אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא עב · פירוש ג

פירוש ב

אלא אמר רבא כו' ואימא לך ר"ע נמי כו'. כבר העיר הרמב"ן ז"ל בספר מלחמת ה' ב"ק שם דרבינו גורס ומפרש הסוגיא כהרי"ף וכפרש"י דלרבא מתניתין כר"ע. איברא הבעה"מ הקשה דאכתי איכא לאקשוי מאי איריא נשבע. אפי' לא נשבע ובאו עדים חייב להוליכו אחריו אפי' למדי. דבכה"ג ודאי כיון דלא הודה לאו כמ"ד ליה יהי לי בידך דמו. אלא ודאי מתניתין ר"ט היא. והרמב"ן השיב וז"ל דכיון דידע למאן גזליה אין הודאתו מחייבתו אפי' בא לצאת ידי שמים דכמ"ד יהא לך בידי דמי ואינו חייב אלא בהודה ולא ידע למאן גזליה אי נמי באו עדים לר"ע כו' אבל ידע לעולם פטור שעל כרחו יהא לו בידו עכ"ל ונחלקו בנוסחת הסוגיא דהבעה"מ גריס כמו דאי' לפנינו הויא ליה כמ"ד יהא לי בידך הילכך נשבע אע"ג דקאמר יהא לי בידך כו' וכן גי' הרשב"א בחי'. ואם כן שפיר מקשה דזה לא שייך אלא בהודא' אבל בעדים ודאי אינו מאמינו כיון שכפר. אבל הרמב"ן גריס כמ"ד יהיה לך בידי ובע"כ מהני באומר הכי שיהיה נזקף במלוה. וא"כ שפיר משני הרמב"ן דה"ה עפ"י עדים מהני. והנה הרמב"ם פ"ז מה' גזילה ה"ט שכ' אבל אם נשבע כו' מפני שכבר נתייאשו אחר שנשבע ואינן באין עוד לתבוע. ולפי גירסתינו בגמ' יהא לי בידך הוא תמוה מאי איריא דאין תובעין דהא אפי' בפי' אמר לו יהא לי בידך ושהוא מאמינו לא מהני עד דמטי לידיה משום דבעי כפרה. וכבר נשאר בתימא הש"ך ח"מ סי' שס"ז ס"ק ו'. וע' באר הגולה שכ' ליישב קצת וכן בקצה"ח וביאורי הגר"א ס"ק א'. אבל העיקר דגירסת הרמב"ם כהרמב"ן יהא לך בידי. ושפיר קאמר דאחר שנשבע לא מהני מה שיאמר לו בע"כ יהא לך בידי. משום שמתייאש ואינו מחשב למלוה כלל. ובזה מובן עוד מש"כ בפ"ח הל' כ"ב וכן הגוזל את הגר ונשבע לו וזקף עליו הכל מלוה ואח"כ מת הגר אע"פ שזכה בגזילה חייב להוציאה מת"י [פי' יתן לצדקה וכדומה כמו בהלכה ג' שם] בד"א [שיתן לצדקה] כשהודה בנתים אבל אם גזל הגר שאין לו יורשים ונשבע ומת [פי' ואח"כ הודה] ה"ז חייב לשלם קרן וחומש לכהנים עכ"ל. הרי דזוקף במלוה מהני שזכה בגזילה זו ונקראת מלוה אלא דעכ"פ יוצאה מת"י דע"מ כן האריך לו הזמן שאח"כ יחזיר לו ואם מת יחזיר לצדקה. ואם לא החזיר ה"ז לא קיים תנאו ואין מחילתו מחילה. ולפי גרסתינו דאפי' אמר לו יהא לי בידך לא מהני כלום כשנשבע והרי הוא כמו שלא זקף עליו במלוה כלל. א"כ אם מת הגר היה צריך לשלם קרן וחומש לכהנים. אלא כמש"כ דגי' היה כמ"ד יהיה לך בידי. אבל אם זקף עליו ברצונו הוי מלוה ומהני גם כשנשבע. וגם הראב"ד ז"ל כתב כן שאם זקף עליו במלוה א"צ ליתן לכהנים. אלא שהשיג עליו במש"כ כשהודה בנתים א"צ ליתן לכהנים. הא אפי' הודה בנתים רק שלא זקף במלוה הכי הוא. ובביאור הספרי שם פי' ד' הארכתי בזה ואכ"מ. עכ"פ גי' הראב"ד ג"כ היה יהיה לך בידי. וכן הביא בש"מ בשם הראב"ד. הא מיהא יש כאן שנוי גי' הראשונים ז"ל:

ואוסיף לבאר דבהא תליא מחלוקת הראשונים ז"ל בנשבע לחבירו לשלם לו לזמן ידוע. אם יכול המלוה להאריך לו הזמן כמו שיכול למחול לגמרי ולומר הרי אני כאילו נתקבלתי. ונחלקו בזה הראשונים ז"ל. תשובת הרא"ש והמיוחסות להרמב"ן ס"ל דמהני ובתשובת הרשב"א אי' דלא מהני כמבואר הכל בב"י יו"ד סי' רכ"ח. ובשולחן ערוך שם סעי' ל"ט פסק דלא מהני. ובאמת לגירסתינו יהא לי בידך דלא מהני בנשבע אע"ג דמחילה מהני אפי' נשבע. אלמא דהארכת זמן גרע ממחילה לגמרי. וקרוב לומר דפלוגתא דאמוראי שם ד' ק"ט א' דסתמא דגמרא ורב ששת ס"ל דלמ"ד בנשבע זקפו במלוה לא מהני ע"כ מחילה גמורה ג"כ לא מהני. ע"ש תוס' ד"ה אלא. ורבא מסיק דר"ע סובר אע"ג דזקפו עליו במלוה לא מהני עד שיוציא מת"י מ"מ מחילה מהני אלמא דהארכת הזמן גרע ממחילה ממש. ובהא ג"כ פליגי בסוגיא דדף ק"ד א'. דהסוגיא ס"ל דזקיפת מלוה דומה למחילה. ואי נימא דכיון דהודה הויא ליה כמ"ד הוי לי בידך דמי. א"כ כמו דתנן דמחילה מהני ה"נ מהני הארכת זמן אפי' כשנשבע. ואמאי לא סגי בהודה. אלא ודאי לא דמי כמ"ד יהי לי בידך. וא"כ לר"ע אפי' בלא נשבע צריך לילך אחריו למדי. ורבא ס"ל דדמי כמ"ד יהי לי בידך. ומכ"מ כשנשבע לא מהני אע"ג דמחילה תנן דמהני מכ"מ הארכת זמן לא מהני. ואם כן אנן דקיימא לן כרבא וכר' עקיבא נקטינן כהרשב"א ז"ל. אבל כ"ז לגי' הרשב"א דכמאן דאמר יהא לי בידך. אבל לגי' הרמב"ם וראב"ד ורמב"ן יהא לך בידי לא דמי כלל להארכת הזמן מרצונו. אלא בע"כ הוא זוקף עליו במלוה. ומשום הכי לא מהני בהודה אחר שנשבע משום שמתייאש כמה שכתוב לעיל. אבל אם מאריך לו זמן ברצונו לכ"ע דומה למחילה ממש דמהני והוי יכול להביא קרבן. רק שיקיים תנאו אחר כך ואין צריך להביא למדי. וזה הדין ממש בנשבע לשלם לזמן מיוחד. דמכל מקום מהני מחילה ולומר הריני כאילו נתקבלתי. ולהרשב"א ז"ל אינו יכול להאריך לו זמן. אבל להרמב"ם וסיעתו יכול המלוה להאריך לו זמן רק שיקיים תנאו וא"ל לא יצא ידי חובת שבועה כמו כאן שאף על פי שמת הגר צריך להוציא מידו וליתן לצדקה כדי לקיים תנאו. וזהו פסק הרא"ש ממש. ולא כא"ח שהביא הב"י בבד"ה שם שיוצא ידי שבועתו לגמרי ע"ש. נחזור לדעת רבינו דלפנינו אי' כמאן דאמר יהי לו בידך דמי משמע דב"ד אומרים הכי להגזלן דיש להנגזל בידך מלוה וזקפו להנגזל בע"כ במלוה וכהרמב"ן ז"ל. ובנוסחת כת"י אי' כמ"ד יהא לי בידך. ולענין קושית הבעה"מ להרי"ף שפסק כר"ע. כבר יישב הרמב"ן בא"א ע"ש במלחמות ה'. וא"כ אין להכריע בדבר. וע' סי' קל"ח אות ח' שהכרחתי דעת רבינו כהרשב"א ז"ל ע"ש היטיב:

והנה אי' בח"מ סי' ס"ו סכ"ד די"א דהמוכר שט"ח כשם שיכול למחול כך יכול לוותר ולהאריך זמן ותמה הש"ך על לשון י"א. והרי אין חולק ע"ז. ולכאורה היה נראה דתליא באשלי רברבי דידן לענין גזלן ושבועה. אי הארכת זמן דומה למחילה. וליתא דהתם ממקור חידושי הריטב"א מכות פ"א הוא על המשנה מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתן לו מכאן ועד ל' יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיה בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד ל"י בין נותנן מכאן ועד עשר שנים. והקשה הריטב"א לפי משמעות המפרשים שמשלמין מה שהיה הלוה יכול להרויח באלף זוז בזה המשך הרי זה מידי דלא קיץ שאין בו הזמה. כמו במעידין אנו באיש פלוני שהוא ב"ג או ב"ח. שאין משלמין היזק תרומה ומת"כ. ועוד שזה גרמא בניזקין שפטור וכדאי' בירו' במבטל כיסו ש"ח שהוא פטור ואפי' גזלן גמור אינו משלם אלא כשעת גזילה. וה"ה לענין הזמה. אלא פי' שישומו מה היה נותן הלוה למלוה עתה מחוב זה אם יפרעם עתה ומה היה מניח לו המלוה מזה מנכין שומא זו והשאר ישלמו לו כשעור האומד שהיה נותן לסלק שעבוד זה מעליו לא היו מפסידין אותו. ומכאן דן מורי הרא"ה ז"ל במי שמכר או נתן שט"ח לחבירו והאריך ללוה שזה בכלל מה שאמרו שאם חזר ומחלו מחול וזה אריכתו אריכות דמקצת מחילה היא כו' עכ"ל הריטב"א ז"ל וזה הטעם לא שייך בנשבע לשלם לזמן מיוחד ובגזלן שהרי נתחייב לשלם הכל ולא מהני מחילה דמקצת. [ואדרבא מבואר דעת הריטב"א כהרשב"א מדאיצטריך להעלות זה הדין וחשבון ממשנה דמכות דשמין אילו נתרצה הלוה לשלם עתה כמה היה מניח המלוה וה"ז מחילה במקצת. אבל לדעת הרא"ש וסיעתו בלא זה יכול המלוה להאריך הזמן כמו מחילה לגמרי] ובאמת נראין דברי הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל חשבונו של הריטב"א מדכתב בפי"ג מה' מלוה והובא בש"ע סי' ע"ג דהכחשה בזמן פרעון אינו מביא אלא לשבועת היסת. ולחשבון הריטב"א ה"ז מודה במקצת. וכבר נתקשה הגאון בתומים ע"ש. אלא דעת הרמב"ם שחושבין כאילו עתה מכחיש לו הכל. ולאח"ז יחוייב לשלם לו. והכי מוכח דעת הרא"ש בתשובה והובא בש"ע סי' ס"ו סל"ב דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו דשמין השטר אי גברא אלמא הוא כו' ולא כתב דשמין כמה רחוק זמן המחילה מזמן הפרעון. אלא ס"ל דבאמת בזמן המחילה אינו יכול להכריחו לשלם כ"ש כמו שא"י להכריח ללוה לשלם לפני זמנו אף פרוטה א'. ולא אמרינן שחייב המוחל לשלם כפי שהיה נמכר השטר עתה לפני ז"פ. ובאמת מפרש הרא"ש משנה דמכות ג"כ דשמין היזק הלוה מה שמחייבין אותו ליתן מיד זה הסך וכמבואר בפסקי הרא"ש עה"מ דמעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו כו' ע"ש וענין השמוי היינו כדאי' בהחובל כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם. וה"נ אם בא אנס או מוכתב למלכות שיקחו ממנו אלף זוז עד עשר שנים וכמה היה רוצה ליתן לבטל זה. וה"ז דבר קצוב. והאשה קשה הריטב"א מדתנן מעידין שהוא בן גרושה וב"ח שאין משלמין היזק תרומה ומתנות כהונה. יש טעם אחר ע"ז הביאו הריטב"א ריש מסכת זו דפטורים משום שאי אתה יכול לקיים בו כאשר זמם כדין. תדע שהרי יש להוכיח מהירו' שהיזק תרומה היזק גמור הוא כמו שבת אדם דהדקיה באדרונא כדאיתא ב"ק דף פ"ה ב' וה"נ מנע ממנו פרנסתו ואי הוכחשו בלי הזמה באמת היו חייבים לשלם היזק תרומה דאיתא בירו' מכות פ"א הלכה א' על משנה דמעידין עליו שהוא ב"ג וב"ח כו' עדים שנזדממו וחזרו ונשתקרו רי"א שקר שקר ר"א אומר רשע רשע כו' מה רשע שנא' במחויבי מיתות אין ממון אצל מיתה אף רשע שנ' במחויבי מכות אין ממון אצל מכות. ופירש הפ"מ שהוזמו בדבר שיש בו חיוב ממון ומלקות. ותמוה טובא שהרי הוא מחלוקת ר"מ ורבנן. ותו מאי וחזרו ונשתקרו ומאי שייטיה לכאן. אבל ה"פ דהעידו שהוא בן גרוש' וב"ח והוזמו ובזה לוקין לחוד ואין משלמין כדתנן ומהטעם שאמרנו. אבל אם היו מוכחשים לחוד היו משלמין על מה שהזיקו לו כבר. והשתא פליגי אם אחר שהוזמו נשתקרו ג"כ. וס"ל לר"י דפטורים מכ"מ משום דכתיב שקר שקר היינו והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. והרי עד שקר העד זהו הזמה גופא של עדו'. שקר ענה באחיו היינו הכחש' ואשמעי' קרא דוקא כאשר זמם. וא"כ היכא דלא אפשר לקיים כאשר זמם יפטור אף אהכחשה כמו על ההזמה. ור"א ס"ל דפטור ויליף מח"מ. דאילו הוזמו ואח"כ הוכחשו אין בהם תשלומין דק"ל בדרבה מיניה ה"נ היכא דמחייבי מלקות. עכ"פ מבואר דבהכחש' לחוד משלמי על ב"ג וב"ח כמו על היזק ממש. ולא כהריטב"א ז"ל. ובל"ז אפשר ליישב קושיית הריטב"א דיכולין לומר שעיקר עדות שבאנו משום לפוסלו ולא להפסידו. ומכש"כ כאן דעיק' הוא פסול גברא ומש"ה תנן גם בשבועות העדות שאני כהן כו' פטורין ולא מיקרי עדות ממון. וע"ע תוס' שבועו' דף ל"ג ב' ד"ה אואין דסוטה דעיקר לא אתו להפסידה כתובתה אלא לפוסלה. ומה שהקשה הריטב"א על המשנה דמעידין שהוא חייב אלף זוז לפי' המפרשים משום שאין זה אלא גרמא. לדעתי גם המעיד על חבירו שחייב מלקות לא היו העדים מלקין אותו בידיהם. אלא גורמים שילקוהו אחרים ומכ"מ המה לוקין. וכן אם מעידין שמכר ראובן לשמעון שדהו לפירותיו או פרה לולדותיה ונמצאו זוממין חייבין לשלם כפי השווי של מכירה זו אם רצה ראובן למכור לאחר. והרי המבטל שדה חבירו מלזרוע או פרתו מלהתעבר אינו חייב כלום וה"נ חייבין מה שהיה הלוה נותן עבור זה כמש"כ. או שהיה נוטל מא"י שכר הלואה על אותו זמן. והיינו הך. נמצא פי' הרא"ש עיקר. וא"כ אפשר שכ"ז שלא הגיע זמן הפרעון אינו מחויב לו כלום כהרמב"ם והרא"ש. והכי נראה כונת התוס' ב"ק ד' צ"ט א' ד"ה אלא במאי מקדשא כו' ועוד אומר ר"י דאפי' שניהם רוצים שיחולו קודם הגעת ממון לידה אינה מקודשת אע"פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כיון שאינו יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע ממון לידה כו' עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין עכ"ל והרי למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כבר הוי כמלוה כמש"כ הש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק ע"ו ולזה הסכים הגר"א שם. אלא ס"ל להתו' דאפי' למ"ד המקדש במלוה מקודשת לא מהני כ"ז שלא הגיע הזמן שדומה לאינו מגיע לו כלל. זהו משמעות דברי התו'. אלא שהב"ש סי' כ"ח ס"ק ל"ח והקצה"ח ח"מ שם סקי"ג השיאו כונתם לד"א דדוקא בשכירות הוא כן. היוצא מדברינו דלפי שיטת המפרשים במשנה דמכות ואף גם בזאת נתפוס כשיטת הש"ע בה' נדרים סי' רכ"ח דהוויתור אינו מחילה. ה"נ המוכר שט"ח א"י לוותר והיינו שכ' בש"ע בלשון יש מי שאומר כו' ובחנם נדחקו בזה האחרונים ז"ל:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה