העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא עו · פירוש ג
והיכא דאמטינהו לחטי א"י. זה הדין הביאו הפוסקים ג"כ בשם רב כהן צדק. וכתבו הטעם משום דבעינן כונה לשום מצה וא"י אדעתא דנפשיה קעביד כמו בגט. וזה מחשב וזה עושה לאו כלום הוא. ור"ה גאון ז"ל כתב דמצה שאפאה א"י לפני ישראל ע"י שמור כתקנה מותרת לישראל לאכילה. וכ' הרא"ש וש"פ דפליגי. אלא דלא ביארו טעמא דרה"ג. והיה אפשר לומר דתליא במחלוקת הרמב"ם והרא"ש בעשיי' ציצית ותפלין דבעינן לשמה. דהרא"ש מכשיר בעשיית א"י וישראל עומד ע"ג. וכ' הטעם בה' ס"ת דלא דמיא לגט דשם בעינן כל התורף לשמה. משא"כ בהני דלא בעינן לשמה אלא בתחלה ודמי למילה. וה"ה מצה. מיהו התו' במס' ע"ג הנ"ל וזבחים ד' ב' כתבו דכל מידי דבעינן לשמה וסתמא לאו לשמה קאי. א"י פסול ע"ש. וכבר רמז ע"ז המ"א ר"ס ת"ס. וע"ע בס' מגן האלף על ה"פ שפקפק בזה. מיהו נראה יותר דפליגי בעיקר דין לשמה גבי מצה. דהא דקיי"ל דבעינן לשמה הוא משום דאי' בד' ל"ח דאמר רבה ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה. יצאת חלות תודה ורקיקי נזיר שאין משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח. מיהו רב יוסף מפרש דא"ק שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת הימים יצאה זו שאינה נאכלת לז' ימים אלא ליום ולילה ופירשו רש"י ותו' ד"ה חלות תודה דר"י קאי על דרשה דרבה. וס"ל דבעינן שנעשית לשם אכילה של ז' ימים והכריחו התו' לפרש הכי דע"כ בלא הוקדשו מיירי דאי הוקדשו תיפוק לן דבעינן מצתכם דגמרינן לעיל לחם לחם מחלה. ועוד דאי איתא דהוקדשו מ"ט יוצאין בנעשו למכור בשוק אלא ע"כ בלא הוקדשו וא"כ אפי' עשאן. לעצמו נאכלין לכל ז' והא שאין יוצאין בהם הוא משום שלא נעשו לשם אכילה של ז' ימים. כ"ז פרש"י ותו'. אבל פשטא דסוגין לא נראה הכי שהרי מקשה הש"ס ותיפוק לן מלחם עוני כו' ותיפוק לן דאינן נאכלין בכל מושבות משמע דבאמת אינו נאכל באנינות ובכל מושבות דומיא דמקשה עוד ותיפוק לן דהוי מצה עשירה. ותו דבירו' לא הביא אלא דרשה דרב יוסף וא"א לומר דסמיך על דרשה דרבה בבבלי. ע"כ נראה דבנשחט עליהן הזבח והוקדשו מיירי. ואינן נאכלין לז' ימים כמשמעו. ורבה ור"י פליגי בפי' הכתוב ושמרתם אה"מ דרבה ס"ל דבעינן הכוונה לשם מצה. ור"י ס"ל דבעינן שיהא המעשה ראוי לשמירה לאפוקי רבוכה ונילוש במי פירות דאין צריך שמירה שאין בא לידי חמוץ. [והכי מבואר בירו' פ' כ"ש דרבוכה פסול למצה מהאי קרא. וכ' הפוסקים דה"ה נילוש במי פירות והרמב"ם מכשיר במי פירות לדעת רוב נו"כ ז"ל והיינו משום דלא פסק כהירו' אלא כרבה דתלמוד דילן. ואי נילוש במי פירות לשם מצה כי היכי שיהא משומר מחימוץ קיים ושמרתם אה"מ]. ומה שהקשו התו' דאי בהוקדשו מ"ט דעשאן למכור בשוק כשר. נראה פשוט דהן הן תרווייהו לישני שהביא הש"ס בתשובת ר"א. בלישנא קמא השיב ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני וא"ד ברית הן הן הדברים כו' ולאו טעמא בעי וטעמא מאי אמר רבה כו' והיינו ל"ק כרב יוסף ואין בזה טעם אלא הלמ"מ. ול"ב מפרש רבה לטעמיה. ומה שהקשו התו' תיפוק לן דבעינן מצתכם לק"מ לפי מה שכתב הרמב"ם דמע"ש אף למאי דקיי"ל כר"מ דמעשר שני ממון גבוה הן מכ"מ חייב בחלה ויוצא יד"ח מצה ה"ה דא"א למעט חלות תודה ורקיקי נזיר מלכם דכיון דמותר באכילה ה"ז דומה למע"ש למ"ד מ"ג הוא ומכ"מ יוצא י"ח מצה ולא דמי להא דממעטינן במנחות ד' ס"ז מעריסותיכם עיסת הקדש מחלה דהתם בשעת עריסה לא היה ראוי לאכילה משא"כ במצה היינו לכם. נחזור לענין. דפשטא דשמעתא פלוגתא דרבה ור"י בגוף דרשה דושמרתם אה"מ. אי נ"ל מהאי קרא דבעינן שמור לשם מצה אי לא. והשתא י"ל דרבינו ס"ל כרבה ורב האי גאון פוסק כר"י משום דבירו' סתם כותיה ופסל רבוכה. ותו דר"ל משני אליביה בהא דמקשה ותיפוק ליה דא"נ בכל מושבות. ואי משום כללא דרבה ור"י הלכה כרבה כבר כ' הראשונים דרק בב"ב כייל תלמודין דהלכה כרבה. וע' תו' שבועות ד' מ"ד ד"ה שומר:
כל זה ראיתי לדעת הרא"ש דרה"ג חולק עם רבינו משום דפשיטא להרא"ש דבכל הפסח רשאין לאכול אף שאינו משומר כלל וכ"כ הר"ן וש"פ. והכי משמע לשון רבינו שכ' בסמוך ואי לית ליה למיכל כולא סעודתא מהאיך דמינטרא אכיל ברישא מהאיך דלא מינטרא כו'. והיינו מימרא דר"ה בצקות של א"י אדם ממלא כרסו מהן כו' וכפרש"י שמכיר בהן שלא החמיצו כו'. אלמא דלא נשמרו כלל. וכ"כ הרי"ף שלהי מ' פסחים והרמב"ם פ"ח מה' חו"מ ה' י"ג מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת כו'. ור"ח כ' בפי' בצקות של א"י שלשה א"י בפנינו במים שלנו וראה שלא עירבבה שאור ואין בינה לבצק של ישראל אלא שלא נעשה בה שימור לשם מצה עכ"ל משמע דשימור מיהא בעי להיתר אכילה אבל הר"ן כ' דהטעם דחיישינן שמא עירב בה הא"י שאור כדרך שהנחתומין עושין. ור"ל דאע"ג דלא מחזקינן איסורא מכ"מ במילי דעבידי שפיר חיישינן כמו שאין לוקחין ימ"ח בח"ג בסוריא כדאי' במס' ע"ג ד' ל"ט וכן הרבה. וזהו כדעתו ז"ל דבלא חשש חימוץ עפ"י דין ודאי דמותר באכילה. ולפי כ"ז מבואר דר"ה גאון ע"כ פליג עם רבינו במצת מצוה. אבל הפר"ח סי' ת"ס כ' דר"ה גאון לא מיירי במצת מצוה כלל. ומכ"מ בעינן שיהא משומר ואין בין מצת מצוה לכל הפסח אלא שמור לשם מצה. אבל בלא שמור אסור באכילה אפי' ודאי אינו מחומץ. ורה"ג דייק וכ' מותרת לישראל לאוכלה אלמא בהיתר אכילה מיירי ור"ח כיון ג"כ לזה. ולענ"ד הכי עיקר שהרי ר"ח דייק וכ' במים שלנו. ואי מטעם הר"ן שמא עירב. מאי בעינן שיהא מים שלנו לענין היתר אכילה. והא הרא"ש כ' דא"י שלש במים שלא לנו ג"כ כשר ע' שלהי פ' כ"ש. הן אמת שהר"ן כ' דמים שלא לנו יש לחוש לחמץ ממש. ולכאורה הכי מוכח לשון בה"ג שכתב דמיא דלא ביתי חבילי ומחמעין ליה לעיסה. אבל תימא הוא לומר דכפושרי' ממש הן. והרי רב יהודה חידש לנו זה הדין. אלא ע"כ דשייך רק למצות שמור. ורצוני שכל שאפשר לעשות באופן היותר טוב והוא לא נזהר בזה אינו משומר מיקרי וכיב"ז תנן בפרה פ"ז מ"ה הממלא לו ולחטאת ממלא שלו תחלה כו' נותן שלו לאחוריו ושל חטאת לפניו ואם נתן של חטאת לאחוריו פסול היו שניהם של חטאת נותן א' לפניו וא' לאחוריו וכשר משום שא"א. הרי דנתינה מאחריו באמת אין בו חשש טומאה. מכ"מ כיון דבעינן שמירה מטומאה כדכתיב למשמרת למי נדה בעינן שיעשה הכל ע"צ היותר משומר כל האפשר. ה"נ כל היותר משומר מן החמוץ בכלל מ"ע ושמרתם. וכל דלא עביד הכי לא קיים מצות ושמרתם אה"מ. ובזה יתבאר עה"נ הא דאיתא בחולין ד' ד' א' ר"א אוסר מ"כ לאכול בפסח שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל קסבר לא בקיאי בשמור. ורש"י מחקה ע"ש. ונראה דה"פ דקשה האיך שייך לומר שאין מדקדקין במצות כ"כ. עד שאפשר שהיה קרוב להחמיץ. הא עכ"פ משום מצות שמור הוי להו לדקדק. אפי' במה שאינו מחמיץ באמת. אלא שהוא קרוב להחמיץ ג"כ אסור משום שאינו משומר מש"ה קאמר קסבר לא בקיאי בשמור. ולית להו מצות שמירה כלל. ולא חיישי אלא לחמוץ ממש. ובזה אין מדקדקים כ"כ. [וכן בהא דאיתא בירו' פ"ג ה"א ר"א מפקיד לטחניא דלא ליתן קופא אלין על אלין דלא לרתחן ויחמעין. אינו אלא כשאפשר. והוא בכלל שמירה. אבל כשא"א שרי. והיינו דהגהת רמ"א סי' תנ"ג ס"ז וכן יזהר לכתחלה כו' במקום שאפשר. והגר"א ז"ל שם הביא סברא מהמרדכי לחלק בין לתותין לאינן לתותין. ולענ"ד לא נצרכנו לסברא זו אלא להכשיר בדיעבד אף כשאפשר ובאמת הוא טה"ד בביאורי הגר"א ז"ל וצ"ל וכ' הב"י אפשר כו' והוא טעם על שאין נזהרי' כלל בזה ע"ש'. וגם בה"ג לא כוון במש"כ חבילי ומחמעין לעיסה אלא דקרוב יותר שיבא לידי כך ואינו בכלל שימור. ואחר שביארנו דמים שלא לנו אין בהם אלא משום מצות שמור. ע"כ ס"ל לר"ח דבכל הפסח בעינן שמורה דוקא. רק שלא בעינן לשמה. וזהו דעת רה"ג כמש"כ. ורבינו ורי"ף ורמב"ם ז"ל מודו ג"כ דלמצוה בעינן שיהא משומר. וכן לשון ס' המנהיג שאכתוב באות הסמוך. אלא שאם אין לו מה לאכול רשאי במצה דלא מינטר. והכי כתב הרי"ף בפ' כ"ש ומיבעי ליה לאינש לנטורי קימחא מעידן קצירה כו' משמע של כל הפסח. והרמב"ם כתב בפ"ה גבי שעורים שנפלו לתבשיל שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור מה"ת ואילו אלא מד"ס משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד של חמוץ ע"כ. הרי דאסמכתא זו קאי על כל הפסח ומש"ה סיים וכ' לפיכך צריך להזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבא עליו מים אחר שנקצר כו' אלמא כל אכילת הפסח יש להזהר אלא שאינו אלא מד"ס ולכתחילה. מש"ה מאן דלית לי' למיכל דמינטרא שרי. אבל דעת ר"ה גאון ור"ח ז"ל דודאי כל שאינו משומר אסור באכילה. וע' מש"כ לעיל בשאילתא ע"ה אות י"ב דתליא בהא דאיבעי לן בחולין ד' כ"ב שיאור דר"י לר"י אי בריה הוא או ספק ואי נימא דהוי ספק ניחא הא דאסר ר"י ככל ספקות של תורה. אבל אי נימא דבריה הוא וכשיטת הסוגיא דמנחות ד' מ"ד. ע"כ הא דאסר ר"י נוקשה אי נימא דמה"ת קאסר. היינו מדכתיב ושמרתם אה"מ כמש"כ הרמב"ם. הרי דהאי קרא קאי על כל שבעת הימים שיהא שמורה מיהת. אבל אי נימא דבאמת אינו אלא דרבנן. לא קאי האי קרא אלא בליל ראשון ובזה פליגי גאונים ראשונים ז"ל: