אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא ס · פירוש ה

פירוש ד

יכול לומר טול כו'. עיקר זה הדין מבואר בד' ע נעשה כאומר לה צאי מע"י במזונותיך. ובגיטין ד' י"ב א' אי הכי אשה נמי כו' איברא רבינו שכ' זה הדין במימרא דר"ל צריך באור. והנה הרמב"ם פי"ב מה' אישות ה"כ כ' הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מע"י במזונותיך אין לה מזונות שאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה הי' לה לתובעו או לומר לו אין מע"י מספיקין לי ודקדק שפיר הב"ש סי' ס"ט סק"ד דאי מחתה בו א"י לומר בע"כ צאי מע"י במזונותיך אפי' בדספקה והכי דעת הש"ע סי' ע' ס"ט והגר"א דקדק הכי ר"פ שני ד"ג מפרש"י דק"ז שכ' שמא א"ל צאי כו' וקבלה עלי'. והקשה מסוגי' דגיטין הנ"ל דמבואר שיכול לומר בע"כ כמו בעבד וה"נ קשה מר"פ המדיר שיכול לומר בע"כ צאי כו'. מש"ה נעשה כאומר לה. מיהו היינו שכ' רבינו דלר"ל ודאי הכי הוא דמע"י עיקר. אבל לר"ה א"י לומר בע"כ צאי כו' וסוגי' דריש פ' המדיר מבואר דאתי אליבא דר"ל. שהרי הוי הש"ס ואי אי' לדר"ה כו' והא דלא מקשה כמ"כ דאי איתא לדר"ה הא א"י לומר בע"כ צאי כו' לא קשה מידי דמקשה יותר ממשנה מפורשת ולא מסברא. ולפי המסקנא מיירי שקבלה עלי'. מיהו סוגי' דגיטין קשה. וצ"ל דהש"ס מקשה לר"ל א"א ליישב כשאומר לו צאי כו' דא"כ אשה נמי כו'. ויש להוכיח מאותה סוגי' דגיטין כדעת הרמב"ם ז"ל. דברייתא דאשה שגלתה לע"מ בעלה חייב במזונות'. ואי א"ל צאי מע"י במזונותיך רשאי. ומוקי הש"ס רישא בא"ל צאי ודלא ספקה. וסיפא במספקת וא"ל צאי. ומקשה מספקת פשיטא. והקשו התו' מעיקרא מי ניחא ויישבו בדוחק. ותו קשה על הגמרא. דא"כ הכי מיבעי בסיפא אי מספקת רשאי. והיאך תני א"ל כו' ועיקר חסר. אבל הענין דהרמב"ם פ"ז מה' רוצח ושמ"נ כ' דאשה שגלתה לע"מ יכול לומר לה צאי מע"י במספקת ומשמע אפי' בע"כ והטעם משום שהי' גרמה להפרד ממנו. וא"כ להס"ד ניחא דקמ"ל במספקת רשאי בע"כ לומר צאי כו' לא כמו בכל אשה. אבל לדידך א"כ קשה אי במספקת מיבעי לן. אלא ה"פ ואי א"ל מכבר צא וקבלה עליה רשאי גם עתה. וע"ז מקשה פשיטא מה"ת דליגרע ע"מ מכל אשה שקבלה עלי' ויושב שפיר דס"ד כל כבודה ב"מ פנימה. ואינו דומה כשהיא בארץ אחרת כפרש"י ז"ל. למדנו מכאן. דבכל אשה א"י לומר בע"כ. ועוד למדנו דאפי' קבלה עליה מכבר מכ"מ דוקא מספקת גם עתה. ובזה תלי' עיקר הדין כאשר יבואר לפנינו. דבכתובות ד' ק"ז מפרש הש"ס בקטנה וספקה. ולפי הפשט בדספקה עתה ובהא ס"ל לרב דב"ד פוסקין לה מזונות. ולמדו מכאן הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאין ב"ד שואלין על מע"י כלל כמבואר בר"ן שם. והרא"ש תמה שם סוף סי' ה' דיש להפך בזכות אדם שנפרעים שלא בפניו. אבל מכאן למדו הראשונים ז"ל שגם הבעל בעצמו א"י לומר בע"כ צאי כו' ואין לב"ד לטעון יותר ממנו. והא פשיטא שאין להם לתבוע ממנה מע"י. דמה להם למוקמי אפוטרופא לדקנני ולבקש ממנה חשבון מע"י כל עוד שלא בא ותבע. והרא"ש שפיר תמה ע"ז דפשיטא לי' כמש"כ הר"ן ר"פ המדיר דיכול לומר בע"כ צאי כו' וכפשטא דסוגי' דשם. ומש"ה גם בנפרעת שלא בפניו הי' הדבר קשה בעיני הר"ן ז"ל להסכים לפסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל כמבואר בר"ן שם פ' שני ד"ג. ומפרשי הרא"ש ור"ן הא דקטנה וספקא. בשעה שא"ל צאי כו' ועתה לא מספקא. ומוכח דבגדולה מהני קבלה אע"ג דהשתא לא ספקא. וכ"ז שיטת התו' ד' ק"ז ד"ה חיישינן וד"ה קטנה ולא כמש"כ הב"ש סי' ע' סק"ל בשיטת התו' ורא"ש. ומש"כ ואם לא תתרצה תדע דצריכה ליתן ליד הב"ד מע"י אינו אלא תימא וכמש"כ דמה לב"ד לתבוע מע"י ממנה. וגם מש"כ בסי' ס"ט סק"ד בדעת הטור אינו. שהטור העתיק לשון הרמב"ם כהוויתו. ובעיקר הדין סמך הטור על הא שהביא תחלה מחלוקת רמב"ם ורא"ש בתובעת מב"ד. ומובן דכמ"כ בתובעת ממנו. ומעתה גם דעת רש"י אינו מוכח. די"ל דלהכי כ' וקיבלה עליה משום דהשתא לא ספקה. וזהו דעת הר"ן בפרש"י ע"ש. ובהכי ניחא דבעי קבלה ממש. ולא מהני שתיקה לחוד ולא כהה"מ בפי"ב שם דאפשר שלאו דווקא. אלא רש"י לטעמי' והרמב"ם לטעמי' דס"ל דאי השתא לא ספקה. לא מהני קבלה ומחילה דלמפרע. ואי ספקה השתא מהני שתיקה לחוד. וע' מש"כ התו' ד' מ"ז ב' סד"ה תקנו כו' וצ"ל דלא אמר ר"ל דמע"י עיקר אלא לענין שא"י לומר א"ל וא"ע עכ"ל ולא פירשו דנ"מ ג"כ לענין בא"ל צאי כו' בע"כ וכמש"כ לדעת הרמב"ם ז"ל אלא כמש"כ דהתו' ס"ל כהר"ן. והיינו שנדחקו בסוגי' דגיטין הנ"ל. ועוד שם סד"ה עבד נמי כו' ולהכי קאמר לעיל ש"מ יכול כו' ואינו מובן מאי קשה להו לפרש דס"ד בדלא א"ל צאי. אבל ס"ל דהב"ד אומרים כמ"כ צאי. א"כ כשהאדון שולח גט שחרור. אין לעבד הנאה מעבדותו שהרי כשיתערב מזונותיו יאמרו הב"ד צאי כו' וה"ה אשה נמי. יישבו התו' דס"ד אפי' א"ל צאי כו' לא מהני. ועוד דס"ד דמיירי בלא א"ל כו' פי' שתבעו בב"ד ולא א"ל צאי דאז אין הב"ד אומרים צאי. ומש"ה נדחק המקשן משום דבדלא ספיק לא שכיח. נחזור לענין. דהרי"ף ורמב"ם ס"ל דאין הבעל יכול לומר בע"כ צאי כו' וה"ה ב"ד. והכי דעת רמב"ן ורשב"א וש"ע. אבל התו' ורא"ש ור"ן ס"ל דיכול לומר בע"כ צאי כו' וה"ה ב"ד. ומש"ה סתם הרמ"א הכי בסי' ס"ט ס"ד ובסי' ע' ס"י כדרכו בקודש לפסוק כתו' ורא"ש ז"ל. אלא שקשה על הר"ן דגמר וסבר דברי רבינו טובא. וגם בזה הענין כמש"כ באות הקודם. א"כ היאך פירש דברי רבינו בכאן. וצ"ל דגריס ויכול לומר. וזה הדין אתי לכ"ע. אלא דאי משום כפי' בלבד אינו אלא שעבוד בעלמא כדאי' בקידושין ד' ו' ב' אשה דלא קני לה גופא כו'. ושעבוד דבעי גביה א"י להקדיש כמש"כ הר"ן פ' שני ד"ג דשטרא לאו בר גוביינא הוא מש"ה מפרש דש"ה דכבר גבוי הוא שהרי יכול לומר צאי כו'. מכ"מ לר"ה א"י להקדיש שאינה מחויבת כלל אלא שהוא יכול לפטור עצמו ממזונות עפ"י שיאמר צאי מע"י במזונותיך אבל היא אינה משועבדת לו כלל. ומש"ה א"י להקדיש. משא"כ לר"ל שהיא משועבדת ובידו לכופה ולגבות מע"י ע"י מזונותי' מש"ה מצי להקדיש ולומר יקדשו ידיך לעושיהם. זהו הנראה לפרש דברי רבינו להר"ן ז"ל: יש כאן שבוש בציוני הסימנים. ובד' וויניציא מתחיל ס"א ומציין והולך עד פ' תשא כולל שני סימנים דדפוס דה"נ בסי' א':

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה