאמר אביי לא נצרכא אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטיל. וכן רבא דאמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי. אליבא דר"י מיירי דכוותיה ס"ל לרבא כפירש"י ד' ק"ט א' דאביי ורבא ס"ל מין במינו לא בטיל. וע' בר"ן בסוגיא דזרוע בשלה. ומש"ה ע"כ פי' מקרא דאחרי רבים להטות על מין בשא"מ דבטל ולא חיישינן לטעמא. אבל בסוגיא דזבחים מקשה רבא על ר"ל דקאמר הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חברו ויבטלנו. ומיירי בין במינו בין שלא במינו. וכמבואר באמת במס' ע"ג ד' ע"ג ב' דר"י ור"ל ס"ל כרבנן דר"י דמין במינו בטל ברוב מה"ת. ועל זה מקשה רבא שפיר דלדידהו אפשר דמקרא אחרי רבים להטות קאי על תערובת מין במינו. אבל בשא"מ נ"ט דאורייתא. והביא עוד ראיה לזה ממשנה דחלה בחטים ואורז. ואליבי' אמר רבא עוד להלן אמור רבנן בטעמא. וכ"ז הוא לר"ל דס"ל כרבנן דר"י. אבל רבא מוקי משנתינו כרבנן דר"י. ולי' ס"ל כר"י דע"כ טכ"ע מדרבנן מדכתיב אחרי רבים להטות כמש"כ. [ולא תקשה עלי מהא שפירש"י במס' ע"ג ד' ס"ז הא דא"ר אבהו א"ר יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. משום שטעם כעיקר מדרבנן. והרי ר' יוחנן ס"ל מין במינו בטל כרבנן דר"י. ואמאי לא מקשה רבא על רבי יוחנן. הא לא קשיא. דאפשר דתרי אמוראי נינהו אליבא דר"י. וס"ל לר"א דר' יוחנן ס"ל מין במינו כר' יהודה. ואע"ג דמימרא דמס' ע"ג. ד' ע"ג סתמא היא משמיה דר"י. מכ"מ אפשר דאמוראי הוא כשיטת רש"י בכתובות ספ"א לענין תרי אמוראי היא אליבא דרב. אבל לר"ל שפיר מקשה דקאמר דפיגול ונותר וטמא דמשמע בין במינו בין שלא במינו בטל. ושפיר מקשה ממשנה דחלה]. כל זה הוא שיטת רבא בזבחים דלרבנן דר"י ודאי טעם כעיקר מה"ת. אבל סוגיא דמנחות ס"ל דאפילו לרבנן טכ"ע מדרבנן וקרא דאחרי רבים להטות קאי על כל תערובות. משום הכי מוקי הגמרא ברייתא דתבלה בקצח כר' יהודה. והכי פסק רבינו דמין במינו בששים וטעם כעיקר מדרבנן. וכתרי מימרי דר' יוחנן. היינו סתמא דר' יוחנן ור"ל דא"ת כו' במס' ע"ג דף ע"ג. וכר' אבהו אר"י דטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. ומפרש כרש"י דכשאין האסור ניכר בעין אינו אלא מדרבנן. ומשנה דחלה הוא משום גרירה ורק בחיטים ואורז. ובענין מין במינו יבואר עוד בסמוך:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה