העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא עב · פירוש ד
אבל נותן הוא לשליח ב"ד כדתניא אראב"צ כו'. היינו כפירש"י דמתניתין תקנתא דברייתא דראב"צ קאמר. והתוס' הרבו להקשות ע"ז הפירוש. משום שהיה אצלם ברור דראב"צ ודאי הכוונה שיניח ביד ב"ד ויהא מונח בידם עד שיבא הנגזל ולא שיהא הבית דין משתדלים להגיע להנגזל. ובאמת הכי מוכח מדאוקים הגמ' הא דר"ט דס"ל בגזל א' מחמש' וא"י איזהו מניח גזילה ביניהם ומסתלק אפי' בנשבע וכתקנתא דראב"צ. אלמא דבהכי מיירי ראב"צ שלא יגיע להנגזל. ומש"ה הבינו דרש"י מפרש לשון המשנה אבל נותן הוא לשליח ב"ד ג"כ שיהא מונח בידו. ומש"ה הרבו להקשות ולהוכיח דפי' נותן הוא לשליח ב"ד הכוונה שיוליך להנגזל. ועוד הקשו לרש"י אמאי אצטריך הגמ' לומר דר"ט ס"ל תקנתא דראב"צ לימא דס"ל תקנתא דמשנתנו. ולי יש עוד להקשות דהא בספרי נשא דריש מקרא הא דנותן הוא לשליח ב"ד ולא תקנתא. והיאך אפשר שיהא סגי בדין אם לא יגיע ליד הנגזל. אבל מלשון הרמב"ם ה"ג פ"ז ה' יו"ד למדתי שאפשר לפרש לשון ראב"צ ג"כ באופן שיגיע להנגזל. וז"ל ואם הביא את הגזילה והחומש לב"ד שבעירו כו' וב"ד מטפלין בה עד שתגיע לבעלה. וכן נותן הוא לשליח ב"ד כו' הרי דמפרש תקנתא דראב"צ כהא דמשנתנו בחד גוונא ובאופן שיגיע להנגזל. ומעתה להס"ד דר"ט ור"ע פליגי בנשבע בגזל א' מחמשה. מפרש הגמ' דפליגי כמו כן בתקנתא דראב"צ. דר"ט ס"ל דמיירי שיניח ביד ב"ד ולא ישתדלו להגיע. וא"כ דראב"צ אינו הא דמתניתין דמיירי שיוליך להנגזל כלשון לשליח ב"ד. אלא משנתנו דינא קאמר וכהא דספרי. ור"ט כתקנתא דראב"צ. וס"ל פי' התקנתא שיהא נשאר ביד ב"ד. ואין זה הא דמשנתנו. ור"ע ס"ל דכי עבוד רבנן תקנתא היכא דקא מהדר ליה ממונא למריה. משא"כ בגזל א' מחמשה. ולפי זה מפרש הא דראב"צ שישתדלו ב"ד להגיע להנגזל. ומכ"מ אינו אלא תקנתא. ופליג על הספרי. וה"נ להמסקנא דכ"ע מודי בנשבע. לכ"ע הפי' הכי. ובזה נסתלקו כל הקושיות דודאי הא דתנן אבל נותן הוא לשליח ב"ד. היינו שיוליך להנגזל. ומש"ה לא הביא האי תקנתא לר' טרפון ממשנתנו. משום דמשנתינו אי אפשר לפרש הכי שיהא מונח בידו אלא שיוליך. וכסבור הגמ' דדרשה דקרא הוא. אבל כ"ז להס"ד. משא"כ במסקנא היינו ראב"צ היינו משנתנו. ובבאור הספרי כתבתי עוד בזה בס"ד. וראוי לדעת דרבינו והרמב"ם חלוקין בדבר. דרבינו ביאר שאם אין ההוצאה יתירה על הקרן כי יהיב לשליח ב"ד לא מיפטר אלא יוליכנו הוא בעצמו. והרמב"ם לא חילק בדבר. וס"ל להרמב"ם דלאו דוקא קאמר ראב"צ שאם ההוצאה יתירה עה"ק וכמו בסנהדרין ד' ל"א במי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה. אלא כופין אותו ודן בעירו. ופשיטא שאין נ"מ בדבר. ולא פלוג רבנן. וה"נ אין נ"מ ולא פלוג רבנן. והראיה דמתניתין סתמא קתני אבל נותן הוא לשליח ב"ד. וע' מש"כ באות ו' בס"ד: