העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא עג · פירוש ב
התרומה. בה"ג ה' חלה אי' חלה וכ"כ הרמב"ם. ובש"ע הביא שני הנוסחאות. והגר"א ז"ל הסכים לברך להפריש תרומה כלישנא דקרא. ולא חלה כלשון המשנה. והוכיח לזה מדתנן ברכות פ"ו רי"א בורא מיני דשאים כלשון מקרא ולא ירקות כלשון המשנה. ולולי דברי רבינו הגר"א ה"א דשם בדיוק נקיט דשאים ולא ירקות. דירקות כולל גם העלה של כל המינים הנאכלים. גם מיני ירק שהוא עיקר הפרי זולת זרעים ומיני קטניות. ור"י מודה שעל עיקר המאכל מברכין בורא פרי האדמה. תדע דהרי בד' מ"א א' ס"ד דהא דתני' היו לפניו צנון וזית מברך עה"צ ופוטר את הזית. דמיירי אפי' באין הזית טפל. אלא שברכת הצנון פוטר אה"ז. ור"י מודה בשארי מינין זולת ז' מינין. וע"כ מיירי דמברך בפה"א. וברכת פרי העץ בכלל פרי האדמה. אבל בבורא מיני ירקות ודאי לא נכלל פרי העץ. אלא כמש"כ דבעיקר הפרי מודה ר"י דמברכין בפה"א. ולא פליג אלא על העלה שנקרא דשא. ומש"ה הוצרך לפרש דשאים כדי לחלק ממין ירקות דעיקר הפרי כמו מיני לפתות וכדומה דודאי מברך בפה"א. אבל יש להביא ראיה לדעת הגר"א דראוי לומר בלשון המקרא מדמברכין המוציא לחם מן הארץ ואומרים המוציא כדי שלא לערב ראשי אותיות כדאי' בירו' ברכות שם. ולא מברכין בורא לחם כמו בכל המינין. אלא משום דלישנא דקרא הוא. הרי כדברי הגר"א ז"ל. ועדיין אני אומר דכ"ז אינו אלא לענין נוסח שאין בו לשון ב"א. אבל היכא דלשון ב"א בלה"ק משונה מלשון המקרא. נקטינן כלשון ב"א. והוא עיקר גדול בתפלה וברכות דע"פ דין נאמר בכל לשון. מכש"כ דטוב לומר בלשון ב"א שבלה"ק וכמש"כ בארוכה פ' לך סי' ח' אות י' בס"ד. ומש"ה מברכין להניח תפלין. לקבוע מזוזה. על נטילת לולב. שאין זה לשון הקודש באמת. אבל בלשון ב"א הכי משמעות לשה"ק. ובזה ניחא נוסח הגדה לפיכך אנחנו כו' דתנן במשנה דערבי פסחים לעלה ולקלס. והכי היא הנוסחא בברכת נשמת. והרי לקלס אינו לשון מבורר לשבח בלשון המקרא. ומשכחינן זה השורש גם לגנאי. וכבר ערער אבן ירחי בספר המנהיג על מנהגים שאומרים בקדיש ויתקלס מזה הטעם שיש בו משמעות של גנאי. והיה לפניו נוסח המשנה דע"פ כנוסחת הירו' דאיתא לנצח תחת ולקלס. וע"ע נו' הרי"ף ורמב"ם. אך מכ"מ עלינו לפרש נוסחא דילן ג"כ. אלא ודאי משום דבלשון ב"א פשוט דקלוס הוא לשבח וקוליס הוא לגנאי. כמש"כ התו' מס' ע"ג ד' נ' ד"ה אבני ב"ק. ובאמת הכי לשון חז"ל קלוס לשבח. כמו שבת ד' פ"ט ב' עד שאתם מקלסי' לי קלסו להקב"ה. ובסוטה ד' מ' מיני ומיניה יתקלס עלאה. ובב"ר פ"א בנוהג שבעולם מלך ב"ו מתקלס במדינה כו'. וכן הרבה בלשון חז"ל. מש"ה אין שום חשש לומר זה הנוסח בתפלה וברכות. והא שהביא הב"י או"ח סי' נ"ו בשם ר"י גאון שאין אומרים ויתקלס לפי שאנו מוצאים אותו בלשון גנאי. היינו כלפי שכ' רה"ג שהגון לומר ויתקלס משום שיש בו משמעות לשון זיון. וכובע נחושת מתרגמי' וקולסא דנחשא. הא בל"ז אין ראוי לומר אלא שבעה לשונות של שבח כמש"כ הטור שם. אלא משום משמעות דזיון. ע"ז שפיר כ' בשם רי"ג דאי דרשת לשון המקרא. א"כ יש בו לשון גנאי ג"כ. אבל בלא"ה ודאי אין לחוש כלל אלא ללשון ב"א. וכן הא שערערו המדקדקים על לשון והמקיץ נרדמים בברכת נשמת. כמבואר בס' מחברת הערוך לר"ש פרחון בערך קוץ. משום דהקצה הוא פועל עומד ולא יוצא לאחרים. וכ"כ הרד"ק. אבל מכ"מ אין חשש בזה. דאחר שנהגנו להשתמש הכי בזה השורש בין אדם לחבירו כשמדברים בלה"ק לא גרע מלשון ב"א. ונוכל לומר כן בתפלה. נחזור לענין דבברכת הפרשת חלה תליא בלשון המדינה. באתרא דקרו לחתיכה שמפרישין מן העיסה חלה כמו במדינת אשכנז ורוסיא ראוי לברך להפריש חלה. ובאתרא דלא קרי לה בלה"ק כלל אלא מלה ערבית וכדומה. ולא תקנו בברכות לשון נכר לגמרי. מש"ה ראוי לברך בעיקר לשון תורה להפריש תרומה. וכיוב"ז אי' בנדרים לענין נודר מן התירוש. דבזמן המשנה היו קורים כל מיני מתיקה תירוש. מש"ה תניא בברייתא דהנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה. והשתא שאין מבינים הכי. ומיני מתיקה נקראו בלשון לועזית. נשאר לשה"ק על לשון המקרא שהוא גפן כמבואר ביו"ד סי' רי"ז סי"ו. וע"ל סי' ט"ו שכ' דלשון ברכה משתנה ממדינה למדינה. וע"ע סי' קע"א אות ג'. וע"ע בכ"ז בפרדס הגדול לרש"י ה' ברכות מש"כ גם בלשון על: