אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא סז · פירוש ג

פירוש ב

אי הכי לשמותי' שמותי'. כבר הביא בהגהמ"י ה' מגילה פ"ב אות ת' דעת רבינו שמנדין על מלאכה בפורים. ורד"ל הביא בשם שו"ת זקן אהרן שהעתיק הגי' בשמו של רבינו. א"ל רב כהנא לרב ולשמתי' שמותי. וע' אות הסמוך. וכ"כ בעל המאור ספ"א דמגילה היכא דנהוג בו איסור. אסור ומשמתינן לי' כי היכי דרב לייט כו'. וע"כ לא ע"ז המנהג ביחוד ס"ל דמנדין. דא"כ היאך מקשה בפשיטות ולשמתי' שמותי. אלא יש ללמוד דעת רבינו שמנדין על מנהג כמו על איסור דרבנן. וכדאי' בפסחי' ד' נ"ב רב ושמואל דא"ת מנדין על יו"ט שני ש"ג. ומכש"כ ללישנא קמא שם י"ל דהא שהוסיפו רב ושמואל ביו"ט ש"ג היינו דמנדין אפי' לת"ח. משא"כ על מנהג אחר או אפי' איסור דרבנן מנגדינן ולא משמתינן. אבל הרמב"ם כ' בה' מגילה דהעושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה לעולם הרי דעשה אותו יום ככל ימים שיש בו נדנוד איסור מלאכה דלא משמתינן כדאי' ר"פ מקום שנהגו. ובש"ע סי' תרצ"ו ס"א מבואר דקאי במקום שנהגו שלא לעשות. והיינו דדייק הרמב"ם בה' ת"ת פ"ו וכ' בזה"ב שהיו מנדין על חילול יו"ט שני של גליות אע"ג שאינו אלא מנהג. ר"ל ואין מנדין על שום מנהג. מכ"מ כי היכי דלא ליזלזלי בי' אם נעשה איזה הפרש בין יו"ט ראשון לשני [וע' מהר"א ששון סי' קנ"ו שדקדק על הרמב"ם שפי' הא שהיו מנדין על יו"ט שני ש"ג. והרי כבר כלל שמנדין על דרבנן. ולמש"כ מבואר יפה] והיינו שהחמירו ותיקנו לברך אקב"ו ביו"ט שני אע"ג שדעת הרמב"ם בה' חנוכה שאין מברכין על מנהג. והנה ר"פ מש"נ מקשה מאי ארי' ע"פ כו' ופרש"י למאי תני עד חצות כו'. ור"ל דקשה הא עיקר המנהג אינו אלא בע"פ. משא"כ בע"ש לא מהני מנהג כמו דלא מהני מנהג בליל י"ד: ומש"ה מפרש למאי תני עד חצות הא בל"ז נדע דיותר מחצות אסור לכ"ע. ומשני בישוב ב' התם אינו רואה ס"ב שמותי' לא הי' משמתינן לי' הכא שמותי נמי היו משמתינן לי'. ולכאורה אינו מובן עדין למאי תני ע"ח וכי בזה דתני ע"ח למדנו דמחצות ואילך היו משמתין בכ"מ. אלא במקום שנהגו שלא לעשות משמתין וניחא דתני ע"ח ללמוד דמחצות ואילך לא תלוי במנהג ובכ"מ היו משמתין. והיינו כדעת רבינו. וכ"ז לפרש"י וע' ט"ז סי' רנ"א. אבל לדעת התו' שם דף ב' ד"ה מאימתי. דמנהג מהני אפי' בלילה. א"כ בסוגי' ה"פ מאי ארי' ע"פ אפי' בע"ש נמי תלי' במנהג. ומשני דכאן ודאי לא מהני מנהג שהרי אפי' בעיקר זמן האיסור לא החמירו כ"כ לאסור בסמוך ולשמת. וכ"כ המג"א ופר"ח סי' תס"ח דהתו' מודי דלא בכ"מ מהני מנהג. ונראה לענ"ד דעיקר מחלוקת רבינו והרמב"ם בנדוי על מנהג תלי' במחלוקת התו' והרמב"ם אי מברכין על קיום מנהג בקום ועשה והכלל אי מנהג מלתא הוא שדומה לדרבנן או לא. ותלי' בפלוגתא דאמוראי שבת ד' כ"ג דשקיל וטרי על וצונו דחנוכה היכן ציונו ר"א אמר מלא תסור. רב נחמי' א' שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. והא שמאן ר"נ מלא תסור פשוט דס"ל דלא שייך זה הלאו אלא על פירושם ז"ל על מצות התורה ולא על מצות שעיקרם דרבנן. והא דאי' בברכות ד' י"ט דכל דרבנן אסמכוה אלא תסור אינו אלא אסמכתא. מש"ה קאמר דמכ"מ נוכל לומר וצונו משום דכתיב [בדברי קבלה] שאל אביך וגו'. וזהו דעת הירו' סוכה פ"ג דס"ל לברך על דרבנן וצונו ע"מ זקנים. היינו משום דמסמכי עיקר ברכה זו על לשון הכתוב זקיניך ויאמרו לך. מיהו אנן קיי"ל דמכ"מ מברכין כמו ע"מ התורה והא מיהא לר"נ דמברכין בעיקר דרבנן משום מצות דברי קבלה ה"נ על מנהג דנפקא לן משאל אביך ויגדך. היינו מנהג אבותיו כמש"כ הבעה"מ ר"פ מקום שנהגו דנ"ל מדכתיב שמע בני מוסר אביך. וכמו בל"ת עפ"י מנהג נ"ל מדכתיב ואל תטוש תורת אמך כמבואר בדברי רבינו בסמוך. משא"כ לרב אוויא דס"ל דהא דמברכין על עיקר דרבנן משום לא תסור. וא"כ מנהג בעלמא ודאי אינו בכלל זה כמש"כ התו' סוכה ד' מ"ד ב' ולא מברכין משום דברי קבלה [ואחר כותבי שמעתי כזה משמו של הגאון ר"מ אב"ד דק"ק פינסק ז"ל]. והרמב"ם לטעמי' בפי"א מה' ברכות דס"ל דהא דמברכין משום לא תסור. אלא שנקט רישי' דקרא ועשית עפ"י הדבר וגו' ונימוקו עמו שאין מברכין אלא על לשון עשה כמש"כ הרא"ש כתובות פ"א. וא"כ אין מברכין על מנהג. והטעם שפסק הרמב"ם משום לא תסור. י"ל דגירסתו הי' כדאי' בסוכה ד' מ"ו דסתמא דגמרא ס"ל משום לא תסור. ורנב"י א' משום שאל אביך וגו'. והלכה כסתמא דגמרא. וממילא ה"ה אע"ג דמשכחינן שמנדין היו על עיקר דרבנן כדאי' בעדיות שנדו על נט"י ובעירובין ד' ס"ג נדה רבינא על איסור שבות. מכ"מ שאני מנהגא בעלמא. אבל רבינו העתיק בדרשה דחנוכה רב אוויא א' משום לא תסור. רנב"י א' משום שאל אביך וגו'. וידוע דרנב"י מרא דתלמודא טפי מר"א וגם סתמא דירו' בהא כרנב"י כמש"כ. מש"ה יש לפסוק דמברכין על מנהג ג"כ. וזהו דעת רב סעדי' גאון שהביא הרא"ש שלהי פ' יוה"כ. שכתב לברך על הטבילה בערב יוה"כ והיינו משום שנהגו כך. וא"כ ה"נ שמנדין היו על מנהג שהוא כאיסור דרבנן דשניהם עיקרן מדברי קבלה. עוד זאת ראיתי ליישב דעת הרמב"ם דס"ל שאין מברכין על מנהג. דמכ"מ מודה שאין בזה משום ברכה לבטלה. ורשות מיהא הוי. וזהו דעת הר"ח בהא דאי' בתענית ד' כ"ח ב' יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. ופי' לא יתחיל בברכה ואם התחיל לברך בר"ח אקב"ו יגמור ברכת יהללוך. ולכאורה תמוה מי שאכל שום וריחו נודף כו' אלא שאין בזה משום ברכה לבטלה והיינו מש"כ רב האי גאון שאם בירך על חליצת תפילין אין מוחין בידו. ותמה הטור או"ח סי' כ"ט דממ"נ או מחוייב או אסור. אבל ודאי ס"ל לילה ז"ת אלא שהמנהג לחלוץ ורשות לברך. ועפ"י זה נהגו הנשים לברך על מ"ע שהזמ"ג גם לדעת הרמב"ם ז"ל דכיון שאין אסור לברך על שנהגו ראוי לעשות להן נ"ר כמו שמחויבים בדבר. כמו שהתירו לסמוך ביו"ט כידוע. ומיושב שפיר הסוגי' דפסחי' פ' מקום שנהגו דנ"א בהא דבני חוזאי מפרשי חלה מארוזא. ומסיק הש"ס אי רובן אורז אכלי לא ניכלה זר באפייהו כי היכי דלא לשתכח תורת חלה. ואי רובן דגן אכלי ניכלה זר באפייהו כי היכי דלא ליתי לאפרושי מהפטור עה"ח. ולכאורה ק' ממ"נ אי נהגו לברך ראוי להפרישם משום ברכה לבטלה. ואי לא מברכי הרי ידעי שהוא פטור מה"ת ולא פטרו את הדגן. וכדומה שהכי הקשה בצל"ח. אבל כמש"כ דלכ"ע רשות מיהא לברך על מנהג. אלא שאינו כמו נר חנוכה וכדומה עיקרו דרבנן שחייב לברך. ועפ"י זה י"ל תו' גיטין ד' מ' א' ד"ה בשרבו. ולא משום דמעביד לי' איסורא דמברך עליהן והוי ברכה לבטלה דהא סוכה ולולב כו' אלא משום כו' ולכאורה ק' דמה זה דמיון התם מנהג משא"כ תפילין אלא ס"ל דאפי' בלא מנהג רשאי לברך כשמתחייב א"ע באיזה מצוה שנוהג בו אחר:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה