העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא סז · פירוש ב
ואסור במלאכה דתני ר"י כו'. שאפי' יום משתה כו'. כ"ז תמוה. ובסמוך כ' רבינו דמלאכה לא קבילו. ומאי אמר שאפי' יום משתה כו' אבל חסרון דברי רבינו ניכר מתוכו. וכצ"ל ואסור בהספד אפי' ביום שמת לו מת דתני ר"י ועשה אותו יום משתה ושמחה. משתה שאסור בהספד כו' וכ"כ הטור סי' תרצ"ו בשמו של רבינו והרא"ש מ"ק סי' קל"ב הביא הכי בשם ס' המקצעות וכן מפורש בשאלתות. ולמדו גאונים ראשונים ז"ל מדקרי לי' שמחה. ואי לאסור הספד כמו בכל יומי דכתיב במגילת תענית דאסורין בהספד לא הוי כתיב שמחה. אבל לשון שמחה משמע דהוי כמועד. וכ"כ הגר"א שם סק"ח שנא' בהם שמחה ומשתה כו' עד ומדמי למועד כצ"ל. והיינו כדאי' במ"ק ד' מ"ד ב' אבל אינו נוהג אבילותו ברגל שנא' ושמחת בחגך כו'. ואי אבילות דהשתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ודייק הש"ס קרא דושמחת לאפוקי שבת דאפי' לפי המסקנא שאינו נוהג דברים שבפרהסיא כמש"כ רבינו לעיל סי' ט"ו וע"ש מש"כ אות י"ג מכ"מ דברים שבצינעא נוהג. והיינו משום שאין בו שמחה אלא מצות עונג. משא"כ י"ט דכתיב שמחה אינו נוהג אפי' דברים שבצינעא כמש"כ רבינו שם וביארנו היטיב בעזר ה' ית' אות ז'. ה"נ פורים כתיב שמחה אינו נוהג כלל. שהרי חייב בשמחת מריעות שמבטל לגמרי אלא בתשה"מ יש מחלוקת בזה בין הגאונים הראשונים ז"ל. ולא תקשה הא פורים דרבנן ואבלות יום ראשון מה"ת לדעת הגאונים ז"ל. שהרי כ' הרא"ש כתובות פ"א בשם הרמ"ה ליישב הא דחתן דוחה אבילות יום א' משום דהוי דברי קבלה ביום חתונתו וביום שמחת לבו. מכש"כ פורים דמפורש בד"ק מצות שמחה וגם הוי עשה דרבים. זה שיטת רבינו. והרא"ש בשם רבינו מאיר מרוטנבורג ז"ל הקשה דא"כ ה"נ פורים מבטל גזירת שלשים שהרי מדמה לרגל. וא"כ אמאי לא חשיב במשנה כמו רה"ש ויוה"כ. ולענ"ד ודאי דוקא שבעה מבטל משום שמחויב בשמחה ולעקור מצות שבעה מש"ה הוי כרגל לשבעה. אבל גזירת שלשים דעיקר הוא אחוי קרע וגהוץ ותספורת כמבואר בירו' פ"ג דמ"ק ה"ה גזרת שלשים אחוי גהוץ ותספורת ואע"ג שבכלל גזרת שלשים הוא שמחת מריעות דאסור כל שלשים. מכ"מ עיקר גזרת שלשים הוא גו"ת וע' מש"כ לעיל שם דאיכא דמפרשי הא דאי' בד' י"ט ב' דנוהג מצות שלשים ברגל כפרש"י דאסור בגהוץ ותספורת ואע"ג דס"ל דשמחת מריעות מותר בקובר מתו ברגל ולא כהרמב"ן וסיעתו ז"ל. ובהא דאסור בהני תרתי מש"ה קרי שנוהג כל מצות שלשים ומש"ה עולה למנין שלשים ע"ש היטיב והטעם דקרי לגו"ת מצות שלשים נראה פשוט משום שהקילו במקום מצוה שאין לו בנים לישא בתוך שלשים. עכ"פ כיון שעיקר גזרת שלשים הני תרתי ולא מצינו מצוה לכבס ולספר בפורים כמו במועד שקנסו שלא לכבס ולספר בחוה"מ כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין כדאי' ריש פ"ג דמ"ק. משא"כ בפורים. וא"כ דנוהג בפורים איסור גהוץ ותספורת מש"ה אינו מפסיק מצות שלשים. עוד הקשה הר"מ ז"ל דחזינן בפורים נשים מענות ומטפחות ולא כמו במועד. ולי העני לק"מ. דהא שאין מטפחות במועד לאו משום שמחה. דפשיטא שאין הולכים לפני המטה בשמחת המועד ח"ו ובאמת אין זה בטול המצוה כלל. שאין מצות שמחת החג תמידית בלי הפסק. אלא הוי כמו כל מצוה זמנית אכילת מצה ותק"ש שאינו אלא פעם א'. ה"נ מצוה לשמוח שעה א' ברגל. עכ"פ הא דאין מטפחים לאו משום שמחה אלא משום כבוד המועד שלא ינהגו בו מנהג חול. ובפורים לא חשו משום כבוד. זהו דעת רבינו שמדקדק מלשון שמחה דכתיב בפורים דהוי כמו שמחה דכתיב ברגל ולא כחנוכה ור"ח דאסור בהספד. ור"מ מרוטנבורג ז"ל מודה לרבינו בעיקר הדרש. אלא דס"ל דהוי כשבת. ובאמת לטעמייהו אזלי. דרבינו ס"ל בסי' ט"ו דהא דשבת עולה ואינו מפסיק ורגל מפסיק וא"ע משום דבשבת כתיב עונג. וברגלים כתיב שמחה. וא"כ ה"נ פורים כרגל הוי לענין גזרת שבעה. והר"מ וסיעתו ס"ל הטעם כדאית' בירו' דאפשר לשבעה בלא רגל וא"א לשבעה בלא שבת ע"ש הביאור. וא"כ כמו דברה"ש ויוה"כ איכא תנאי דהוי כשבת. ה"נ בפורים לכ"ע לא עדיף משבת. אבל הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' אבלות חולק על עיקר הדיוק. וס"ל דאע"ג דכתיב שמחה. מכ"מ כיון דהש"ס מפרש שמחה לומר דאסור בהספד. אין לנו להוסיף ולדרוש לאסור אבלות. וא"כ אין שים דמיון פורים לשבת ורגל. אלא הוי כחנוכה ור"ח. וזהו דעת המחבר: